"סניגור כושל, הליך שערורייתי, ואסיר מסכן שהאמריקאים הפכו אותו לקלף מיקוח מדיני"

עורך הדין אליוט לאואר, פרקליט אמריקאי בעל שם המייצג תאגידים עסקיים חובקי עולם, ידע שהוא צריך לטפל בו־זמנית בשני העניינים הבוערים שנחתו על שולחנו.

בבוקר ה־28 ביולי השנה ישב לאואר במשרדו שבפארק אווניו 101 בניו־יורק והמתין לבואו של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. הוא הזמין את ברקת כדי לדון איתו בענייניה של עמותת "קרן אור", המטפלת בילדים עיוורים בעלי מוגבלויות מורכבות נוספות ויושבת בירושלים. לאואר פעיל כבר שנים רבות בעמותה ומשמש כיועץ המשפטי שלה. את השעה שהוקצתה לפגישה עם ברקת הוא ביקש לנצל כדי לרתום אותו למאמץ.

ואז, דקה לפני שברקת נכנס, צילצל הטלפון. מהעבר השני היה מנהל כלא בטנר שבצפון קרוליינה, שם כלוא הלקוח המפורסם ביותר של לאואר: ג'ונתן פולארד. אחרי 30 שנה בכלא – מתוכן 15 שנה שבהן הוא מיוצג בהתנדבות בידי לאואר – הגיעה סוף־סוף הבשורה המיוחלת.

"מנהל הכלא אמר לי שהרגע קיבל אימייל מוועדת השחרורים, שהחליטו לשחרר את ג'ונתן. ידעתי שחייבים להודיע קודם כל לאסתר (רעייתו של פולארד), שנמצאה באותו זמן בישראל, וכמובן לג'ונתן עצמו, ולהוציא הודעה מסודרת לתקשורת, לפני שהעיתונאים יידעו על זה ממקורות אחרים, ואז לענות למאות העיתונאים שתכף ייתקשרו".

יונתן פולארד ואסתר

ובינתיים ברקת מחכה. לאואר החליט להודיע מיד לפולארד ולאסתר ולהוציא הודעה לתקשורת, אבל לדחות את השיחות עם העיתונאים עד אחרי הפגישה עם ראש עיריית ירושלים. "אי־אפשר להתקשר ישירות לאסיר בכלא. צריך להשאיר הודעה לאסיר ולבקש שהוא יתקשר אליך. כך עשיתי, ובינתיים חייגתי לאסתר".

לאואר דילג על מילות הנימוסין, וכשאסתר ענתה "שלום אליוט" הוא אמר לה בעברית: "הודו לשם כי טוב". "זה הספיק", הוא מספר. "אסתר הבינה מיד, אמרה 'בעזרת השם' ופרצה בבכי. אני אדם דתי. אני מאמין שבסוף היום התפקיד שלנו הוא להשתדל – אבל ברור שזה בידיים של ריבונו של עולם".

זמן קצר לאחר מכן התקשר גם פולארד מהכלא. לאואר שומר בקנאות על פרטיותו של הלקוח שלו, ומתאר את הרגע הדרמטי באופן חסכני משהו: "הוא כמובן היה מאושר. אחרי כל כך הרבה אכזבות, סוף־סוף בשורות טובות. ג'ונתן היה שלו ומלא הערכה על העזרה שלנו והביע את תודתו על כך שהההתנסות הקשה והארוכה של אסתר מגיעה לקיצה ושהם יוכלו להיות יחד. בעיקר הוא ביקש ממני להודות לכל אלה שתמכו בו לאורך השנים. להיות בכלא כל כך הרבה זמן יכול להרוס כל אחד. ג'ונתן לא נהרס. הוא היה יכול לשמור על החיוניות שלו ועל העוצמה האינטלקטואלית שלו, גם בזכות האישיות וגם בזכות התמיכה העצומה שקיבל מאשתו ומהקהילה הגדולה שהתגייסה לסייע במאבק שלו".

כמו במגילת אסתר

הפגנה למען שחרור פולארד מול בית הנשיא

ב־20 בנובמבר עומד ג'ונתן פולארד לסיים את תקופת מאסרו בכלא בטנר. בכך גם תסתיים, לפחות חלקית, הפרשה הקשה ביותר בתולדות היחסים בין ישראל וארצות־הברית – פרשה שהשאירה הרבה פצעים וצלקות משני צידי האוקיינוס, אך מי ששילם עליה את המחיר הכבד ביותר הוא פולארד עצמו. זו אולי גם הסיבה בגללה פרקליטו לאואר מהסס מאוד מלדבר: לא לסכן ולו בנימה את השחרור המתקרב. אך במסגרת המאמץ לגייס כספים ותמיכה ל"קרן אור", ולאחר שהודיע מראש כי לנושאים מסוימים לא יתייחס, הוא הסכים להעניק ראיון נדיר ל"ידיעות אחרונות".

לאואר, יהודי חובש כיפה, הוא שותף בכיר באחד ממשרדי עורכי הדין המפורסמים בניו־יורק (Curtis, Mallet-Prevost, Colt & Mosle LLP). המשרד, שהוקם ב־1830, מחזיק סניפים במדינות רבות בעולם ובהן קזחסטן, דובאי ועומאן. הוא מייצג תאגידי אנרגיה במדינות כמו ונצואלה, מקסיקו ולוב. לאואר עצמו ייצג חברות ענק כמו גלנקור וסיסקו בפרשיות שונות. הוא שונה מאוד בפרופיל שלו ובהתנהגותו ממקהלת הפעילים והפוליטיקאים הימנים הצעקנים שסבבו את פולארד (יש שיאמרו – ניצלו אותו) מאז שנאסר. דיבורו רך, רהוט, זהיר מאוד, הוא דבק בפרטים ובקיא בהם מאוד. עם זאת, ניכר עליו כי אנשים וגורמים מסוימים שהיו מעורבים בפרשה המורכבת והטרגית הזו הצליחו לעלות לו על העצבים. לראשונה הוא מוכן לדבר עליהם ולמתוח ביקורת חריפה ביותר.

במארס 1987, כשפולארד נידון למאסר עולם, לאואר כבר היה פרקליט ניו־יורקי מצליח. "הדוֹד של אשתי, שהוא ציוני מושבע, התקשר אליי ושאל אם אני יכול לעשות משהו בשבילו", הוא מספר. "שלפתי את גזר הדין וקראתי בעיון. עלה משם באופן די ברור שפולארד הפר בגסות את תנאי ההסכם איתו, בכך שנתן ראיון לעיתונאי לוולף בליצר. אמרתי לדוֹד: 'זה נראה מאוד בעייתי. לא יודע איך אוכל לעזור. רק שנים רבות אחר כך, כשקראתי את כל התיק, הבנתי שפולארד לא הפר את תנאי ההסכם ושהעורך דין שלו ממש דפק אותו".

היה זה בשנת 2000, כשפעיל יהודי אחר פנה ללאואר. "איש עסקים אמיד מאוד, קליינט שלי, שהוא גם פילנתרופ, אמר לי: 'פולארד נמק בכלא. אין לו עורך דין כבר הרבה שנים. אני מוכן להקים קרן כדי לממן לו הגנה משפטית, האם אתה מוכן לבדוק את התיק כדי לוודא שאני לא זורק כסף לחינם? תוכל לבדוק האם יש משהו שאפשר לעשות? אם כן, אשלם לך כדי לייצג את פולארד'. שותפי ז'אק סמלמן ואני עברנו על התיק כולו. השתכנענו שנגרם פה חוסר צדק משווע ושאנחנו יכולים לעזור. הודעתי ללקוח שאנחנו איתו ושאנחנו מוכנים לעשות את זה פרו־בונו (ללא שכר טירחה), שאין צורך שיקים קרן".

החובה המוסרית הייתה ברורה לו. "יש לי ארבעה ילדים. כולם זכו לגדול בסביבה טובה ובטוחה ולחינוך מעולה. כולם בעלי יכולות בלתי רגילות. בכל יום, כשחזרו מבית ספר, שאלתי אותם: 'מה עשיתם היום בשביל העם היהודי?' כשנפלה בחלקי ההזדמנות לטפל בתיק של פולארד הרגשתי כמו בסיפור של פורים, כשמרדכי אמר לאסתר: 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. היא מתווכחת איתו אם ללכת למלך אחשוורוש או לא, והוא אומר לה שבדיוק בשביל הרגע הזה, ההזדמנות לסייע לעם היהודי, קיבלה את הגישה הייחודית הזו למלך. הבנתי שגם אני יכול להשתמש בעמדה הייחודית שלי כדי לסייע במשהו. ידעתי שנצטרך לדלג מעל משוכות ענקיות, אך האמנתי שאפשר לעורר מודעות ציבורית לחוסר הצדק, לכמה נורא היה התיק הזה, ולקצר באופן משמעותי את תקופת המאסר".

באביב 2000 הגיע לאואר לראשונה לכלא בטנר ופגש את פולארד. "סיפרתי לו מי אני ואיך הגעתי לבדוק מה אני יכול לעזור, הסברתי לו על הכישורים שלי ואיך אני רואה את האופן בו נוכל להתקדם עם התיק. הוא הסכים לתת לנו לייצג אותו".

מה היה הרושם הראשוני שלך ממנו?

"אדם מאוד אינטליגנטי, מאוד מעודכן במה שקורה בעולם, בישראל, במדע. היכולות הללו הופכות את סיפור ה־30 שנה בבית הכלא לטרגי במיוחד. מה הוא החמיץ, מה העולם החמיץ כשהוא ישב שם. ג'ונתן מאוד מעורב בלימוד וחשיבה על אנרגיה ותחום התחבורה. הוא כותב ולומד בתחום הזה, וכנראה שאלה התחומים שבהם הוא ירצה להתמקד כשייצא מהכלא – לתרום לאמריקה ולעולם בעזרת מוחו המבריק והידע שרכש בתחום. "אין לו גישה לאינטרנט בכלא, אבל הוא תולעת ספרים. קורא כמה ספרים בשבוע, הרבה מאוד ביוגרפיות של מנהיגים וספרי היסטוריה. במקביל ראיתי שהוא מקפיד לשמור על קשר עם הרבה מאוד מנהיגים וגורמים שונים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, מנהיגי דת, ראשי קהילות וכאלה שהביעו נכונות לסייע לו.

"כמובן שגיליתי אצלו גם מרירות. הוא מאוכזב מכל כך הרבה אנשים, ובעיקר מההליך שנוהל נגדו. התרשמות מיידית נוספת הייתה מהשלכות בריאותיות משמעותיות שהן תוצאה של שהייה מרובת שנים בכלא. בשל צנעת הפרט אני לא יכול לפרט, אבל היו לו לאורך השנים האחרונות מספר מקרי חירום רפואיים, וניכר שהוא לא בבריאות טובה ושהוא זקוק לטיפול רפואי טוב יותר. גיליתי גם אדם מאוד מפוכח לגבי התיק שלו ולגבי הסצנה הפוליטית שבתוכה התיק הזה משחק תפקיד".

עודדת אותו להביע חרטה?

"לא הייתי צריך לעודד אותו. הוא הביע חרטה עמוקה וכנה בהרבה מאוד הזדמנויות. ג'ונתן פולארד מרגיש נורא עם מה שהוא עשה. הוא יודע, במילים שלו, שהוא 'פישל'. הוא מרגיש נורא לגבי התוצאות של מה שעשה לעצמו, למשפחתו ולרבים אחרים שנפגעו. הוא מביע חרטה אישית בהרבה מקרים, גם בכתב וגם בעל פה".

כששואלים את לאואר על הדילמות של פרקליט יהודי־אמריקאי שלוקח על עצמו תיק כה רגיש הנוגע לשורשי היחסים שבין ארצות־הברית לבין אזרחיה היהודים, הוא חומק מהשאלה באלגנטיות. מה שבטוח, כשהוא לקח על עצמו את התיק בשנת 2000, זה היה מאוד לא פופולרי להיות מזוהה עם פולארד. "ואני שמח וגאה שהמשרד שלנו הסכים לתמוך בי ולקח את התיק הזה בהתנדבות".

פרשת המרגלים

בניגוד לפולארד ואשתו, שהטילו חלק גדול מהאחריות לעונש הכבד ולהתמשכות המאסר על מדינת ישראל והתנהלותה לפני המעצר ואחריו, לאואר תולה את הקולר בגורמים אחרים. הראשון שבהם הוא עורך הדין שייצג את פולארד בערכאה הראשונה, הפרקליט האמריקאי המפורסם ריצ'ארד הייבי.

"נציגי הממשל אמרו בבית המשפט שפולארד הפר בגסות את ההסכם עימו, אבל זה הרי אבסורד נורא", הוא מסביר. "כיצד אפשר לטעון ברצינות שהראיון עם בליצר נעשה ללא הסכמה, כשברור שאי־אפשר להיכנס לכלא ללא אישור ממשלתי? עורך הדין היה צריך לצעוק בבית המשפט שזו טענה כוזבת. הרי לפולארד היו כל הסיבות להאמין שאם בליצר נפגש איתו בבית הכלא, בנוכחות נציגי הממשל, זה נעשה באישור. בנוסף, הוא לא קם וצעק כשהם (הממשל) הפרו בגסות את הסכמתם שלא לדרוש מאסר עולם ואחר כך גם 'שכח' לערער בזמן על הכרעת הדין".

הוא עשה את זה בכוונה?

"הייבי הוא עורך דין מאוד מוכשר ומיומן. אם תעשו גוגל עליו עם המילה 'פלסטין', תגלו שבלפחות באחד התיקים שהתנהלו בארצות־הברית ועוסקים בטרוריסטים פלסטינים הוא ייצג את ארגון הטרור . תבינו מזה מה שאתם רוצים. הוא סירב לדבר איתנו, ולכן אני לא יודע מה עבר לו בראש בעת שייצג את ג'ונתן. כמובן שקל בדיעבד בכל לבקר את התנהלותו של עורך דין שהפסיד במשפט, אבל לא להגיש עמוד אחד של ערעור?! אין לזה תירוץ או הסבר סביר".

אתה חושב שהיה לו מניע נסתר?

"זו השערה יותר מדי קונספירטיבית. לדעתי הוא פשוט ויתר על פולארד. אני לא יכול להגיד מה עבר במוחו של מישהו אחר. אני יכול רק להראות שלפי ההתנהגות שלו הוא לא ממש הגן עליו".

הגורם המרכזי השני שאותו תוקף לאואר היא התביעה האמריקאית וקהילת המודיעין של ארצות־הברית. "הם עקפו את ההתחייבות שלהם בהסכם עם פולארד שלא לדרוש מאסר עולם בדרך מתוחכמת ומתחכמת. יום לפני גזר הדין הם הגישו לשופט שני מזכרים של מזכיר ההגנה האמריקאי, קספר ויינברגר. אחד חסוי בן 46 עמודים והשני פומבי, בן ארבעה עמודים, שהוא לא פחות משערורייה.

"באותה תקופה נחשפו שלושה פקידי ממשל (קציני הצי ג'ון ווקר וג'רי וויטוורת' ואיש הסוכנות לביטחון לאומי רונלד פלטון) שריגלו לטובת ברית־המועצות ונידונו כל אחד למאסר עולם. ויינברגר כתב לשופט שפולארד גרם לארצות־הברית יותר נזק מכל מרגל אחר, ולכן צריך לגזור את דינו בהתחשב בנזק שגרם. ויינברגר עשה מה שבתלמוד קוראים לו 'קל וחומר', והשופט הבין שאם כל אחד מהם קיבל מאסר עולם, ופולארד גרם יותר נזק מכל אחד אחר – למרות שזה לא היה נכון – על אחת כמה וכמה שפולארד צריך לקבל מאסר עולם. הם לא השתמשו במילה מאסר עולם, אבל ברור שזה מה שהם עשו בהצהרה הזאת. וזו הייתה הפרה בוטה של ההסכם".

אחרי תפיסתו של פולארד ישראל לא הייתה גלויה וישרה עם האמריקאים. הם הבינו שהישראלים משקרים להם. האם זה לא תרם לגישה החמורה של הממשל כלפי פולארד ולעונש הכבד שגזר עליו בית המשפט?

"אני לא יודע מה גרם לשופט להחליט כפי שהחליט. ניתן לראות שהשופט הושפע מאוד מדעתו של הממשל, שפעל באותה תקופה בסיטואציה של מתח חריף ביותר עם ישראל. אני לא יודע אם מישהו אמר לשופט משהו באופן פרטי, או משהו באופן לא ראוי. אפשר לתהות האם קיים קשר בין ההתנהלות של ישראל לבין המאמצים שעשו גורמי הממשל כדי שפולארד ייענש בחומרה יתרה".

לדבריו, גופי המודיעין שחקרו את הפרשה במשך כשנה וחצי לא הצליחו להוכיח כי פולארד גרם נזק משמעותי לארצו. "פולארד העביר לישראל הרבה מידע שעסק באופן ממוקד ביכולות הערביות: היכולות הכימיות של סדאם חוסיין, היכולות הצבאיות של סוריה, המיקום של מפקדות ערפאת בתוניסיה וכו'. כל הדברים הללו היו חשובים לישראל, אך לא יכלו לפגוע באופן מהותי בביטחון הלאומי של ארצות־הברית. אין ראיות אמיתיות לכך שהריגול של פולארד הביא לחשיפה של מקורות או שיטות פעולה".

מסמכי הסי־אי־איי מגוללים סיפור מאוד שונה מזה שפולארד מספר על עצמו: שהיה הרפתקן, שקרן ותאב בצע. שהשתמש בסמים. שלא היסס להעביר את המידע שברשותו גם למדינות אחרות. סין למשל.

"הכל שקרים. הוא יצר קשר עם ישראל שלא על מנת לקבל כסף. הכסף הגיע מאוחר הרבה יותר, כשהעניין כולו כבר היה בעיצומו. הסכום שקיבל היה זניח וזה לא יכול למחוק את העובדה שהמוטיבציה הראשונית שלו הייתה לעזור לישראל. ברור שמה שהוא עשה היה לא בסדר, טיפשי, זה לא משהו שאני הייתי עושה וג'ונתן של היום, עם הבגרות והראייה של היום, יודע שהוא היה צריך לפעול בדרכים אחרות כדי לגרום למקבלי ההחלטות בארצות־הברית לתת את המידע לישראל, בלי לעשות את מה שהוא עשה. אבל להציג אותו כאדם קל דעת שאמר 'וואו כמה יהיה נחמד להיות מרגל' זה פשוט אינו נכון.

"פולארד פעל מתוך פאניקה. הוא גילה שמידע שהבטיח הנרי קיסינג'ר לישראל ב־74' במסגרת הסכם הפרדת הכוחות מול סוריה בגולן לא סופק לה בהוראת הבית הלבן אחרי הפצצת הכור בעיראק ב־1981. פולארד היה משוכנע שהמידע אודות מדינות ערב חיוני לישראל. הוא הגיב באמוציונליות, ואין ספק שזו הייתה תגובת יתר שגויה לחלוטין, אבל זו הייתה הסיבה האמיתית למעשיו".

הממשל טען שישראל מסרה חלק מהמידע של פולארד לרוסים.

"זו המצאה של עיתונאים, ואנשים מצטטים אותה כאילו זו תורה מסיני. כל מי שכותב על משפט פולארד צריך לחפש מזכר בשם The Victim Impact Statement, מסמך שמפרט את הנזק שגרם הנאשם לקורבן. במקרה הזה, התסקיר הוכן על ידי התביעה עצמה, בשם קהילת המודיעין של ארה"ב. היית מצפה שתסקיר הקורבן כאן יתאר זוועות, דברים נוראיים. אבל התסקיר שהכין התובע האמריקאי מתאר רק שני אספקטים שוליים יחסית שפרשת פולארד גרמה: דה־דמורליזציה בארגון שבו עבד (המודיעין של הצי האמריקאי), וכעס אצל הערבים, שחשבו שארצות־הברית נתנה לישראל מידע מבלי שישראל נתנה משהו בתמורה.

"הכעס שלנו על עורך הדין נובע גם מכך שהוא לא ניסה בכלל לערער על הקביעה של ויינברגר. אם הממשל רוצה לטעון לנזק מסוים כזה או אחר, שיביא הוכחות. אם ויינברגר אומר משהו, שיבוא לבית המשפט להעיד על כך. מה שקרה בפועל הוא שאף אחד לא עירער, והמכתב השערורייתי של מזכיר ההגנה נתפס כעובדה על ידי השופט. הוא החליט שלא לקחת צ'אנסים, וגזר על פולארד עונש כבד".

תיק סגור

לאואר ושותפיו הגישו שורה של עתירות מפולפלות לבית המשפט, נאחזים בכל טיעון אפשרי, הכל במטרה לפתוח מחדש את התיק. העילה המרכזית הייתה ייצוג לא־ראוי שפולארד קיבל לטענתם בערכאה הראשונה. התוצאה של כל העתירות הללו הייתה כישלון מוחלט. בית המשפט קבע כי התקופה שבה ניתן היה להשיג השגות וערעורים מסוג זה חלפה מזמן, ולכן מדובר בתיק סגור וחלוט. "זה מה שיפה ובעייתי בשיטה הפדרלית: יש לך צ'אנס אחד לתקוף את הגינות ההליך שנוהל נגד הקליינט שלך. אם אתה לא עושה את זה, כל מה שנשאר הוא חנינה מהנשיא, או שחרור על תנאי, שמתרחש בדרך כלל במקרה של מאסר עולם אחרי 30 שנה".

הסיכויים שפולארד יקבל חנינה מנשיא ארצות־הברית הלכו והתמעטו. גם זה, טוען לאואר, נבע מהתנהלות בלתי ראויה של הממשל האמריקאי. "בהסכמי וואי ב־1998, עוד לפני שהגעתי לתיק, הפך פולארד לקלף מיקוח בתהליך השלום בין ישראל והפלסטינים. זה סיבך מאוד את המצב שלו באופן לא הוגן ובאשמת הממשל".

אבל היה זה נתניהו שדרש לקבל את פולארד כחלק מההסכמים. הנשיא קלינטון הסכים, ורק איומו של ראש הסי־איי־אי ג'ורג' טנט להתפטר אם פולארד ישוחרר חרץ את גורלו לעוד הרבה שנים בכלא.

"אני לא מתייחס לנושאים דיפלומטיים ולא יודע מה נאמר מעל השולחן או מתחתיו. אני רק חושב שמה שקרה מתואר היטב בספרו של דניס רוס שייעץ לקלינטון. הוא מסביר שכאשר טנט אמר לקלינטון: 'אם תיתן את פולארד לנתניהו, אני מתפטר', קלינטון שאל את רוס: 'מה אני עושה?' רוס מגלה כי אמר לנשיא: 'אתה לא צריך לתת לביבי את פולארד עכשיו. אתה יכול לשמור אותו לאחר כך, להסכם הסופי'. ברגע שהם עשו את זה, ג'ונתן פולארד המסכן הפך מאסיר שלא נעשה עימו צדק – לקלף מיקוח. וזו לא אשמת ישראל אלא החלטה אמריקאית שאולי הייתה נכונה מבחינה מדינית, אך מנקודת מבט של המשפט פלילי, של ערכי מוסר – זוהי שערורייה. אנחנו האמריקאים מתגאים בכך שמערכת המשפט נפרדת לחלוטין משיקולים פוליטיים. אם כך היה, פולארד צריך היה להשתחרר אחרי 13 שנים או 10 שנים. להפוך אותו לכלי מיקוח זוהי בושה וחרפה.

"וכך זה נמשך עוד ועוד. רק לאחרונה, ב־2014, כשראש הממשלה נתניהו נדחק על ידי הממשל להסכים לשחרר את הגל השלישי של האסירים הביטחוניים, אמר מזכיר המדינה קרי כי אם נתניהו ייענה, הוא ימליץ לבית הלבן לשחרר את פולארד כחלק מהעסקה. זה מעולם לא יצא לפועל – אבל העובדה שקרי אמר את זה היא חלק מהפוליטיזציה האסורה של גורלו של ג'ונתן".

רבים טוענים כי ההתנהלות של פולארד והחבורה הסובבת אותו – שהאשימו את הנשיאים האמריקאים באנטישמיות או ציירו את פולארד כאילו הוא אסיר ציון בגולאג רוסי ולא מישהו שהורשע בריגול נגד ארה"ב – היא הסיבה האמיתיות לכך שהוא יושב בכלא כל כך הרבה זמן.

"אני לא יכול להגיב על מה שאחרים טענו או עשו. שותפיי ואני מעולם לא טענו לאנטישמיות. מה שראינו זו אנרציה עצומה בתוך הממשל שהביאה למאסר עולם בלתי הוגן, וחוסר נכונות בבית הלבן לקחת את הצעד הנכון ולעשות צדק עם פולארד. ב־1998 הם גם הפכו אותו מאסיר לחלק מהסדר מדיני רחב היקף".

קשרים במסדרונות הממשל

מאז הכישלון בבית המשפט ניצלו לאואר ועמיתיו את רשת הקשרים הענפה שלהם במסדרונות השלטון של ארצות־הברית, והביאו מכתבים מכל המי ומי הקוראים לשחרר את פולארד – בהם מזכירי המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ וראש הסי־איי־אי לשעבר ג'יימס וולסי. גם זה לא עזר. "צריך לשאול את קלינטון, בוש ואובמה מה עבר להם בראש כשלא נענו לבקשת החנינה. כל תשובה אחרת תהיה ספקולציה לא אחראית. צריך לזכור שחנינות הן עניין נדיר, והנשיא עסוק באין ספור דברים אחרים".

לאואר מודה כי היה אופטימי מדי כאשר חשב בשעתו שיצליח להשיג עבור פולארד חנינה או שחרור על תנאי לפני חלוף 30 שנה. "לפני שנה, כשהגענו לוועדת השחרורים, הייתי בטוח שהפעם נצליח, שהם יסכימו. וגם הפעם התאכזבנו. כמובן שג'ונתן היה מאוכזב יותר ממני, למרות שהוא למוד אכזבות. הרי בסופו היום אני חוזר הביתה ללורנס והוא נשאר בכלא בטנר".

כמה כלי תקשורת בארצות־הברית טענו כי גם את ההחלטה על שחרורו של פולארד, בחודש יולי האחרון, יש לראות בהקשר פוליטי – פיצוי מטעמו של אובמה על עסקת הגרעין עם איראן. עו"ד לאואר דוחה בתוקף את ההשערה הזו: "זה פשוט לא נכון. על פי החוק בארצות־הברית, מאסר עולם מסתיים ומומר למאסר על תנאי אחרי 30 שנה, אלא אם ועדת השחרורים תגלה שהוא ביצע עבירות חמורות בזמן מאסרו, או שיש חשש סביר להניח שיתבצעו פשעים חדשים בעקבות שחרורו. כמובן ששני אלה אינם רלוונטיים לפולארד. הוא היה אסיר למופת. ביקשנו וקיבלנו הודעה מהממשל כי אין אפשרות שהוא יבצע פשעים נוספים. לפולארד אין יותר גישה למידע חדש וגם אם הוא שומר את כל היקף המידע שהיה בראשו במשך כל 30 השנים האלה, מדובר במידע שהוא כיום חסר תועלת. אם אחרי 30 שנה הממשל היה פועל אחרת ומוצא סיבות שלא לשחרר אותו, הוא היה נחשף לביקורת חריפה וניצב בפני קמפיין ציבורי ומשפטי שהיה בוחן את התנהלותם ברמות הגבוהות ביותר. הם הבינו זאת היטב".

לאואר אומר כי בימים האחרונים מתכונן פולארד ליום המאושר. הוא אף הודיע לוועדת השחרורים כי מצא מקום עבודה מסודר באזור ניו־יורק שמוכן לקלוט את האסיר המשוחרר. "אני מקווה שברגע שישתחרר הוא יוכל לקבל טיפול רפואי רציני, שיאפשר לו לשפר באופן משמעותי את מצבו הבריאותי", אומר לאואר.

פולארד ישוחרר בתנאים שתקבע הוועדה. ועדת השחרורים היא גם זו שקובעת אם האסיר המשוחרר אינו מסוכן עוד לסביבתו, מה שעשוי להביא להקלה בתנאי הפיקוח ואף לאפשר לו לצאת את המדינה. כדי שלא להיות תלוי בוועדה יזדקק פולארד לנדיבות ליבו של הנשיא. "אנחנו נקדם בברכה מחווה מהנשיא אובמה בדמות המתקת גזר הדין באופן שיפשט את ההליך, כי אין שום סיבה שפולארד יישאר בתוכנית של שחרור מוקדם בפיקוח. לנשיא יש סמכות לקצוב את העונש ל־30 שנה כמחווה של רצון טוב, ובכך למעשה לסיים אותו לחלוטין. כך יהפוך פולארד לאדם חופשי ויוכל להגשים את מה שאמר לי פעמים רבות שהוא חלום חייו: לעשות עלייה לישראל".