מכונת אמת

לפני כחודשיים העלה מאור זגורי בסמינר הקיבוצים את גרסתו המפתיעה והפרובוקטיבית ל'המלט' של שייקספיר, גרסה שבה הנסיך הדני מוצג כיצור נהנתן, אכזרי ואנוכי. אותה הפקת סטודנטים אף אומצה על ידי הבימה ומועלית שם בימים אלו. כעת מעלה הבמאית הניסיונית הוותיקה, נאוה צוקרמן, את גרסתה הפוסט־דרמטית לאותו מחזה בתיאטרון תמונע. שני העיבודים מנסים לדבר על הריקבון הפוליטי והחברתי במציאות הישראלית, לצד פירוק ביקורתי של הטקסט השייקספירי עצמו והצגת דמות הגיבור באופן אנטי־הירואי.

ההתמודדות של צוקרמן עם שייקספיר מתווכת באמצעות יצירה נוספת, 'המלטMachine' מאת המחזאי הגרמני, היינר מולר. זהו טקסט שנכתב בסוף שנות ה־70 ובו ביטא מולר את ייאושו מהאידיאולוגיות הגדולות של המאה ה־20. "משהו רקוב בעידן התקווה" הכריז שם, במחזה הנחלק בין שני קולות - המלט, המואס בתפקידו כמושיע האנושות ונגעל מהעולם ומעצמו ואופליה, המסרבת להמשיך להתאבד ולשתוק.

הטקסט של מולר משמש כבסיס, לצד המחזה המקורי של שייקספיר וקטעים נוספים שערכו צוקרמן ויעל דר. בנוסף להמלט ואופליה, משולבים בהצגה דמויות המלך, המלכה והורציו. כך נוצר קולאז' אסוציאטיבי המניע את הצופים ממקום למקום ובין נקודות מבט שונות. על הבמה יש גם להקת רוק המלווה את המופע עם שירים רבי־עוצמה (על המוזיקה אחראים אייל שכטר וטל לוי). גיל אלון הוא המלט מעורר הזדהות ונוגע ללב, אבל גם די ליצני באימפוטנטיות שלו. עינת ויצמן מעולה כאופליה שתקנית וזועמת, המודיעה שבדורנו, גם השתיקה היא אקט פוליטי. דוד זאבי וריקי חיות הם המלך והמלכה הכריזמטיים והציניים. בני אלדר, כהורציו, מבצע תפקיד צדדי אך מרתק.

למרות לא מעט רגעים מעניינים, המופע בכללותו ארוך מדי ומתפזר ליותר מדי כיוונים דרמטורגיים. עדיין, כדאי לצפות בהצגה, כי בניגוד לרוב התיאטרון הבידורי, צוקרמן באמת מנסה לדבר על משהו מהותי וגם מוכנה ללכת רחוק. המסר המצמרר שלה מתחבא בנאומה האחרון של אופליה, העומדת על סולם גבוה ומכריזה, "רק כשהיא תלך דרך חדר השינה שלכם עם סכין קצבים ביד, תדעו את האמת". השורה הזו, במקור מהמחזה של מולר, נשמעת אחרת בימים אלה. כשמאזינים לה, קשה שלא לחוש בתפקיד הנבואי של האמנות.