אביו נרצח על ידי מחבל ספוג שנאה והסתה שחילחלה דרך סרטוני המוות ברשתות החברתיות הפלסטיניות. אחרי מותו הוטחו בו ברשת מילים אכזריות מנשוא דווקא על ידי ישראלים, בני עמו, והכל בגלל שהאמין בדו־קיום. "לא להגיד עליו יהי זכרו ברוך ולא נעליים", כתב אחד הגולשים בעמוד הפייסבוק של "הצל", "ואל תגידו שאני קיצוני מדי, רק ככה השמאל המתנשא והמגעיל יבין". אבל מיכה אבני, בנו של ריצ'ארד לייקין, אחד הקורבנות של פיגוע האוטובוס בשכונת ארמון הנציב — לא מוכן לאפשר לשיח השנאה המוטרף משני הצדדים לרפות את ידיו. המטרה שלו, הוא אומר, היא לקיים את צוואת אביו: להמשיך להאמין בטוב שבאדם ולהילחם ברוע ובאלימות. צעד ראשון הוא כבר עשה כשהגיש לבית משפט בארה"ב תביעה נגד פייסבוק, שבה הוא דורש מהחברה לייצר מערך שיטור ובקרה שימנעו הסתה לאלימות ברשת.
שבועיים נאבק ריצ'ארד לייקין על חייו. הוא שכב מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ בהדסה עין־כרם. שם, לצידו, במרחק ארבעה מטרים שכב גם בילאל אבו־גאנם — המחבל שתקף אותו באכזריות בקו 78 בשכונת ארמון הנציב. יום לאחר הפיגוע התעורר המחבל במיטתו, כשסביבו שלושה שוטרים. היה זה רגע מצמית בעוצמתו עבור מיכה אבני, בנו של לייקין, שישב הלום כאב ודאגה ואחז בידו של אביו. אז לרגע אחד הצטלב מבטו עם זה של המחבל. "החזקתי לאבא את היד והסתכלתי לרוצח בעיניים", הוא מספר בראיון ל"ידיעות אחרונות", ימים ספורים לאחר שאביו מת מפצעיו. "התחושה הייתה מצמררת. סערת רגשות שאני לא מאחל לאף אחד. אני איש חזק עם הרבה שליטה עצמית. אני מניח שהמחבל לא ידע מי אני ומי זה אבא, הרי בדרך כלל חושיו של מי ששוכב בטיפול נמרץ, כשהוא פצוע, מטושטשים. אני מבין שמאז המחבל כבר התאושש. אבא שלי, כידוע, לא".
באותו בית חולים, ראה אבני את התגשמות חזונו של אביו: רופאים, אחיות ואנשי צוות ערבים לצד יהודים; ישראלים ותיקים ועולים חדשים מגוייסים כולם יחד. פועלים בשיתוף פעולה ובדו־קיום למען המטרה הנעלה ביותר — הצלת החיים. אך למרות מאבקם העיקש — ריצ'ארד לייקין נפטר מפצעיו.
הרגעים בהם אזל הדם מגופו כשהחל להבין שאביו כנראה נפצע בפיגוע — יהיו צרובים בזיכרונו לעד. "זה היה יום נוראי." הוא מספר. "הייתי בפגישה עסקית בתל־אביב, בחדר עם הרבה אנשים וקיבלתי טלפון מאמא. היא סיפרה לי שהיה פיגוע בירושלים וכבר עשר דקות שהיא לא מצליחה לתפוס את אבא. זה הדאיג אותנו כי אבא היה תמיד מתקשר להודיע שהוא בסדר בכל פעם שהיה פיגוע. עזבתי את הפגישה, נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע לכיוון ירושלים. בזמן הזה אני, אחותי ואמא שלי התחלנו להתקשר לבתי החולים. בחדשות הודיעו שאת כל הפצועים הביאו לשערי צדק. דווקא את אבא העבירו להדסה עין כרם, כי הייתה לו פגיעת ראש. התיק עם כל המסמכים הרפואיים שתמיד נשא איתו נשאר מאחור וכך הוא הגיע לבית החולים כאלמוני. הוא הובהל ישירות לחדר הניתוח, עד שאחת האחיות שמעה שכבר שלושים פעם הטלפון שלו מצלצל והחליטה לענות. היא אמרה, 'אני לא יכולה לדבר, המצב קשה, תגיעו לעין כרם'".
מיכה, אמו ואחותו הגיעו לבית החולים והמתינו מחוץ לחדר הניתוח המומים ומודאגים. "הרופאים ניסו לעצור את הדימום כי היו לאבא פגיעות מאוד קשות בכל הגוף. החיות ירו לו בראש, ואחרי שירו בו הם דקרו אותו בפנים, בראש, בבטן. הם פגעו באיברים הפנימיים שלו, זה היה מעשה חייתי, לא מעשה של בני אדם, הדבר הזה. הרופאים עשו עבודה מדהימה והצליחו לעצור את הדימום, והחזיקו אותו מורדם ומונשם בניסיון לתקן את הפגיעות הנוראיות שהיו לו. הם עשו עבודה יוצאת דופן, כל בית החולים — המנכ"ל, הרופאים, האחיות. כל אנשי הצוות הפכו ממש מעורבים, גם לשבעה הגיעו רופאים לבקר, כי נקשרו לאבא ואל הסיפור שלו ואלינו, למשפחה".
4,600 עוקבים בטוויטר
ריצ'ארד לייקין, היה מורה, מחנך ומנהל בית ספר. "הוא ניהל בית ספר יסודי בקונטיקט, ובאופן מאד מרגש, היום בבוקר ראיתי שהתלמידים שלו לשעבר התחילו עצומה אינטרנטית, שתפסה תאוצה, לשנות את שם בית הספר לשמו. זה התחיל מתלמידה של אבא מלפני 40 שנה וריגש אותי מאוד, כל הבוקר בכיתי מרוב התרגשות. הוא היה מחנך שממש השפיע על התלמידים שלו. בשנת 1984 כשעלינו לישראל, אבא הקים יחד עם אמא בית ספר ללימוד אנגלית בקבוצות קטנות. כתוצאה מהאמונה של אבא והיופי של ירושלים למדו יחד תלמידים יהודים, מוסלמים, דתיים וחילוניים. ההורים שלי לא היו מוכנים לעשות הפרדות וזה היה מאד מרגש ופורה".
בבסיס שלו, אומר מיכה, אבא האמין בטוב של האנשים. "הוא לא היה איש פוליטי, הוא האמין באנשים, בשוויון ובעשיית טוב. זה התבטא גם בפעילות החברתית שלו בארצות הברית. כשלמד באוניברסיטה הוא היה פעיל נגד ההפרדות בין שחורים ללבנים. אז המסעדות והאוטובוסים היו מופרדים, הם היו מגיעים למסעדות בשכונות של השחורים ומתעקשים לא לקום. זה הנחה אותו כמנהל בית ספר: אחת התוכניות הראשונות שלו הייתה להביא ילדים עניים, בעיקר שחורים, לבית הספר של הלבנים ממעמד הביניים, הוא גם הקים מחנה קיץ, שבו למדו יחד ילדים שחורים ולבנים".
בשנות השמונים, כשריצ'ארד עלה לישראל, הוא מיד החל לפעול למען דו־קיום בין יהודים וערבים. "הוא פעל מתוך האמונה שאם אני אחייך אל מישהו הוא יחייך אליי חזרה, ואם אתייחס אליו בכבוד הוא יתייחס אליי בכבוד בחזרה".
לייקין האב היה פעיל בקבוצות לא פוליטיות כמו "תג מאיר" (קבוצת נגד לתג מחיר — נ"ב) ובאתר Israel Love's Iran , שמקדם את הקשר בין העמים בישראל ובאיראן. "אחד הדברים שמאוד ריגש אותנו, לצערי, בשבועיים שהיינו בבית החולים, זה שהרבה מהילדים של הרופאים והאחיות מכל הדתות למדו אצל ההורים שלי. יהודים, נוצרים ומוסלמים באו לבדוק מה שלומו".
אביך היה מאד פעיל ברשתות החברתיות.
"כן, הוא שמר על קשר עם תלמידים ומורים לשעבר, עם אנשים שהכיר במסעות החינוכיים שלו. לא היה לנו מושג עד כמה הוא היה פעיל. כשהתחברנו למחשב שלו גילינו שהיו לו כמעט 4,600 עוקבים בטוויטר. הוא היה פעיל מאוד בפייסבוק.
"כל השבועיים שהיינו לידו בבית החולים היה לנו הרבה זמן לחשוב. התחלתי לחפש לעומק ולבחון את הנושא של ההסתה באינטרנט, נדהמתי לראות את כמויות סרטוני ההסתה של הפלסטינים, בעיקר את אלה שהדגימו איך לבצע פיגועים. את אבא חתכו בסכין בצורה שגרמה המון נזק. פצעו אותו בדרך כזאת שברור שמי שעשה את זה למד לפני זה בדיוק איפה לפגוע. יש ממש סרטוני הדרכה איך לגרום למקסימום נזק".
אחד המפגעים, כך גילה מיכה, פירסם לפני המעשה את הצוואה שלו: קריאה לפלסטינים להיות שאהידים. "הוא הפיץ את זה בעמוד הפייסבוק שלו ובטוויטר. יום אחרי הפיגוע, התאחדות הסטודנטים של חמאס פרסמה סרטון שחזור ועידוד. זה מופץ ביוטיוב חופשי. הבנתי שהדבר הנוראי שקרה לאבא שלי, נגרם בין היתר מההסתה המאסיבית שמשתוללת ברשת. נפל לי האסימון שקמו מדינות חדשות. מדינת פייסבוק, מדינת טוויטר ומדינת יוטיוב: רק לפייסבוק לבדה יש מיליארד וחצי משתמשים ואין שם שום חוקים".
מה אתה בעצם דורש מפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות?
"אם הקמתם מדינה שקוראים לה פייסבוק, ואתם נהנים מהפירות הכלכליים שלה, יש לכם גם אחריות מוסרית לנהל מערכת חוקים ושיטור שתמנע הסתה לפשע ולאלימות. כרגע זה לא קיים. אני חושב שהצוואה של אבא שלי, מעבר לזה שכולנו צריכים להיות בני אדם ולהתנהג בטוב לב ובכבוד — זה להילחם ברוע הזה. וזה גם לא משנה אם אנחנו מדברים על שני ילדים בכיתה ד' שמעלים פוסטים מעליבים על ילד שלישי או שאנחנו מדברים על רוע מצד ג'יהדיסטים קיצוניים ששולחים ילדים להרוג אנשים תמימים".
ומה דעתך על ההסתה הנוראה שאביך ספג לאחר מותו בפוסט של "הצל" ובתגובות ובשיתופים שלו?
"אני ומשפחתי נמנענו מלקרוא את הדברים. למדתי שאנשים אומרים דברים פוגעניים מתוך החולשה והכאב הפנימי שלהם. צריך לכוון את האש לכיוון אלה שמאפשרים את הדבר הזה. אני מאמין גדול בחופש הדיבור, אלא שחופש הביטוי צריך להיפסק במקום שהוא מתחיל לגרום נזק לאנשים. כל בית משפט יכול להגדיר איפה עובר הגבול. צריך להיות מערך של כללים שקובע איפה נחצה הקו, והאחריות צריכה ליפול על חברות המדיה החברתית, הן היחידות שיכולות לשלוט בזה והם נותנים לזה במה. הסתה ודברים פוגעניים חייבים להיעצר".
להמשיך את אבא
כחלק מהמאבק הגישה בשבוע שעבר משפחתו של ריצ'ארד לייקין תביעה נזיקית נגד פייסבוק וצו מניעה "כדי שיתחילו לפעול להוריד את התכנים האלימים. זה לא מספיק להכיר את הבעיה ולהגיד אוי ואבוי שיש סרטונים כאלה. צריך לדרוש מהמנהלים של החברות לקחת את האחריות שמצופה מהם בתור המנהיגים של המדינות האלה — גם אם זה יעלה להם הרבה כסף. התחלנו בארה"ב כי שם נמצא המטה של פייסבוק ואנחנו נצא גם בקריאה למחוקקים באמריקה ובארץ לייצר חוקים אם הגופים האלה לא יפקחו על עצמם. בעיקר אנחנו מבקשים לייצר לחץ ציבורי".
במקביל לתביעה שוחח אבני במהלך השבעה עם פוליטיקאים רבים מכל הקשת הפוליטית שהגיעו לנחם את המשפחה. "שוחחנו על הרעיון לחוקק את חוק לייקין על שם אבא, שידרוש ממנהלי המדיה החברתית שיש להם משרדים בארץ או שיבקשו לפעול בארץ לציית לחובה לפעול באחריות ולהפעיל בקרה. אני מקווה שנצליח להניע פעולות דומות גם בארצות הברית".
זה נראה לך ריאלי?
"פייסבוק ויוטיוב כבר הוכיחו שהם יכולים למצוא פתרונות. כשניצב בפניהם, למשל, אתגר זכויות היוצרים הם הבינו שהם עתידים לעמוד מול תביעות פוטנציאליות והם השקיעו כסף רב כדי לפתור את העניין. בפייסבוק החליטו באופן עקרוני שהם לא רוצים פורנוגרפיה — והצליחו לפתור את זה. אז הם יכולים לפתור גם את העניין של ההסתה לאלימות". •
