דורות של קפה
הוא התחיל את דרכו כצריף רעוע • חיילים בריטים השתכרו בו בתקופת המנדט, אנשי מודיעין נפגשו שם עם קצינים לבנונים, שחקני קולנוע מהעולם לגמו שם אספרסו • קפה פינגווין בנהריה, שנפתח הרבה לפני קום המדינה ושרד את הקטיושות ואת המשברים הכלכליים - חגג בסוף השבוע 75 שנה
בתי־קפה נפתחים ונסגרים, מצליחים ונופלים, אבל יש אחד בנהריה שנפתח הרבה לפני קום המדינה — והצליח לשרוד עד היום. קוראים לו קפה פינגווין, ובסוף השבוע הוא ציין 75 שנה.
סיפורו המופלא של בית־הקפה התחיל ב־1936, כאשר ארנסט אופנהיימר עלה מגרמניה לארץ ישראל, חלם לעסוק בחקלאות, אבל בסופו של דבר השתקע בנהריה וב־1940 פתח צריף קטן למכירת גזוז שהתפתח והפך במרוצת השנים לקפה־מסעדה.
הלקוחות העיקריים באותה תקופה היו החיילים האנגלים ששהו בארץ במסגרת המנדט הבריטי והפכו את פינגווין למוקד בילוי. "החבר'ה האלה נהגו להגיע בתשע בערב, שתו אלכוהול, ובעשר כבר שברו כיסאות", סיפר פעם אנדריאס מאייר, אחד הלקוחות הוותיקים.
בכל פעם שאוניית מעפילים הייתה בדרכה לחופי נהריה נרתם פינגווין, ללא ידיעת בעליו, למפעל העלייה. אנשי ההגנה דאגו לשלוח לבית־הקפה באותו לילה את הנערות היפות ביותר כדי שיסיחו את דעתם של החיילים הבריטים — עד שהמעפילים נחתו בחוף מבטחים.
שם הייתה גם מדורת השבט. שם התכנסו התושבים לשמוע חדשות ברדיו ולקרוא את העיתון "על המשמר" שהיה תלוי על הקיר. שם ישבו מורים לבדוק שיעורי בית ובחינות ושם בילו הנופשים שהגיעו לחדרי האירוח שהיו פעם בעיר.
את הגלידה לבית־הקפה סיפק מיכאל שטראוס, שהיה אז ילד. בשבתות, כשהעיר עדיין מנומנמת, הגיע לפינגווין עם פחים של 10 קילו, כשהוא דואג לוודא שרב העיר, שגר בשכנות אליו, איננו מבחין בו מחלל את היום הקדוש.
ב־1959 עבר פינגווין מהפך, נשאר באותו מקום — אבל עבר לשכון במבנה אבן במקום בצריף. בלילות הקיץ הפכה החצר האחורית לפינת בידור. בקפה תמר המיתולוגי בתל־אביב, שהוקם שנה אחרי פינגווין ונסגר באחרונה, נהג ארנסט אופנהיימר לשבת ולגייס את האמנים שיופיעו אצלו בנהריה. וכל הכוכבים דאז הגיעו: ברכה צפירה, ישראל יצחקי, שושנה דמארי, יפה ירקוני, שמשון בר־נוי, רביעיית מועדון התיאטרון, רחל אטאס, אריק לביא, אורי זוהר, בומבה צור, שייקה אופיר, יעקב בודו, שמעון ישראלי ואפילו הגשש החיוור.
מדי שנה אירח פינגווין את המשתתפות בתחרות מלכת היופי שעשו סיבוב בכרכרות הסוסים הידועות של העיר ואחר כך ערכו תצוגת אופנה. שם גם סעדו כוכבי הסרט "יהודית", פיטר פינץ' וסופיה לורן האיטלקייה, בעת הצילומים בקיבוץ מצובה הסמוך.
פינגווין הפך מקום מפגש גם לרמטכ"לים, לח"כים, לשרים ולראשי ממשלה — שרקחו בין קירותיו דילים פוליטיים. בית־הקפה שימש גם חמ"ל לעיתונאים הזרים והמקומיים שהוקפצו לסקר את גבול הצפון החם, לקציני או"ם ששבו את ליבן של כמה וכמה מבנות העיר ולאנשי מודיעין שנפגשו בחשאי עם קצינים בכירים לבנונים.
על כל החגיגה הקולינרית והתרבותית הזו ניצח אילן אופנהיימר, בנו של ארנסט, שהפך לחלק מבית־הקפה בגיל 24 לאחר לימודי מסעדנות בשווייץ וניהול רשת של 30 מסעדות בגרמניה.
באחרונה העביר את השרביט לבנו אמיר. למרות פריחת רשתות הקפה, למרות המשברים הכלכליים, המשיך פינגווין לשרוד — והוא עדיין עומד חי, נושם ותוסס בשדרות הגעתון 31, הרחוב המרכזי בעיר.
לצד קפה ועוגה ויחס ביתי ומסור אפשר למצוא שם עד היום את המנות המיתולוגיות ובהן שניצל פינגווין, מרק הגולש המפורסם — והשטרודל עם הקצפת.
זהו מוסד הפועל ברוח תל־אביבית ונסגר רק בימי הזיכרון ובכיפור. הוא פעל במלחמות, בתקופות השפל, בימים שבהם נפלו קטיושות על העיר — וצבר לקוחות נאמנים שפוקדים אותו עד היום.
בסוף השבוע חגג פינגווין 75 שנה בהשתתפות 180 מלקוחותיו הקבועים. רחל מס, בת 90 פלוס, עם ותק של 70 שנה בין קירות בית־הקפה, סיפרה את מה שבעצם כולם ידעו: השנים עברו וחלפו, אבל היחס נשאר תמיד אישי ומחבק.
והיו שנזכרו בבדיחה המפורסמת על אותו יקה שפגש הסבא אופנהיימר ושאל אותו: "תגיד, למה עברת לאכול אצל המתחרה? אולי השירות והיחס לא טובים?" השיב לו היקה: "חס וחלילה, בסך הכל רופא השיניים אמר לי לאכול בצד השני".
