כמה חול, כמה יוסי
מדברים עם הידיים. יוסי בניון שולח יד קדימה בטרוניה (אם מעל הראש שלו היה בלון קומיקס, אני מהמר שהיינו מקבלים טקסט גדוש פיפסים), גיא גודס פושט ידיים לצדדים בפוזה קלאסית של ייאוש מתקרבן ורק ניקיטה רוקאביציה מבסוט. גם הוא פורש ידיים לצדדים, אבל איזה הבדל. אם הבלון של גודס תוהה "נו, באמת. מה אני יכול לעשות?", הבלון של רוקאביציה מתעופף יותר בכיוון של האווירון אלון מזרחי ביום עולץ במיוחד. ככה זה כשאתה משחיל שלושער לאלופה.
בשערים שפותחים וסוגרים את השבוע יש לנו תמונות קבוצתיות של מועדונים גדולים עם בעיות דומות, אבל במצב נפשי שונה. אם מכבי חיפה כדורגל כבר מצאה את הקורבן (הפועל עכו) כדי להוציא עליו את התסכול ולהתקבץ בחגיגות שמחה (מי אמר שמחת עניים?), במכבי ת"א כדורסל המשבר עדיין בעיצומו, הפרצופים עדיין טרודים והמאמן עז המבט – הפעם הידיים על המותנים – עדיין מחפש את הקורבן שיאפשר לשחרר לחץ (מי אמר ססארי?).
בתוך כל תמונה גדולה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. והפעם ראוי להתעכב על התהליך שעבר בניון ככל שהתקדם השבוע. מה שנפתח בפסטיבל עכו, עבר לכתבת "המושיע שהכזיב" ונחתם בטוויסט מפתיע שבו הכדורגלן בן ה־35 עשוי לחזור לנבחרת כמנהל ספורטיבי. אם זה היה קומיקס היינו צוחקים.
לפנייה לכתב/ת 
