בכל פעם כשמגיע פצוע דקירה אני אומר לעצמי דבר כזה עוד לא ראיתי וחושב מה עוד מחכה לנו"

בקומה השמינית, במתחם הסגור של היחידה לטיפול נמרץ, ביום שלישי השבוע, שוכב החייל גלעד, שנדקר יום קודם בצומת בית ענון, סמוך לקריית ארבע. "מונשם ומורדם ובמצב יציב", כהגדרתו של ד"ר עופר מרין, סמנכ"ל בית החולים שערי צדק בירושלים ומנהל חדר הטראומה שלו. מרין אומר את זה כמעט בשמחה, ונוכח הנסיבות יש לו סיבה טובה לכך. המחבל שדקר את החייל קרע לו את העורק הראשי בצוואר.

זה קרה סמוך לשעה 9:30 בבוקר, ולחדר הטראומה בבית החולים הגיע גלעד ב־10:15 לערך, אחרי מבצע חילוץ מדהים, שבמהלכו – לדברי ד"ר מרין – הצילו הפרמדיקים את חייו. ב־10:30 הוא כבר שכב על שולחן הניתוחים, אחרי שקיבל מנות דם, אחרי שהורדם, אחרי שעבר בדיקת הדמיה שגילתה את הקרע, אחרי שד"ר מרין החליט, למרות חומרת הפציעה, למרות אובדן הדם וסיכון החיים, להריץ את החייל לחדר הניתוח שבאותה הקומה. שעה וחצי אחר כך, אחרי שהושתל בצווארו עורק שנלקח מהרגל, הועבר גלעד, חייל בגדוד 71 בחטיבת השריון 188, ליחידה לטיפול נמרץ.

ועכשיו הוא שוכב במיטה המוגבהת, בחדר שמשמאל לעמדת האחיות. ברקע מצפצפים מכשירי הניטור, ועל המסכים, שמעל ראשי החולים, מרצדים המספרים: קצב פעימות הלב, מספר הנשימות בדקה, לחץ דם וחמצון. "הכל בסדר", אומרת האחות.

כמה מבני המשפחה, בחלוקים סטריליים, עומדים לידו. האם מלטפת את ידו, ומעבר לקו האדום, שנמתח לאורך כל היחידה ומסמן עד היכן מותר להתקרב מבלי לעבור לחלוק, עומדים אביו תומר והאח נדב. האב מספר שזו כבר הפעם השנייה שמזעיקים אותו כך לבית החולים.

יום שני, ד"ר מרין מקבל את החייל הפצוע גלעד. "אנחנו מתאבדים על כל אחד ואחד"

הפעם הקודמת הייתה בעיצומו של מבצע צוק איתן. הגדוד של נדב, גדוד 53 באותה חטיבה שבה משרת גם גלעד, יצא מדיר אל־בלח, התכנס סמוך לשורה של נגמ"שים שעמדו מחוץ לגדר. "הורדנו את הקסדות ואת השכפ"צים", מספר נדב, "ועוד לפני שהספקנו להתארגן על עצמנו, נפל שם פגז של מרגמה. חמישה חיילים נהרגו, 15 נפצעו, ואני ביניהם. חטפתי רסיס בפנים ורסיס נוסף בתחתית הגב. לקח לי הרבה חודשים לפענח ולהבין מה בדיוק ראיתי שם".

"אז התקשרו אליי מקצין העיר", אומר האב, "אמרו שהבן בבית החולים בילינסון. עכשיו הם לא הספיקו. ראיתי ב־ynet שהיה אירוע, ידעתי שגלעד שם, ומיד אחר כך הגיע טלפון מחבר שלו שהתעניין מה איתו. הבנתי שמשהו קרה והתקשרתי לבית החולים שערי צדק. העבירו אותי לד"ר מרין. 'הבן שלך אכן נמצא כאן', הוא אמר לי, 'הוא הגיע במצב קשה ונכנס עכשיו לחדר ניתוח'. כשהגעתי לחדרה הוא התקשר אליי שוב, עידכן אותי שגלעד בניתוח, אמר לי לנסוע בזהירות, והוא דיבר איתי שוב כשנכנסתי לירושלים".

"עכשיו אנחנו רק מחכים שגלעד יתעורר", אומר האח, וד"ר מרין אומר שבינתיים הם מעדיפים להשאיר אותו מורדם, "עוד קצת". "וכשהוא יתעורר", אומר האח, "נארגן מופע מוזיקלי, טריו. אבא על הפסנתר, אני על הבס וגלעד על הגיטרה".

"טוב מאוד", אומר לו ד"ר מרין, "אני כבר מחכה לשמוע".

אין זמן לחדר ניתוח

לחדר הטראומה, הצמוד למיון, מובילה דלת היישר מרחבת החנייה, עשרה מטרים בסך הכל מהמקום שאליו מגיעים האמבולנסים. הכל שם קורה בבהילות, במיומנות, כמו בסרטים, ובפנים מחכה כבר הצוות. "זה השלב", אומר ד"ר מרין, "שבו צריך לקבל החלטה, ובמהירות: האם לנתח את הפצוע כבר בחדר הטראומה, האם יש זמן להעביר אותו לחדר הניתוח. מה שמוגדר בתקשורת כפצוע בינוני עלול להיות גם מקרה שמחייב החלטות לא פשוטות.

"לדוגמה חייל מג"ב שנדקר בשער שכם והגיע אלינו עם חתך קטן בצוואר, מה שנראה כמו דקירה קלה, רק שבהדמיה התברר שהסכין פגעה בלב, שאין זמן אפילו להעביר אותו לחדר ניתוחים. וכך, תוך שניות, חדר הטראומה הפך לחדר ניתוח, החייל הורדם, המנתח פתח את בית החזה, ושם גם תפרו את החתך בלב. פגיעה של סכין יכולה הרבה פעמים להטעות. אנחנו רואים איפה היא נכנסה, אבל אנחנו לא יודעים לאן בדיוק הגיעה ואיזה נזק נגרם. ואת ההחלטה הזו היה צריך לקבל תוך דקה.

"דוגמה נוספת? חייל שהובהל לכאן עם סכין קומנדו שהייתה תקועה בצוואר והגיעה עד עמוד השדרה. היה ברור שכל תנועה לא זהירה עלולה להשאיר אותו משותק, ואת הסכין המשוננת אי־אפשר לשלוף במשיכה. אז מה עשינו? מומחה לעמוד השדרה גילף את הסכין מתוך הגב מילימטר אחר מילימטר, לאט־לאט. החייל יצא מכאן על שתי רגליים, בריא ושלם. בכל פעם שמגיע פצוע דקירה אני אומר לעצמי, דבר כזה עוד לא ראיתי. וכל פעם אני מגלה כמה קשה ומסובך יכול להיות כל מקרה ותוהה מה עוד מחכה לנו ומתי כל זה ייגמר".

ביום רביעי אחר הצהריים גילה, שוב, מה עוד מחכה לנו ולו, כשלבית החולים הגיעה נירית זמורה עם סכין נעוצה בגבה, לאחר שזמן קצר קודם לכן זינק עליה מחבל במתחם הקניות בצומת גוש עציון.

"ההודעה על הדקירה הגיעה בערך בשעה 19:00", מספר ד"ר מרין. "הייתי עדיין כאן בגלל שבימים אלה אני משתדל לא לצאת מבית החולים לפני שעות הערב המאוחרות, למרות שברור שגם אם לא הייתי, הצוות היה מעניק לה טיפול מצוין. מה שידענו זה שהיא נמצאת בהכרה, במצב בינוני, עם סכין תקועה בגב. כשהיא הגיעה התברר שרק קצה הסכין בולט מתוך הגב, בצד שמאל למעלה, לא יותר מסנטימטר וקצת, והחשש הראשוני היה שזה פגע לה בלב. וזה אכן היה הדבר הראשון שבדקנו בחדר הטראומה, שם גילינו שזה לא המצב.

"העברנו אותה, מאוד בזהירות, לבדיקת סי.טי שגילתה שזה סוג של שברייה מעוקלת שחצתה את עמוד השדרה ובתוך כך שברה לה את אחת החוליות. זה חייב ניתוח מורכב במיוחד, שלקחו בו חלק שלושה מנתחי גב מובילים אצלנו. היה ברור שגם במקרה הזה נגיעה לא נכונה בסכין, תזוזה של חלקי מילימטר, והסכין חותכת לה את חוט השדרה ומשאירה אותה משותקת לכל החיים. אז מה עשו? נכנסו מהגב עד לקצה החוליה ושלפו משם את הסכין, לאט לאט, בדיוק בזווית שבה היא נתקעה. משם היא הועברה לבדיקת MRI, לבדוק שאין פגיעה עצבית משמעותית, ומשם, הכל בהרדמה כמובן, לטיפול נמרץ.

"וכל הזמן הזה, גם בחדר הטראומה ואחר כך בחדר הניתוח ומאוחר יותר בעת ההעברה לטיפול נמרץ, היו סביבה אנשים, רופאים ואחיות, שכמו בכל מקרה אחר, לא יודעים ולא בודקים מה השעה והם מגויסים להצלת חיים באמצע הלילה כמו באמצע היום. ואני? יש לי משפחה חדשה שאני מלווה אותה כבר חמש שעות, מחובר אליה, מבין אותה, את הפחדים, ועושה כל מה שניתן כדי לסייע".

את סדר היום שלו מכתיבים האירועים. הצצה למכשיר הנייד שלו חושפת יום שגרתי שמתחיל ב־03:01 לפנות בוקר – "שוטר מג"ב, בן 25, נפצע ממטען צינור. חתך עמוק ברגל. יגיע עוד חמש דקות. נא להגיע בדחיפות".

10:30 – "חייל פצוע מדקירה קשה בראש ובצוואר".

15:39 – "בן 20. ירוי בחזה. מונשם".

19:03 – "בן 40. פגיעת משאית".

24:13 – "בן 27. פצוע ירי ברגליים".

קרוב ל־80 פצועים מגל הטרור הגיעו ליחידת הטראומה של בית החולים שערי צדק בחודש האחרון, ביניהם גם מחבלים. ד"ר מרין מסרב בכל תוקף להתייחס לשאלה איך קרה שהמקרים היותר קשים מגיעים דווקא אליהם. "קודם כל אני לא יודע אם זה נכון, מעבר לכך, מה שאני יכול לציין זה רק שבית החולים שערי צדק נמצא במרכז העיר ושאני שמח שיש לנו הזדמנות להציל חיים".

פרמדיקים במד"א אומרים, שלא לייחוס, שזה קורה לא מעט גם בזכותו. "הוא באמת זמין 24 שעות ביממה", אומר לי אחד מהם, "אין מצב שמתקשרים אליו והוא לא עונה מיד, או לא חוזר אחרי חצי דקה. וכשהוא עונה, הוא תמיד עושה את זה בסבלנות, ברוגע, מקשיב בלי להיכנס ללחץ, בלי להכניס אותנו ללחץ".

"זו מחויבות טוטלית של כל הצוות", אומר ד"ר מרין, "זו בדיוק המשמעות של יחידת הטראומה: כוננות תמידית. לפצוע אחד, לשלושה, לעשרה. ולפעמים גם למחבל פצוע, או לשני מחבלים פצועים, שמגיעים יחד איתם".

ואז?

"אני יכול לומר שכולם שווים, שברגע שהם עברו את סף בית החולים הם פצועים שאנחנו נעשה הכל כדי להביא להחלמתם. מבחינתנו אין הבדל אם זה חייל או מחבל. כולנו בני אדם ואני מודע לרגישויות, אבל התהייה כן או לא לטפל במחבל פצוע, כן או לא לעשות את המרב כדי להציל את חייו, טומנת בחובה סכנה גדולה. זה סוג של מדרון חלקלק ומתעתע. ומה עם אנס סדרתי, או פדופיל, או אב מתעלל, או גבר שרצח זה עתה את אשתו? האם נמיין ונדרג את האנשים ואת חומרת מעשיהם? האם זה התפקיד שלנו? אחרי הפיגוע במרתון בבוסטון, מנהל בית החולים בעיר, ריצ'רד וולף, שהוא גם חבר אישי שלי, כתב בעלון רפואי על הקושי לטפל במפגע ואיך למרות הקושי טיפלו בו היטב. ומה היה הסוף? הם אכן הצילו את חייו, אבל אחר כך הוא הועמד לדין ונגזר עליו עונש מוות.

"במילים אחרות, בתוך הדינמיקה הלא פשוטה הזו צריכה להיות אמירה אחת פשוטה וברורה: כמו שבמד"א מפנים את כולם לבית החולים, כך אצלנו מטפלים בכולם, ומי שנכנס לבית חולים – יטופל הכי טוב שאפשר. צריך להגיד את זה ובקול רם, כי זה מסוג הנושאים שאסור שיצמיחו מסרים כפולים, אמירות מתחת לשולחן. זו מציאות קשה וימים קשים, אבל אסור להתבלבל. וגם אסור לטעות ולחשוב שיש לזה קשר לפוליטיקה, או לעמדות פוליטיות, או לאיזו התייפייפות. לפני שבוע הוריתי להעביר לבדיקת סי.טי מחבל שהגיע אלינו. אשתו של אחד הפצועים שעמדה לידי הזדעזעה. 'איך אתה עושה את זה?' היא שאלה. אמרתי לה שכרגע אני עסוק, אבל אבוא לדבר איתה על כך, ואכן הלכתי לדבר איתה".

ומה אמרת לה?

"את מה שאני מספר לך כאן. בערב יום הכיפורים האחרון אספתי את הבת הצעירה שלנו מתחנת האוטובוס. היא נמצאת במכינה קדם־צבאית בכפר הנשיא והגיעה ליומיים. הבאתי אותה הביתה, הכנתי קפה, לה ולי, וישבתי לשמוע מה חדש. וכמו שהתיישבתי הגיעה הודעה, מהסוג שראית: מחבלת שנורתה, פצועה קשה בדרך לבית החולים. 'את יכולה לשתות גם את הקפה שלי', אמרתי לבת ונסעתי לבית החולים. הגעתי עם המחבלת, נערה בת 16, צעירה מעט מהבת שלי, שנורתה בחזה, במצב אנוש. המעבר הזה, תוך דקות, מהילדה הפרטית שלך, לילדה של מישהו אחר, היה בלתי נסבל.

"עשינו כל מה שאפשר היה לעשות, למרות שכבר כשהגיעה היה ברור שאין לה שום סיכוי, והיא אכן מתה בבית החולים. לא יכולתי לברוח מהתחושה שזו טרגדיה נוראה, שלנו ושלהם. טרגדיה שכולנו קורבנות שלה. כבר טיפלתי במחבלים, קשים מאוד אפילו, כמו איש תנזים בן 35 שעמד מאחורי מספר פיגועים מרובי נפגעים, והנטל הנפשי שבטיפול בו היה כבד מנשוא. אבל כאן שכבה על מיטת הניתוחים נערה צעירה, שאלמלא סכסוך הדמים שנקלענו אליו יכולה הייתה להיות גם חברה טובה של בתי".

בלי להיסחף לדרמה

יש לו כללי ברזל לקליטת חולים. "קודם כל אני מסיים את הליכי קבלת החולה ואחר כך אני מתקשר למשפחה. בעצמי. אומר להם, 'שלום, מדבר ד"ר מרין, הבן שלכם נמצא אצלנו', ומסביר להם בקול שקט מה המצב. 'תיכנסו לאוטו ותבואו', אני אומר להם, 'אבל סעו לאט, המצב יציב'.

"אני יודע שחלק מההורים כבר שמעו משהו בתקשורת, ראו במכשיר הנייד שלהם, אני יודע שברגע שהם מבינים שזה הילד שלהם, המידע שקיבלו מוכפל באלף ומה שעובר להם בראש נורא ואיום, ועל כן אני מקפיד לעשות את זה. באמצע היום או באמצע הלילה, מתי שצריך. לפני כמה שבועות הגיע אלינו חייל שנדקר בחזה, והסכין פגע לו בלב. ההורים שלו היו ברומניה. אמרתי לצוות כאן, 'אנחנו לא אומרים דבר וחצי דבר לתקשורת עד שאני מוצא את אחד ההורים'. זה לקח שעות עד שאיתרו את האם, ואני חיכיתי כאן, כמעט עד חצות.

"זה קרה גם ביום שלישי השבוע, קצת אחרי שיצאתם מכאן, אחרי שאמרנו שלום ושיהיה ערב רגוע ושקט. הגיע חייל שנדקר בפנים. זה חייב רופא אף אוזן גרון, מומחה לפה ולסת, רופא עיניים ופלסטיקאי, וחייבים להחליט במהירות מי מהמנתחים נכנס ראשון ומי אחריו ומה כל אחד מהם עושה בדיוק. תוך כדי התברר שההורים של החייל בפריז. מצאו לי אותם. דיברתי עם האבא, הסברתי לו מה המצב, הרגעתי אותו. אמרתי לו, 'אני והצוות המצוין של בית החולים אחראים לשלומו של הבן שלך ואני אמסור לך את הפרטים עד שתגיעו הנה'. אני ולא סרן שמועתי, וגם לא התקשורת. כי ביום שאצא לתקשורת קודם שאדבר עם ההורים, או עם מישהו מבני המשפחה, זה יהיה היום האחרון שלי, מבחינתי, בתפקיד הזה".

ומה אם המצב קשה, ולא יציב?

"אני אומר את האמת. אומר שהמצב קשה, אבל אני גם אומר שאנחנו לא מוותרים, שאנחנו מתאבדים על כל אחד ואחד. שהבן נמצא בידיים טובות. ולמרות הכל אני מבקש מהם לנסוע בזהירות".

"אני מאמין שזה מאוד חשוב", הוא אומר כשאני שואלת אותו למה הוא מתעקש כל כך, "זה דבר שעם הזמן שרה גולדברג, האחות האחראית בחדר הטראומה שעובדת איתי, ואני הבנו אותו. הבנו כמה הקשר הזה עם המשפחה, ואחר כך עם החולה עצמו, הוא משמעותי, לפעמים ממש קריטי, לתהליך ההחלמה. ואת זה אני אומר לך גם תחת הכובע הנוסף שלי – מנתח לב.

"לפני זמן מה אחד מחבריי אמר שהוא רוצה להפנות אליי מישהי שרוצה להתנדב אצלנו בחדר המיון כאשת קשר בין המשפחות לרופאים. 'אוי ואבוי לנו', אמרתי לו, 'אם אנחנו נצטרך מישהו שיעשה את העבודה הזו בשבילנו. זה לא עוד חלק בעבודה שלנו, זה חלק עיקרי ומרכזי בעבודה הזו שלנו'".

ומה עם הצורך לקחת מרחק מהחולה? לשמור על נתק מסוים דווקא כדי להחזיק מעמד בעבודה הזו?

"לא אצלי. זה נכון שזה מאוד קשה, שיש מצבים שבהם אובדן של חולה הוא אובדן שקשה לי מאוד לקבל אותו. לא בהיבט המקצועי, בהיבט האישי. אני נקשר לחולה, אני נקשר למשפחה, הלב בוכה איתם. עם הבן שאיננו, עם ההורים שנשארים. ומרגשים עד דמעות במיוחד אלו הרגעים שאחרי. כשאני מגיע לנחם את המשפחה, ואנשים מחבקים אותי ואומרים, 'אנחנו יודעים שעשיתם כל מה שאפשר'".

אתה הולך ללוויות? מגיע לשבעה?

"ללוויות בדרך כלל לא, אבל לשבעה בהרבה מקרים כן".

גם של חולים ששכבו אצלך חמישה ימים?

"כן. לפעמים אלו חמישה ימים שאין בהם יום ואין לילה, אין בוקר ואין ערב. אלו יכולים להיות חמישה ימים שהם כמו נצח במלחמה על חייו של אדם".

התפקיד שלך מחייב גם דיווח לתקשורת, במיוחד בימים האלה. אתה חי עם זה בשלום?

"זה בא עם תפקיד מנהל יחידת הטראומה, רק שבשבועות האחרונים זה נעשה הרבה יותר אינטנסיבי. ולא, אין לי שום בעיה עם זה, ההפך. אני מאמין שזה מאוד חשוב שמי שמוסר את המידע הוא גם מי שקיבל את הפצועים, שראה אותם מקרוב, שמבין ויודע מה מצבם.

"לפעמים יש לאנשים נטייה להעצים את הדרמה, לומר שמצבו של הפצוע אנוש. אני משתדל מאוד שלא לעשות את זה. לא רק משום שלעיתים זה מתגלה כהגזמה מגוחכת כאשר מתברר שהפצוע אנוש החלים תוך יומיים, אלא בעיקר כי אני חושב שהתפקיד שלי הוא לא להיסחף עם הנטייה הזו לדרמטיזציה, לעשות הכל כדי להעמיד דברים על דיוקם בלי לחמם את האווירה. גם בלי התיאורים הקשים של הפציעות המדינה הזו מדממת, נמצאת בסוג של חרדה מתמשכת".

לרוץ בשביל השפיות

 בחדר שלו, על הקירות, לא תלויות דיפלומות ממוסגרות. "כי לא סיימתי את הלימודים", הוא אומר בפנים רציניות, ואחרי רגע מבהיר שזה סוג של בדיחה. "לא תלויות הדיפלומות כי זה לא מה שאני רוצה לראות כשאני יושב כאן וזה לא מה שעושה לי סדר בראש ומקל עליי לשמר את שפיות הדעת".

במקום זה יש שם כמה תמונות משפחתיות: הוא ואשתו עם הבן בשביל ישראל – "כשהוא השתחרר הוא עשה את השביל ובסופי שבוע השתדלנו להצטרף אליו" – כמה מכתבי תודה נוגעים ללב, ממוסגרים מאחורי זכוכית, שיד הזמן לא תיגע בהם. וגם תמונה של הלוחם מג"ב שנותח בבהילות בחדר הטראומה ואחרי עשרה ימים יצא מבית החולים על שתי רגליו. "כל מה שעושה לי טוב ומרגיע לי את הנפש".

 הוא בן 54, נשוי, אב לארבעה ילדים: בת בצבא אחרי שנת שירות, בת במכינה קדם־צבאית, ושניים כבר אחרי שירות צבאי – בת שסיימה לימודי ארכיטקטורה, "שלמעשה זה היה החלום שלי", ובן סטודנט רפואה, שהלך בדרכיו ובדרכי אביו, פרופסור שאול מרין, שהיה רופא עיניים, "מהטובים שבהם", ותמונה שלו מונחת על השידה שלצד שולחן העבודה שלו.

נולד וגדל בירושלים, למד בתיכון שליד האוניברסיטה, התגייס לצנחנים והשתחרר אחרי ארבע שנים בדרגת סגן. הוא עושה, עדיין, מילואים, משמש מפקד של בית חולים שדה שהקים הצבא, "בית חולים ברמה מאוד גבוהה".

שהופעל לאחרונה?

"לא. בארץ כמו שלנו, שהמרחקים בה קצרים, אין טעם לפרוס בית חולים כזה במבצעים כמו צוק איתן, או אפילו במלחמה כמו מלחמת לבנון השנייה. הוא אמור לתפקד במקרים של אסון. בעוד כחודש אנחנו יורדים לאילת, לאימון שיוחד למתאר של רעידת אדמה באזור מנותק לגמרי".

עם בית החולים הזה, על תקן מנהל רפואי, הוא הספיק להיות בהאיטי ב־2010, אחרי רעידת האדמה הנוראה שם, ביפן ב־2011, אחרי הצונמי. בית החולים הופעל ב־2013 במסגרת הטיפול בפצועים סוריים, ובאותה שנה הגיע גם לפיליפינים שהוכו בסופת טייפון. ב־2015 נסע לנפאל, בעקבות רעש האדמה שפקד אותה, ועל הקיר שבחדרו תמונה שלו משם: רופא ישראלי, במדים של צה"ל, כורע ליד אישה פצועה. "באירועים מהסוג הזה אתה מביא את יכולותיך, כרופא וכמנהל רפואי, לשיא. זה המקום שבו אתה מתמודד עם שאלות רפואיות מורכבות, אבל לא פחות מכך עם שאלות אתיות, מוסריות ואנושיות קשות מאין כמותן".

מה זאת אומרת?

"אצל האמריקאים, כשמדברים על אסון רב נפגעים, הם מביאים לדוגמה את ה־11 בספטמבר. אני לא ממעיט חלילה מגודל האירוע, אבל אני רק מציין שמדובר בפחות מ־3,000 הרוגים וכאלף פצועים. בהאיטי היו עשרות אלפי הרוגים ו־300 אלף פצועים. הגענו לשם בארבע לפנות בוקר ובעשר פתחנו את שערי בית החולים. אנשים הגיעו בעגלות, במשאיות, בטנדרים. שכבו על הכביש שלפני בית החולים, והיינו צריכים לעשות עבודת מיון נוראית. להחליט במי מטפלים ובמי לא.

"זה לא דומה למצב כאן, כשפצוע, גם עם סיכוי של אחוז אחד לשרוד, אני אלחם עליו עד השנייה האחרונה, עד שבריר השנייה האחרונה. מקרים שמד"א אמרו לנו, 'הפצוע הזה לא יחזיק מעמד', ולא ויתרנו. אבל שם המקום היה מוגבל, המשאבים היו מוגבלים, כוח האדם היה מוגבל והיה ברור שאם רוצים להציל חיים, אי־אפשר להגיש עזרה לכל המאות אלפים שנפגעו".

אז מה עושים?

"עוצרים את הרכבים עם הפצועים לפני שהם מגיעים למתחם בית החולים, ומי שיש לו פחות מ־50 אחוז סיכוי לשרוד, לא מקבלים אותו. נורא ככל שזה נשמע".

ואיך מחליטים?

"הקמנו צוות שם, שני רופאים נוספים ואני, ואם היה ספק ההחלטה התקבלה בהצבעה. ועדת אד־הוק לענייני חיים".

ואין יוצאים מן הכלל?

"יש יוצאים מן הכלל. תמיד יש. בשלוש לפנות בוקר העירו אותי כי הגיע ילד פצוע קשה. היה ברור שאין לו סיכוי, אבל לא יכולנו לסרב לאב. הכנסנו אותו לחדר ניתוח, שלושה רופאים ואחיות עבדו עליו, וב־12 בצהריים הוא מת. הלב נשבר. או אישה שילדה תינוק במשקל קילו וחצי. אצלנו הוא היה נשאר בחיים. שם, למרות המאמץ הגדול שהשקענו, למרות שידענו שהסיכויים מעטים מאוד, גם התינוק וגם האישה לא החזיקו מעמד".

"כל נסיעה כזו", הוא אומר, "שואבת ממך כוחות נפש גדולים, אבל בכל נסיעה כזו יש גם רגעי קסם בלתי נשכחים, ידיעה ברורה וחזקה שאתה שם כדי להציל חיים. בפיליפינים, למשל, אמרו לנו שאת בית החולים הזה נפרוס באיזה אי בעיירה קטנה שנקראת בוגו. לקח זמן למצוא את זה על המפה, בתוך 2,000 האיים שיש שם. נחתנו שם בלילה, הקמנו את בית החולים והתחלנו לקלוט פצועים. אנשים שמעולם לא שמעו את השם ישראל שוכבים שם על המיטות, והצוות מטפל בהם במסירות אין קץ. זו לא פוליטיקה, אין כאן שום רווחים מדיניים, זו פעילות הומנית במלוא מובן המילה".

כך אתה מגדיר גם את הטיפול בפצועים הסורים?

"אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה. זה נושא מורכב ורגיש. אני רק אומר שמבחינתי, כרופא, זו הצלת חיים, ועם זאת אני גם מודע לערך הנוסף שיש כאן. אני זוכר פצוע סורי, בחור צעיר, שהגיע אלינו מחוסר הכרה. כשהוא התעורר אחרי כמה ימים הוא לא הצליח להבין איפה הוא. רופא במדים של צה"ל מעליו, דגל ישראל על הקיר מאחור – הוא היה בטוח שהוא הגיע לגיהינום. לא פחות ולא יותר. כי זה מה שהוא שמע כל חייו. לקח לו זמן להבין שהוא אמנם בישראל, אבל דווקא כאן הצילו את חייו".

כשסיים את לימודי הרפואה בחר להתמחות בניתוחי לב, ואת ההתמחות עשה בשערי צדק, "שהפך מאז לבית השני שלי". אחר כך נסע לקנדה, השתלם כמנתח לב בבית החולים בטורנטו, ואחרי שנתיים שב לארץ, חזר לשערי צדק. לפני שבע שנים מונה לנהל את יחידת הטראומה, ולפני חמש שנים מונה לסמנכ"ל, אחראי על מערך הניתוחים של בית החולים. במקביל הוא חבר בכמה ועדות, בין השאר הוועדה להיערכות בתי חולים בשעת חירום והוועדה לבקרה ואיכות ניתוחי לב.

וכך יומיים בשבוע הוא מנתח לב, יומיים בשבוע ממלא את משימותיו כסמנכ"ל, ו־24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, הוא מנהל את יחידת הטראומה. בין לבין גם עושה מילואים, יוצא למשימות חילוץ בחו"ל, מרצה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ירושלים – נבחר זו השנה העשירית למרצה המצטיין – וגם קם כל בוקר בחמש ויוצא לרוץ, "בשביל השפיות". עשרה קילומטר באמצע השבוע, 30 קילומטר בסוף השבוע.

וקליניקה פרטית?

"שום פרקטיקה פרטית. שמח בחלקי. מרוויח טוב, אשתי מרוויחה יפה, יש לי כסף לכל מה שאני צריך".

הוא המלאך שלנו

אחר הצהריים אנחנו עוברים איתו בחדרי ההתאוששות. "הוא המלאך שלנו", אומרת חנה, אמא של יניב, חובש פלוגתי בחטיבת כפיר, פצוע מפיגוע דריסה. "עופר", אומר האבא רוני, שקורא לרופא בשמו הפרטי, "ליווה אותנו לאורך כל הדרך, מהרגע שהודיעו לנו על הפיגוע. דיברתי איתו כל רבע שעה מרגע שיצאנו מהבית ועד שהגענו לבית החולים. הוא אמר שהבן פצוע קשה, שיש לו שברים בשתי הרגליים, שכלי דם נפגעו ושהוא נזקק למנות דם, אבל שהוא במצב יציב".

האמנתם לו?

רוני: "אני כן".

חנה: "אני לא הייתי בטוחה. כל הזמן רציתי שרוני ישאל אותו אם הילד איבד רגל".

ד"ר מרין: "גם כשהרופא מדבר עם ההורים, גם כשהוא מדייק בדברים, עדיין הם בטוחים שהמצב הרבה יותר גרוע ושמסתירים מהם את האמת".

"כי אי־אפשר להתכונן לזה", אומר האב, "אי־אפשר לדעת איך להגיב כששיחה כזו מגיעה אליך באמצע הלילה".

נכון, אומר לו ד"ר מרין, ואחר כך אומר שמה שחשוב הוא שיש במדינה הזו אנשים מצוינים, חיילים ושוטרים ואנשי משמר הגבול ופרמדיקים ורופאים ואחיות. מערך ענק של אנשים טובים, שעושים את מה שצריך הכי טוב שהם יודעים כדי להבטיח שהחיים שלנו כאן יהיו חיים נורמליים.

ולמחרת, ביום רביעי, התעורר החייל גלעד. "ראינו שהבצקת בצוואר לא לוחצת על קנה הנשימה", מספר ד"ר מרין. "הוא נראה מצוין והוא כבר מדבר הרבה על האירוע. מעניין איך חלק מהאנשים מדחיקים ואחרים שוב ושוב משחזרים מה בדיוק היה שם. הוא זוכר לגמרי מה קרה".

עובר עליך ועל הצוות שלך כל כך הרבה בתקופה הזו. איך זה משפיע על החיים?

"אני בטוח שיש השפעה, גם אם אני לא לגמרי מודע למשמעות הנטל הזה עליי ועל האנשים שעובדים איתנו".

חרד למשפחה הפרטית שלך?

"אני מעריך שעם השנים אני קצת יותר זהיר וקצת יותר מזהיר, אבל אני לא בטוח שיותר מהורה ירושלמי אחר בימים האלה". ¿