ניצוצות של הוואנה
אין כמו קובה, מדינה שמהפכה היא שמה השני, כדי לחגוג את המהפכה הפרטית של יהודה לוי — מפרוד למאוהב, מגרגרן לסופר קלוריות, מכוכב זהיר לשחקן שלוקח סיכונים. בין מוחיטו מחוזק לסיגר משובח, איתי סגל רקד איתו סלסה, לקח אותו למגיד עתידות, שמע למה שלומית מלכה קראה לו "סבא'לה", וראה איך הקסם של לוי, המככב עכשיו בסדרה "המדרשה", פועל על הקובניות ממש כמו על הישראליות
השעה אחת בלילה ומסיבה שאינה ברורה לי — יהודה לוי ואני עומדים ברחוב אפל בהוואנה ומחפשים מונית שתיקח אותנו בחזרה למלון. זה רחוב הוואני טיפוסי. בניינים מתקלפים ומוזנחים; מכוניות עתיקות, מקרטעות, משנות ה־50; מוזיקת סלסה בוקעת מאחד הבתים בקצה הרחוב; ותחושה חזקה של מסע אחורה בזמן.
כמו בסרטים שמתחילים מהסוף, מהרגע שבו הגיבור חוזר להכרה בתא המטען ומתאמץ להיזכר איך התגלגל לשם, גם לוי ואני מנסים להבין מה הביא אותנו לכאן. אני מונה את סעיפי הלו"ז של הערב הראשון שלנו בקובה: ארוחת ערב במסעדה, מופע רוק קובני, כלומר סלסה בדיסטורשן, וביקור חטוף במתחם אמנות שבו, בין השאר, מוצגת תמונה של אמן בעירום, על ארבע, מוקף בעדר חזרזירונים. "בסדר", אני מתעקש, "אבל איך הגענו לפה?" לוי מגחך, "עכשיו תספור את כל הרום והמוחיטו ששתינו".
בינתיים שום מונית לא מגיעה. הסלולרי מנותק מהעולם החיצון, ועל תקשורת בינאישית באנגלית אין מה לדבר. הקובנים מומחים בסלסה, ברום ובסיגרים. על אנגלית הם ויתרו. גבר צנום בגופייה ומבט נכלולי של "אני יודע שאתם תיירים ואני הולך לנצל את זה עד הסוף" מתקרב ומתחיל להפגיז אותנו בספרדית שוטפת. אני עושה את מה שצריך לעשות ברגעים כאלה ונכנס לפאניקה: "יהרגו אותנו כאן! זה הסוף שלנו! היו שלום, אני חייתי ביניכם!" לוי מביט בי בתימהון ועושה את מה שצריך באמת לעשות ברגעים כאלה — מדליק סיגריה. הוא ניגש אל הבחור, מתלחשש איתו ומסמן לי להתקרב. "הוא ייקח אותנו למלון".
אני שיכור, אבל לא מספיק. "הוא סוג של מונית, רק בלי השלט", לוי מנסה להרגיע. "סוג של מונית שתחטוף אותנו", אני מסרב להירגע. "סי, סי", מהנהן הנהג בלי קשר. "בוא, בוא", לוי גורר אותי מהמדרכה אל תוך המכונית. "אם הוא ינסה לעשות לנו משהו, אני אשמור עליך. עוד לא ראית אותי כשקופץ לי הקוף. אני מסוכן".
לוי נראה מסוכן כרגע כמו מטריית קוקטייל עם דובדבן, אבל איכשהו הוא מצליח לנסוך בי מספיק ביטחון כדי שאסכים לטירוף הזה באמצע הלילה. לוי מצביע על כרטיס הביקור של המלון, הנהג מהנהן ואנחנו יוצאים לדרך. זאת הייתה הנסיעה הקצרה הארוכה ביותר בחיי, ובאמצעותה גיליתי כמה דברים מעניינים:
1. יהודה לוי מאוהב כמו שלא היה מעולם (פרטים בהמשך).
2. הוא מסוגל לדבר עם כל אדם בכל שפה, גם כשהוא לא דובר אותה ממש.
3. הוא נוחר כמו מפעל רהיטים.
4. הקובנים הם עם על הכיפאק. הנה, הגענו למלון בשלום.
המדריך למהפכה
לוקח זמן להתרגל לקובה. זו לא רק מדינה שונה מכל מה שראיתם, אלא גם מוזיאון היסטורי חי ותוסס. הערים והרחובות שופעים עדויות למהפכות הסוערות של צ'ה גווארה ופידל קסטרו, למשברים הפוליטיים והכלכליים, למשטר הקומוניסטי השליט (תחת הנהגתו של ראול קסטרו, אחיו של פידל) וכמובן לתרבות הייחודית שהפכה את קובה לאחד היעדים האטרקטיביים לתיירים. מסיבה בלתי פוסקת של סיגרים משובחים, מוזיקה קצבית, מוחיטו מחוזק ואנשים חייכנים ששמחים בחלקם, על אף שחלקם אינו גדול.
ההוויה הכללית, נטולת האטרף המערבי (כולם לוקחים כאן את הזמן, גם המלצר שלקח מכם הרגע את ההזמנה), והעובדה שאנשים לא שקועים בסמארטפונים שלהם, אלא סתם יושבים ברחובות, על ספסלים, ואשכרה מדברים אחד עם השני, יוצרות מראה כמעט פרהיסטורי במובן מסוים. "קובה היא מהמקומות המרתקים בעולם", הבטיח לנו רענן בן בסט, מנכ"ל "החברה הגיאוגרפית", שאירחה אותנו במסע זה – גילוי נאות – וסייעה בהפקתו. "השילוב האנושי בין התרבות האפריקאית לאירופית, ההיסטוריה הסוערת, ובעיקר המהפכה שבאה לידי ביטוי בכל פינה ברחוב, הפכו אותה ליעד אקזוטי. קובה יצרה ושיווקה פנטזיה שהיא גם מקיימת, ובעיקר עולם של פעם".
קשה לטייל בקובה בלי מדריך צמוד. כמעט בשום מקום מחוץ למלון אין גישה לאינטרנט, והג'י־פי־אס היחיד שעובד כאן הוא לפתוח חלון ולשאול מישהו איפה אנחנו נמצאים. מאז שפתחה את שעריה לתיירות וחידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ארצות־הברית, לאחר נתק של חצי מאה – קובה מוצפת תיירים. השגרירות האמריקאית, שנפתחה באוגוסט האחרון בהוואנה, היא לא רק סמל לשינויים הפוליטיים שקובה עוברת, אלא עשויה לציין נקודה קריטית בזמן, רגע לפני שקובה אולי תשנה את פניה לעד ותהפוך לעוד מדינה שנכבשה על ידי רשת מקדונלד'ס ודומותיה.
אלה לא ימים קלים בארץ, ואת הנחיתה שלנו בקובה בתחילת אוקטובר מלווים כצפוי הדיווחים על אירועי הדקירה והרציחות בישראל. אפשר לטוס רחוק עד קובה כדי לנסות להתנתק מהכל, אבל כפי שמתברר מהר מאוד, המציאות הקשה בארץ – החרדה, הדאגה, התסכול – נארזת כנראה אוטומטית בכל מווזדה של ישראלי, לא משנה כמה מרגריטות הוא ישתה וכמה פעמים יתרגל על הלשון "אסקפיזם". לוי, כמו כולם, מושפע מהמצב, אבל גם זהיר במילותיו. "נמאס מהרוטינה החוזרת הזאת", הוא אומר. "צריך לנסות שיטה אחרת, כי השיטה הקיימת כנראה שלא עובדת. זה גורם לי להרגיש שאנחנו ברגים קטנים שלא מודעים לתמונה הגדולה, למה שבאמת קורה. יש פה הרבה פוליטיקה והרבה כסף, ובינתיים אנשים מתים. זה עצוב שב־2015 העולם שלנו מרגיש כמו בימי הביניים. זה נורא מתסכל".
ומפחיד.
"אחרי גל הטרור בארץ היו לי כמה ימים שהלכתי ברחוב וכל הזמן, באינסטינקט הסתכלתי לאחור. כל הזמן, דרוך, לראות מה קורה מסביבי. זו תחושה נוראית וחוסר אונים מול טרור שאי־אפשר להשתלט עליו. היו לי ימים של פחד, אבל גם לפחד מתרגלים. עכשיו אני פחות מסתכל אחורנית, אבל זה משהו שקשה להתנתק ממנו. להגיע לנמל תעופה זר, כשאתה יודע שבעולם כרגע לא הכי אוהבים את העם שלך, זה לא נעים".
אפשר בכלל להתנתק מהכל?
"אני כל הזמן מקבל עדכונים בסלולרי. אני מחובר לגמרי לחדשות. אבל אני עובד, כי ההצגה חייבת להימשך. העצב על המצב קיים באוטומט".
הנסיעה לקובה היא אולי ההזדמנות האחרונה של לוי לקצת חופש לפני שהלו"ז שלו מתמלא שוב. השבוע עלתה "המדרשה" (שלישי, 22:30, רשת, ערוץ 2), סדרת דרמה קומית ומותחת, בכיכובו, על המוסד, סטייל "אושן 11", בהשתתפותם של יהורם גאון, חנה לסלאו, איתי טיראן ועוד רבים ("נורא חששתי מהקאסט. הרבה שחקנים שכבר שנים במקצוע הזה. אני משחק את מי שאחראי עליהם, וקצת הלחיץ אותי לעמוד בכיתה מול 14 שחקנים שלכל אחד יש אגו. למזלי, מדובר במקצוענים שנתנו לי אהבה והמון מקום"); בקרוב יתחילו החזרות לפסטיגל וצילומי קמפיין החורף לרנואר.
בהרבה מובנים, זו הייתה שנת המהפכה של יהודה לוי. מהפנוי הכי מבוקש לבן זוג מאוהב. משחקן, שבוחר בקפידה את הפרויקטים שלו, למי שחוזר להופיע בפסטיגל. מחובב פחמימות מושבע לדוגמן שסופר קלוריות. מכוכב חשדן וזהיר – בטח בכל הקשור לחשיפה אישית – לשחקן שלא מפחד ללכת עד הסוף. הסדרה שכיכב בה השנה, "איש חשוב מאוד", לא רק מיצבה אותו סופית כאחד הכוכבים הגדולים בישראל, אלא גם כאחד הנועזים שבהם. שחקן שמתמודד מול המצלמה עם נושאים ששום ידוען לא מתנדב לדבר עליהם בקלות: הפרעות אכילה, התקפי חרדה, סקס, סמים ואקסיות מיתולוגיות. והכל – בשמו הפרטי, בטשטוש מוחלט של הגבול בין חייו שלו כיהודה לוי לגיבור הסדרה, הקרוי על שמו.
היינו כמעט שבוע יחד, אבל הספיקו כמה שעות כדי לראות שמשהו השתנה בו, נפתח. "שיחררתי. יש לי פחות בושה. די, אני כבר שלם עם עצמי. עם כל הצדדים שבי. לפעמים אני יותר חד, לפעמים אני יותר טמבל. יש לי מלא צבעים. כשאתה יותר צעיר, אתה רוצה להיות רק במיטבך, כי אתה חושב שזה הדבר שיקדם אותך. אבל המיטב שבי הוא כל מי שאני.
"אחרי 'איש חשוב מאוד' ופרידה מזוגיות של שמונה שנים, אני חושב שמשהו שם קפץ אצלי בנשמה. זה בטח גם עניין של גיל, אבל הסדרה שיחררה אותי מאיזו תפיסה שגויה שהייתי שבוי בה. שנים הייתי בן אדם סגור. לא הראיתי חולשות או כיעור. פחדתי שלא יאהבו אותי, שישפטו אותי, שיחשבו שאני חלש, שאולי המחשבות שלי מוזרות. רק אחרי הסדרה הבנתי שאני לא חריג. כולם מרגישים אותו דבר. אמרתי שם מלא דברים שפחדתי להגיד, ושום דבר לא קרה. האדמה לא רעדה תחתיי. נשארתי בחיים, ויותר מזה: התחזקתי מזה. תמיד צריך לקרות משהו כדי שתהיה מהפכה. היא לא קורית בלי קטליזטור. משהו היה רדום בי, מפוחד, מבולבל. משהו אצלי היה לא במקומו. לא ישבתי נוח על הכיסא שלי במשך הרבה זמן".
לחיי המינגוויי
כרגע לוי דווקא יושב נוח מאוד על כיסא הנהג של פורד ענתיקה עם גג פתוח. כמו שחקן מיומן, הוא נכנס לתפקיד בטבעיות. לוחץ (בכאילו) על הדוושה, נשען על ההגה, נעמד על הכיסא. מחפש את הפריים הנכון לסרט המאפיה שמכונית הווינטג' הזו צריכה לככב בו, ומוציא את הנהג (האמיתי) שלנו מדעתו. יותר מכל אטרקציה אחרת, נדמה שהמכוניות הקלאסיות האמריקאיות – שריד לזמנים שבהם נאסר על הקובנים להחזיק רכב שיוצר או יובא לשם אחרי הפיפטיז – הן האהובות ביותר על התיירים, ואי־אפשר לבקר בקובה בלי לוותר על נסיעה באחת מהן.
אנו נוסעים לנסיונל הוטל דה קובה, אחד ממלונות הפאר שגנגסטרים אמריקאים אהבו לבלות בהם, להמר, להשתכר ולהרוג אחד את השני. הוא נבנה בשנות ה־30, צמוד לטיילת של הוואנה, ובמרפסת המשקיפה אל הים תלויות תמונות של סמלים אמריקאיים, שבילו במלון בשנות הזוהר שלו: סינטרה, בוגרט, ברנדו. "איך לא היינו אז, בתקופה הזאת", אומר לוי בצער כשהוא עובר על כל הפרצופים, "נראה לי שהיה כאן שמח בטירוף". אנחנו מרימים כוסית לחיי הגנגסטרים שלא יצא לנו להכיר ונוסעים.
התחנה השנייה שלנו היא כיכר המהפכה (פלאסה דה לה רבולוסיון), ששימשה בעבר את פידל קסטרו בנאומיו לאומה וכמקום כינוס לעצרות תמיכה במשטר הקומוניסטי. כיום אפשר לזהות אותה על פי כמות התיירים שעוצרים כדי לצלם את הדיוקן המפורסם של צ'ה גווארה, שמתנוסס על בניין גבוה. משם אנחנו ממשיכים למוזיאון המהפכה, ששימש עד 1959 משכנם של נשיאי קובה, ואז לפלאסה דה ארמאס, אחת הכיכרות המרכזיות והמתוירות בהוואנה. תמצאו בה כמה מהמבנים החשובים בעיר: מבצר הכוח המלכותי, ארמון הגנרלים ומוזיאונים שונים, אבל בעיקר את כל הקלישאות הקובניות: קשישות חייכניות עם סיגרים, שתמורת סכום סמלי גם יצטלמו איתכם; דוכני מזכרות (חולצות וכובעים של צ'ה), ברים שבהם כל השעות הן happy hour ולהקות סטייל בואנה ויסטה, שיעשו מצב רוח גם לאנשים שמתעבים מוזיקה קובנית.
אנחנו עוצרים לא רחוק משם, בלה פלורדיטה, אחד משלושת הברים האהובים על ארנסט המינגוויי. סקר קצר בין תיירי המקום מגלה: אף אחד מהם לא קרא את "הזקן והים", או כל ספר אחר שכתב, אבל כולם יודעים מה הוא אהב לשתות (דאקירי). אנחנו מחליטים להרים כוסית לחייו של הסופר המהולל ואולי עוד אחת או שתיים.
רגע השיא של היום מתרחש כמה מטרים מהבר של המינגוויי. שלוש נשים בשמלות צבעוניות, פרח בשיער וסלסילת פרחים סינתטיים עומדות במדרחוב ומציעות לעוברים והשבים צילום משותף ונשיקה על הלחי תמורת סכום סמלי. האם, אני חושב לעצמי, הן יהיו מוכנות להצטלם עם לוי בחינם? ביקום המקביל שנקרא קובה, יהודה לוי הוא הרי רק עוד תייר מזדמן, והרעיון שהוא ישלם עבור תמונה משותפת עם מישהי שהוא לא מכיר נראה לי כל כך מופרך, עד שאני מחליט לאתגר אותו: האם יסכים לבדוק אם הקסם עובד גם מחוץ לאזור הנוחות שלו?
לרגע הוא מהסס – אף אחד, גם לא יהודה לוי, אינו חסין דחייה – אבל מחליט להרים את הכפפה. משא ומתן קצרצר בין יהודה והנשים ואני משתכנע – לוי הוא וומנייזר בינלאומי. הגברת עם הפרח מתמסרת חינם לתמונה ומעניקה לו גם נשיקת פרידה. לוי צוחק, ובניגוד לסיכום, מעניק לה שטר הרבה יותר גדול מהמבוקש. "אבל מה אמרת לה שהיא הסכימה?" אני שואל אותו בסקרנות. לוי מחייך. "יש סודות מקצועיים שלא מגלים".
שניים לטנגו
יש הרבה סיבות לבקר בקובה. אוכל הוא לא אחת מהן. הגורמה הקובני מסעיר כמו חדר אוכל צבאי. עיקר התפריט מורכב משעועית שחורה, אורז, ירק שמזכיר בטעמו תפוח אדמה, עוף ובשר חזיר. מי שמחפש קולינריה אקזוטית יתאכזב מאוד.
אוכל בעייתי הוא תמיד הזדמנות לדיאטה. לוי נמצא במשטר דיאטטי (פלוס אימוני כושר) מאז שהחל לפרסם את רנואר, וחוץ מפיצה סוררת אחת שתעתה לצלחת שלו, אפשר להכריז על מהפך בהרגליו. "כן, אני מרגיש מחויב. זה מכריח אותי לשמור ולתחזק את הגוף שלי. יש הנאה אחרת, שאתה קליל פתאום. להסתכל על עצמי במראה ולראות שאני כבר לא אבוב. ברור שלפעמים בא לי לשחרר ולהשמין לגמרי. אני נורא אוהב אוכל. להתפרק. בא לי לאכול עד שימציאו כדור כזה שבולעים אותו ואתה קם בבוקר וכל השומנים התאיידו להם. בימי הביניים, השמנים והשמנות נחשבו למודלים הסקסיים. הייתי רוצה להיוולד בימי הביניים".
שעת בוקר מוקדמת. אנחנו מחכים למדריך ולנהג שלנו מחוץ למלון סרטוגה, שנמצא בפופיק של הוואנה. בחדר של לוי, נשבעה החדרנית, התארחה ביונסה כשהגיעה לבקר בקובה לפני כמה חודשים. עדיין לא מספיק מאוחר כדי שיהיה רועש מאוד בחוץ, ולוי מצית סיגריה ונהנה מהשקט. כל כך שקט, שאני הוזה ששמעתי לפתע מישהי צועקת: "יהודדדדההה לוי". לוקח ללוי שלוש שניות בדיוק לחזור מהאנונימיות של חופשה בקובה לחיי הסלפי האינטנסיביים שלו. "מה אתה עושה פה?" מתפלא צמד בנות נרגשות.
אני רוצה לענות בשמו ולומר משהו כמו "חזרות לפסטיגל", אבל לוי יותר נחמד ממני ומיד שולח חיוכים, ולפני הסלפי המתבקש והחיבוק הלבבי הוא מבקש מהן המלצות לדברים ששווה לעשות בקובה ("אתם חייבים לעשות שיעור סלסה פרטי!"). לוי נראה כל כך מתורגל בסמול טוק החייכני, בבלתי אמצעיות שהוא מפזר לכל עבר – שמתחשק להאמין שהוא נהנה מזה. בכל זאת, נחמד לחשוב שהדבר הראשון שהבנות האלה יספרו כשישאלו אותן בארץ מה הן עשו בקובה, זה "פגשנו את יהודה לוי".
אז הקשבנו לבנות והלכנו לעשות שיעור סלסה. קצת צ'ה־צ'ה־צ'ה עוד לא עשצ'ה רע לאף אחד. יש בהוואנה כמה בתי ספר פרטיים – מין מתנ"סים – שאפשר ללמוד בהם איך לא לעשות בושות כשאתה יוצא לרקוד בקובה. השיעור מתקיים בחדר קטן, בלי מזגן, עם מאוורר תקרה שמשכנע בעיקר את עצמו. מנהלת המקום מצמידה לנו שתי מורות, ואנחנו מנסים לעמוד בקצב.
לוי מתמסר לשיעור בלי טיפת מבוכה. הוא מתחיל לרקוד עם המורה, ופתאום לא ברור מי מוביל את מי, מי מלמד את מי את הצעדים. אני מסתכל עליו ומבין לפתע משהו על ריקוד: זה בכלל לא קשור בלדעת את הצעדים. כלומר, לא רק. זה קשור בביטחון שבו אתה עומד על הרחבה, בתנופה שאתה לוקח, בתשוקה שאתה מביא איתך לתנועה. בזה שאתה באמת מוכן לרקוד כאילו אף אחד לא רואה, או לפחות בלי שיהיה אכפת לך מה אנשים יגידו. כמה פשוט, ככה בלתי אפשרי.
אני עומד עם המורה שלי, ולמרות שהיא לא מבינה מילה באנגלית, אני מתנצל בפניה שהיא קיבלה אותי ולא את לוי. היא מנסה להזיז אותי, להדביק אותי בקדחת הסלסה, אבל אני מעדיף להסתכל בלייב של "רוקדים עם כוכבים" עם יהודה לוי. המון אנשים נכנסים ונעמדים בכניסה. "כל אלה הגיעו בשביל לראות את יהודה רוקד?" אני מתפלא. "לא, לא", מתפקעת המנהלת מצחוק, "הם באו לראות אותך. הם לא מאמינים שמישהו רוקד כל כך איום".
העולם נחלק לשניים: אלה שיודעים לרקוד ואלה שמסתכלים עליהם. ביום הזה בקובה הבנתי לאיזו קבוצה לעולם לא אהיה שייך, ולמה יהודה לוי ואני לעולם לא נצא יחד למועדון ריקודים.
אחרי כמעט שבוע בקובה אפשר לומר באופן ודאי: יהודה לוי אוהב ילדים והם אוהבים אותו. הם קופצים עליו מכל פינה, והוא מחזיר להם אהבה. פעם הוא מתיישב לעשן סיגריה, וילדה חמודה בת ארבע מתיישבת לידו ומחייכת אליו. הוא מכבה את הסיגריה ושוקע איתה בשיחת עומק של פרצופים מצחיקים. ילד משגע בן שנתיים, הבן של המורה לריקוד, מניח עליו את הראש כשאנחנו מצטלמים למזכרת, ולוי הופך בן רגע למחית. אין לו שעון ביולוגי, אבל ברור שמשהו שם מתקתק.
"אני מרגיש בשלות", הוא אומר כשאנחנו חוזרים למלון. "מאוד־מאוד רוצה. אני מרגיש לגמרי שאני יכול להיות אבא. אני אוהב ילדים, תמיד אהבתי, אבל פתאום אני אוהב ילדים קצת יותר. אולי זה סימן שאני מוכן. זה משהו שאני מרגיש רק בתקופה האחרונה. אני מרגיש שאני לא מפחד מהמקום הזה. ברור שיש פחד קיומי, אבל אני מרגיש שאני יכול. אני פאקינג בן 36. אם לא הייתי מרגיש מוכן, זה היה יכול להיות קצת מוזר".
כמה מציקים לך על זה?
"אני מקבל מלא הערות וריקושטים ברחוב על העניין הזה: יאללה כבר, תתקדם, תסגור עניין. תתחתן, תעשה ילדים. פעם זה היה מעצבן אותי. כאילו, שחררו אותי, תמצאו לכם חיים. מה אתם נכנסים לי לטריטוריה? אולי זה נבע מזה שלא הרגשתי מוכן. היום, כשמישהו צועק לי את זה ברחוב, זה כבר עובר לידי. לפעמים אני צוחק, לפעמים אני אפילו מהנהן: נכון, אתה צודק, אני באמת חייב. אבל גם זה יגיע. כשעושים ילדים צריך ששני הצדדים יהיו בשלים. צריך שניים לטנגו".
אם כן, הגיע הזמן לדבר על הטנגו שלוי רוקד בתשעת החודשים האחרונים עם שלומית מלכה. היא דוגמנית ישראלית מצליחה בת 21, שחיה עד לפני רגע בניו־יורק והחלה לכבוש את עולם האופנה הבינלאומי. הוא כוכב בן 36 עם זוגיות שהתפרקה אחרי שמונה שנים מתוקשרות. ביחד הם חלומו של כל צלם פפראצי.
לוי מדבר על מלכה כמו שרק אדם שזכה בהפתעה בלתי צפויה יכול לדבר. בהתרגשות של ילד, בהבעה של מי שלא מאמין שזה קרה לו. "זכיתי בלוטו", הוא מבהיר, אבל מודה שפערי הגיל ביניהם הטרידו אותו מעט בהתחלה.
"בטח שהיו ספקות. אפילו שאלתי אותה, בשביל מה את צריכה סבא'לה?" הוא צוחק. "זו הייתה הבדיחה שלנו בהתחלה. היא אפילו קראה לי ככה. לא כל כך רציתי להיכנס לזה, בגלל כל הדעות הקדומות על פער הגילים. פעם גם אני חשבתי שזה מוזר, פער גדול כזה של 15 שנה. אני יודע מה זה חיים, אני יודע מה זה לגדול, אני יודע אילו שינויים אדם עובר, איך אפשר להתהפך עשר פעמים בעשור. מה שחשבתי על החיים בגיל 21 שונה מאוד מאיך שאני רואה את החיים היום. אבל הזוגיות שלי עם שלומית הוכיחה לי שהאהבה היא חסרת גיל.
"פגשתי בחורה צעירה, אבל מאוד עצמאית, חכמה ומחוברת. לצד זה שהיא ילדה הרפתקנית, יש לה נשמה בוגרת. זה שילוב שמרגיש לי מאוד נכון ובריא, ומאוד טוב. הדיבור שלנו מאוד טוב. אני לא מרגיש שאני מדבר עם בחורה בת 21. שלומית יכולה ללמד אותי דברים כמו שאני יכול ללמד אותה. כשזה מדויק, זה מדויק. אי־אפשר לדעת מה יוליד יום, אבל אני מרגיש לגמרי שאני יושב בכיסא שלי. אני אוהב את עצמי דרכה. אני אוהב אותה בצורה מאוד נקייה. היא אכפתית, מפרגנת, נטולת אגו, וגם כשנכנסים סיבים של אגו, אנחנו ישר מחסלים את זה".
היא חזרה לארץ למענך מניו־יורק. לא אחריות גדולה מדי?
"אני לא החזרתי אותה. לא לחצתי עליה לעשות שום דבר שהיא לא רצתה. זה בא ממנה. היא הרגישה שפתאום יש משהו שבשבילו שווה לשנות קצת את התוכניות המקוריות. חוץ מזה, אפשר להיות על הקו היום. היא נוסעת הרבה, זה קשה, אבל היא אוהבת אותי. זה יפה שהיא מקריבה משהו באיזשהו אופן. היא בת הזוג הכי טובה שהייתה לי עד היום. בכל האופנים. יש שני חלקים של פאזל שמתאימים זה לזה בערך, ויש שני חלקים שמתלבשים אחד על השני בול. ככה אני מרגיש עם שלומית".
כדי לדעת איך זה יתפתח ומתי אפשר להתחיל להציק עם שאלות על חתונה, קבענו פגישה עם הבאבאלווה, "אב המסתורין", כלומר הגרסה הקובנית למגדת עתידות, שחוזה את הבאות באמצעות תקשור עם האלים. נו, אני חושב לעצמי, אם יש משהו לדעת על לוי, נשמע אותו מהבאבאלווה בכבודו ובעצמו.
כנהוג בז'אנר הממבו־ג'מבו, הבאבאלווה מקבל את הבאים אליו במעונו. דירה מתקלפת באולד־טאון של הוואנה. על המדפים מונחים בובות אדם, כלים עם אבנים ומיני עשבים, והחלל מלא באוויר דחוס. יש לו כובע שחובשים רק אנשים שבטוחים שהם יודעים את העתיד ושיני זהב צוחקות. אמו, מלאת חיים וחסרת גיל כמותו, מקבלת את פנינו בכניסה, כשהיא מתיזה עלינו מים מטהרים. אנחנו פוסעים בין ענני קטורת ופרחים מיובשים לחדר צדדי, שם אנחנו מתבקשים לחלוץ נעליים ולשבת מול הבאבא. לוי קצת נלחץ. "רק שלא יעשה לי מאגיה שחורה", הוא ממלמל.
הטקס כולל הטלת צדפות קטנות, שלוי בוחר, ועל פיהן, מאמינים, אפשר לומר מה צפוי לו לאדם. זה דורש גם איזה חיבור של מספרים עלומים והצלבת הנתונים בספר עתיק. הטקס נמשך נצח – יותר משעה – עד שהבאבאלווה חוזר עם פסק הדין: "אסור לך לאכול תירס תשעה ימים!"
זהו? אני משתומם. "לא, לא", מתרגז הבאבאלווה. "אסור לו לאכול שימורים. יש לו בעיות בברכיים, אבל לא מומלץ לו להתאמן יותר מדי". "בקיצור", לוחש לי לוי, "הוא רוצה שאשמין".
בדרך החוצה לוי נושם לרווחה. "אני לא מאמין שמישהו מסוגל לדעת את העתיד. כשהייתי בן 20 וקצת, אחרי שכבר עשיתי כמה דברים בתחום, הלכתי למגדת עתידות – קיבלתי עליה המון המלצות – שאמרה לי שאני לא אהיה שחקן. זה מאוד עירער אותי. גרם לי לחשוב, שאולי זה בכלל לא העתיד שלי. דברים מהסוג הזה עזרו לי להתרחק מכל אלה שמבטיחים שהם יודעים מה יקרה בעתיד. כבר שנים שאני לא הולך – לא לרבנים ולא למגלי עתידות. היו תקופות שהלכתי, חיפשתי תשובות, היו לי הרבה סימני שאלה.
"פעם הייתי עסוק מאוד בעתיד, הייתי עבד של 'מה יהיה?' היום אני חי בהווה, מנסה להיות ברגע, אם כי אני לא יודע כמה באמת אפשר להיות 'ברגע'. זה טבעי לרצות לדעת מה יקרה איתנו, אבל עם השנים זה נרגע. הבנתי שזה עושה לי יותר רע מטוב, לנסות לקבל תשובות".
חשבתי שתשאל אותו דברים קונקרטיים יותר: מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים...
"אני לא סאקר של זה יותר. כבר לא נשאב למקומות האלה. יש איזו נומרולוגית באינסטגרם ששולחת לי לפעמים הודעות שיש לה מסר להעביר לי. אני לא עונה לה".
לא בא לך לדעת מי רוצה להעביר לך מסר?
"אם זה חשוב מאוד, הוא ישלח לי ווטסאפ".
איך טבקו נולד
לפעמים סיגר הוא רק סיגר, ולפעמים הוא הדבר הזה שגורם לך להשתעל את ארוחת הצהריים שלך. בניגוד אליי, לוי נראה כאילו הוא נולד עם סיגר בפה. כשהוא יושב ומעשן, אפוף כולו עשן לבן, זה נראה כל כך טבעי, שקל לשכוח שזה בסך הכל הסיגר השני שהוא מעשן בחייו.
אחת התחנות ההכרחיות לתייר בקובה היא ביקור במפעל להכנת סיגרים. אמנם אפשר לקנות שם סיגרים בכל פינה, אבל אם אתם בעניין, שווה להתאמץ לצאת מחוץ להוואנה, אל אחת מהחוות החקלאיות במחוז פינאר דל ריו באזור ויניאלס, לראות איך טבקו נולד. אם תהיו נחמדים – כמו יהודה לוי – ייתנו לכם אפילו לייצר סיגר בעצמכם, שתוכלו לקחת למזכרת. האזור כל כך יפה, ירוק ואחר מהנוף העירוני המיושן של הוואנה, ששווה לבלות שם לפחות יום, כולל ביקור באחת מפנינות היופי של קובה: "אל מורל דה לה פרהיסטוריה", ציור על הר עצום שצויר לפני קצת יותר מ־70 שנה על ידי צייר קובני בשם לאוויחילדו גונזלס מוריו. זוהי באמת יצירה מרשימה, שאפילו צילום מוצלח לא יצליח להעביר את יופייה. גם שם אנחנו נתקלים בחבורת ישראלים, מבוגרים יותר מאלה שפגשנו לאורך השבוע שלנו בהוואנה. המשותף לנשים בנות 20 ו־50 הוא האופן שבו כולן מגיבות ללוי: "איזה חתיך! אני חייבת תמונה".
עשינו כל מה שצריך לעשות בקובה, אני אומר ללוי ביומנו האחרון שם, חוץ מדבר אחד: לצאת לבלות באחד הברים המפורסמים של הוואנה. חיי הלילה הקובניים הפכו כבר מזמן לאגדה. מועדוני לילה כמו "טרופיקנה", "קאזה דל מוזיקה" ו"דיאבולו" הם שם דבר בזכות ההופעות, הרקדניות, הרום שזורם חופשי והסלסה שנמשכת עד אור הבוקר. אם לא היית במועדון כזה, טוענים מביני עניין, כאילו לא היית בקובה בכלל.
זה לא שהוא בליין גדול, אבל לוי מסרב, ובצדק, לעזוב את קובה בלי למלא את חובתנו. בלילה האחרון שלנו בהוואנה אנחנו יוצאים בעשר ל"קאזה דל מוזיקה". הגיע הזמן לעשות קצת חיים. רבע שעה אחרי, אנחנו במועדון גדול. וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לחמש מלצריות משועממות, שתי מנקות וסאונדמן שתופס תנומה על הבמה. בחשש כבד אנחנו ניגשים לאחראי בכניסה ושואלים מתי יתחיל האקשן. הוא מסתכל עלינו וצחוק גדול מאיים לבלוע אותנו. "תחזרו בשתיים בלילה", הוא אומר במבטא כבד. "שום דבר לא מתחיל כאן לפני..."
לוי ואני מסתכלים אחד על השני במבט תשוש ומובס. אני נזכר שהמורה לסלסה אמרה שבקובה רוקדים גם בלי סיבה או להקה מאחוריך. צריך לשמוח, לחגוג כל רגע. אז אנחנו מזמינים מוחיטו ומתחילים לרקוד סלסה על הבר. סתם, האמת שהזמנו מונית וחזרנו למלון לישון. נחזור לכאן מתישהו להשלים את המשימה. חוץ מזה, בואו נודה, כבר סיכמנו שאף אחד לא רוצה לרקוד סלסה כשיהודה לוי בסביבה. •
לפנייה לכתב/ת 
