מרגיש בבית

מוזיקת הפופ עשירה בדוגמאות ל"תסמונת האלבום השני". מי שהוגדר כדבר הגדול הבא עם צאת אלבומו הראשון, התרסק כשהגיע הבא אחריו, ולעיתים התקשה להתרומם. גם לרותם כהן יש כרגע אלבום מספר שתיים ביד. אבל אם לשפוט לפי ההשמעות ברדיו האזורי, נתוני המכירות ובעיקר לנוכח מה שהתרחש בהופעת ההשקה שלו בהיכל התרבות, קשה לדבר על תסמונת. טרפת תהיה הגדרה קולעת יותר.

כהן קרא לאלבום "לא דמיינתי", אולי כי גם הוא התקשה לחזות את מה שקורה כרגע סביבו. יש כאלו שעבדו עשר שנים עד שמילאו את היכל התרבות. יש כאלו שעובדים כבר 20 שנה ועדיין לא נמצאים בחצי הדרך לשם. לרותם כהן זה לקח פחות. שנה לאחר צאת אלבום הבכורה, ושבועיים וקצת אחרי שהשני נולד, הוא התייצב מול היכל גדוש ומעריץ, שמיד שר בהתלהבות כל מילה. ב"עוד קצת" ו"פריז ועד ליפו" הוא נצמד למיקרופון מבלי לזוז מהבלטה שלו, כמו מתקשה לעכל את המעמד. בהמשך הוא נפתח. פרח. ונסק.

בין השירים (והיו 20 כאלו) כהן מרבה לדבר ואפילו מפגין חוש הומור, עד שקשה להאמין שמי שעד לפני רגע נראה כלא קשור לכאן, מרגיש כל כך בבית. להיט רודף להיט (כולל אלו שכתב לאייל גולן), מגי אזרזר עולה לדואט מנצח ב"אקוט שרי" החמוד, אבל בעיקר זו הכריזמה של כהן שמעמיקה את ההתאהבות של הקהל. גם אם קצת קשה לי להתחבר לפופ המיינסטרימי והצפוי, לטקסטים הסופר רומנטיים ולנגיעות הלטיניות (למשל ב"זה לא את זה אני" הסוחף), ב"והתחיל החום" הקלאברי שהגיע לפני ההדרן, כהן שיכנע גם אותי.

אם מנקים מהמשוואה את ההתרגשות הטבעית המלווה לכל הופעת הבכורה, ולוקחים בחשבון שהקהל ישמור אמונים גם בהמשך, אין ספק שכהן עוד יחזור להיכל התרבות. את הדרך הוא כבר יודע לשם.