רדופה
"כמות ניבולי הפה כלפיי בפייסבוק היא בלתי נתפסת. לאנשים האלה אין אומץ, הם פחדנים שמסתתרים מאחורי המקלדת. אני אוהבת את העם שלי, רוצה להביא את המדינה למקום הטוב ביותר, אבל אנשים רוצים לעשות בי לינץ'". אחינועם ניני משיבה אש
ביולי האחרון הזמין האפיפיור פרנציסקוס את אחינועם ניני לשיר בותיקן עם זמר הטנור הנודע אנדראה בוצ'לי. כרגיל באירועים כאלה, התייצב האפיפיור מול רבבות אוהדיו וקרא בפאתוס: "האם יש בכל הקהל הזה מישהו שלא מאמין שישו הוא המשיח?" ניני, שישבה על הבמה לצידו, הניפה יד. "אני מתה על פרנציסקוס", היא אומרת היום. "הוא מנהיג אמיץ וכריזמטי שצריך לשכפל כמוהו לכל הדתות. אבל על הבמה הייתי חייבת להיות כנה. אני יהודייה. לא מאמינה בישו".
איך הוא הגיב?
"הוא לא ראה אותי כי הוא הביט קדימה, אבל הקרדינלים סביבו הגיבו בחיוך. שרתי עם בוצ'לי שיר על שלום בעברית, אנגלית וערבית, ודגל ישראל התנופף מעל הכיכר. זה היה אדיר. אחרי כל ההיסטוריה העקובה מדם, הרדיפות והעוולות מצד הנצרות, הצלחנו להקים את עצמנו ודגל מדינתנו מתנופף בוותיקן בגאווה. הרגשתי התעלות נפש".
ובעוד ההמונים באירופה מתמוגגים מ"נועה" — שם הבמה הבינלאומי שלה — בישראל איימו תושבי צפת ונתיב־העשרה להחרים אירועים בהשתתפותה. גל ביטולי ההופעות, שהחל אחרי שיצאה נגד הענקת פרס אקו"ם על מפעל חיים לאריאל זילבר, הגיע בחודשים האחרונים לשיא חדש, ותחושת ההתעלות של ניני התפוגגה במהרה בשטף התגובות שקיבלה על הופעתה בותיקן. היו שאמרו, "את אחת היחידות שעוד מביאה כבוד לישראל". אבל היו גם שכתבו, "תעזבי כבר לצמיתות, את בושה למדינה". הזמרת הישראלית המצליחה ביותר בעולם הפכה למנודה בארצה שלה.
"אני מעוררת התנגדות כי אני עצמאית מדי, כנה מדי, עקשנית מדי וגם כי חטאתי בחטא הנורא של ההצלחה", היא מעידה על עצמה. "אני מרגישה שאני לא מובנת פה, ושאנשים מסלפים את דבריי ועמדותיי. אני שוחרת שלום, אוהבת את עמי ורוצה להביא את המדינה למקום הטוב ביותר כדי שהילדים שלנו לא יברחו לברלין, אבל אף אחד בכלל לא שומע את מה שאני אומרת. אנשים שלא מכירים אותי מכנים אותי שמאלנית והזויה, מפיצים עליי שמועות לא נכונות ומכפישים אותי. יש המון דיסאינפורמציה לגביי. זה פוגע וכואב".
כמו למשל?
"אנשים חושבים שאני מיליונרית. אמרו עליי לאחרונה שאני משתמשת בדעות הפוליטיות שלי בשביל להרוויח כסף. זה המם אותי. אני רוצה להודיע שכל אדם שבוחר להביע עמדה ועומד מאחוריה משלם מחיר. אין לי לימוזינה בחצר, רק עצי זית. אנשים גם אומרים הפוך: בגלל שאחינועם כל כך עשירה, היא יכולה להרשות לעצמה להגיד דברים שיפגעו בכיס שלה. זה מעוות לגמרי. בגלל שאני מקדמת יוזמות כדי להגביר את האמון ולקרב את הלבבות, אנשים חושבים שאין לי קשר לעם היהודי. הלו, אני גדלתי בבית דתי, למדתי בבית ספר דתי, הצטיינתי בגמרא. אני מכירה את הדת היהודית יותר מרוב האנשים שמשמיצים אותי בשמה".
מה הביטוי המעשי של כל זה?
"אני מופיעה כאן פחות ממה שהייתי יכולה. אמנים רוצים שיאהבו אותם ללא תנאי, אבל לי עושים תנאים. אני מרגישה פחות נאהבת. יש קהל בארץ שמעריך את המוזיקה שלי, אבל יש הרבה שכועסים עליי ומאוכזבים ממני. לפעמים אני מקבלת מכתבים נורא קשים. מישהי כתבה לי, 'פעם כל כך אהבתי את המוזיקה שלך. היום אני לא מסוגלת לשמוע אותך בגלל דעותייך'. אני משתדלת לענות לכל הפונים אליי ולפעמים אני אפילו מצליחה לשנות עמדות, אבל כמות ניבולי הפה כלפיי בפייסבוק היא בלתי נתפסת. אני קוראת לזה תסמונת טורט — אנשים כותבים דברים שהם עצמם לא מבינים. והכעס מלווה בהרבה הערות מיניות. בעל פה זה היה עילה להטרדה מינית, אבל לאנשים כאלה אין את האומץ להגיד דברים בגלוי. הם פחדנים שמסתתרים מאחורי המקלדת".
לא צפית את המחיר?
"נולדתי בעשור הלא נכון. האמנים של שנות ה־60, שיצאו באמירות ברורות והפגינו למען צדק ושלום, שילמו מחיר כבד, אבל זכו גם להערצה רבה על אומץ ליבם. אני גדלתי בתפיסה שאמן לא בא לעשות מחקרים על דעת קהל מסוג כמה סוכר צריך שיהיה בקוקה קולה. אמן הוא האיש על ראש ההר. תפקידו לדווח מה הוא רואה שם למעלה, גם אם המאזינים לא אוהבים לשמוע את התיאורים".
מה ראית על ראש ההר?
"כשגרירה של מדינת ישראל בארצות העולם, אני רואה איך אנחנו בתהליך של התרסקות. במקומות מסוימים האנטגוניזם כל כך גדול, שעורכים הפגנות מול ההופעות שלי רק כי אני מישראל, חרף העובדה שאני 'יונת שלום'. פעם כיבדו אותנו, האמינו בשאיפות שלנו. היום העולם איבד אמון במנהיגינו ובדרך שבה הם מובילים את המדינה. זה עצוב וקשה. אז אני עושה כמיטב יכולתי לייצג את ישראל שוחרת השלום, בונה גשרים בעזרת המוזיקה, ובזכותה מתקבלת באהבה ובהתרגשות במדינות רבות. דווקא בארץ אני מודרת בשל דעותיי. חבר אמר לי פעם, אם אין עלייך ביקורת, כנראה את לא מעניינת במיוחד. אז אני מתנחמת בזה. כנראה שאני נורא מעניינת".
את עדיין מחזיקה באותן עמדות גם אחרי גל הפיגועים האחרון?
"המצב בשבועות האחרונים הוא קטסטרופה. הפנים המכוערות ביותר של שני הצדדים התגלו, מדקירות איומות ורצח חפים מפשע ועד ללינצ'ים, התבהמות נוראית ומסוכנת טבולה בשנאה ובהסתה בלתי פוסקת. המנהיגים משני הצדדים נכשלו, חילונים ודתיים כאחד בגדו בנו. במקום לשמור על חיינו ולקדשם, מסבירים לנו שעלינו לחיות על חרבנו לנצח. אני בוטחת בצה"ל ויודעת שאם צריך להילחם, נילחם בגבורה, אבל אין תחליף להידברות מתוך חתירה לשלום — לא היה ולא יהיה. שמחתי לשמוע את ביל קלינטון וברק אובמה אומרים את זה השבוע בכיכר רבין בצורה ברורה וצלולה".
ועדיין, איך אפשר לדבר על שלום מול אלימות בלתי פוסקת?
"התהליך ארוך וקשה ויש רבים שיפעלו לסכלו, אבל יש בו תקווה אמיתית ושפויה. אין בו שום דבר הזוי ומנותק, ההפך הוא הנכון. חסידי בית המקדש השלישי והמדינה האיסלאמית, המסיתים, הצדקנים ומשכתבי ההיסטוריה משני הצדדים — הם ההזויים, ותוכניתם האיומה, אם תתממש, תביא רק דם וחורבן".
בית ירוק בקיבוץ
מאחורי המילים הגדולות, העקשנות והלהט מסתתרת ניני פגיעה ונעלבת, שמתקשה ליישב את הפרדוקס בין קריירה חובקת עולם לנקודת הרתיחה שנקלעה אליה דווקא בארצה. לאחרונה נקעה נפשה מפרץ הזעם, למרות שכלפי חוץ היא עדיין עובדת יפה בלהסתיר את הסימנים. בהפוגות בין ההופעות מסין ועד סיציליה היא מנהלת את ביתה הירוק, היפהפה, בקיבוץ במרכז הארץ. מגדלת עם בעלה, רופא הילדים ד"ר אשר ברק, שלושה ילדים עליזים ומכרכרת סביבם יחפה, נטולת פוזה ואיפור. "רוב הזמן הילדים שומעים עליי דברים טובים וגאים להיות חלק מהמשפחה שלי", היא מחייכת. "אבל הם גם מאוד מודעים למה שאני עושה. אני לוקחת אותם להפגנות ולפעולות שלום והידברות, כי אני מאמינה בדוגמה אישית. בקיבוץ ובבית הספר אף אחד לא אמר מילה רעה. אבל לפני כמה חודשים בעלי קיבל טלפון מרופא יהודי מארצות־הברית שאמר לו, 'שמענו שאשתך מדברת רעות על מדינת ישראל, תגיד לה שתיזהר'. זה הוציא את בעלי משלוותו".
מערכת היחסים המורכבת של ניני (46) עם הקהל בישראל החלה הרבה לפני סערת החודשים האחרונים. שורשיה ניטעו על הבמה בעצרת השלום שבסיומה נרצח יצחק רבין. "זה היה אחד הרגעים הטראומטיים בחיי", היא נזכרת. "אני זוכרת שעזבנו מיד אחרי השיר, כי רצינו להקדים את הפקקים. ירדתי מהבמה וראיתי בחור תימני רזה וצנום שנשען על הקיר. בדרך הודיעו על הרצח והייתי בהלם. לא הבנתי איך רגע מלא תקווה הפך לייאוש כזה. הרצח שינה את חיי. מאותו היום התחילו שיתופי הפעולה שלי עם אמנים ערבים וההתבטאויות בעד דו־קיום. כי אמרתי, אם רבין נתן את חייו למען השלום, גם אני יכולה לתת משהו".
מיד אחרי הרצח הודיעה ניני שהיא לא מוכנה להופיע בשטחים. "המתנחלים כעסו עליי ויצאו נגדי. בשלב מסוים אפילו איימו על חיי. זה הגיע למצב שהתקשרו הביתה ואמרו שעומדים לפוצץ אותנו, ובהמשך ניסו לדרוס אותי ברחוב. שכרנו חברת שמירה שתגן על הבית. זה לא היה נעים, אבל לא הייתי מוכנה לסגת מעמדותיי".
בשנת 2012, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ניני הופיעה בטקס אלטרנטיבי בהשתתפות יהודים וערבים. "בחרתי להופיע בו בשמחה כי הוא ביטא את שותפות הגורל של שני עמים שגרים יחד, אבל התוצאה הייתה זעם מטורף והסתה פרועה. אנשים אמרו, אחינועם ניני שרה למחבלים. הם אומרים את זה עד היום. הרגשתי גועל, וגם כעס איום בשם קרובי המשפחה היהודים והערבים שישבו באולם ולמרות ששילמו את המחיר האיום ביותר, בחרו להעביר מסר של פיוס. אם הם הגיעו, מי אתם שתגידו להם לא להיות שם?
"בזמן ההופעה אנשים עמדו בחוץ והפגינו. ההפגנה התפתחה לקבוצת פייסבוק שקראה להחרים אותי ולגרש אותי מהארץ. באותו ערב שרתי גם בטקס המרכזי בכיכר רבין. רציתי להיות שותפה בשני האירועים החשובים האלה. אבל הסיסמאות נשארו ברשתות החברתיות: אחינועם ניני שרה למחבלים, אחינועם ניני שמאלנית קיצונית. הייתי המומה מהסילוף המכוער והמטומטם הזה. אם כל ערבי הוא מחבל, אז כן, שרתי למחבלים. הטקס היה ניסיון לשבור את מעגל האטימות והשנאה ולקיים את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. חשבתי אז שכבר לא צריך לדרוס או לפוצץ בתים, היום יש פייסבוק".
נקודת הרתיחה הייתה פרשת אקו"ם לפני כמעט שנתיים, כשניני והשותף המוזיקאי גיל דור סירבו לקבל פרס מיוחד על תרומתם להפצת היצירה הישראלית בעולם, אחרי שנודע להם שאריאל זילבר יקבל באותו מעמד פרס על מפעל חיים. הצעד התקבל בתדהמה בסביבת היוצרים וגרר תגובות סוערות מימין ומשמאל. "יש הבדל גדול בין פרס על שיר ובין פרס על מפעל חיים, שמעלה אותך לדרגת גיבור תרבות", מבארת ניני. "אני מאוד אוהבת את המוזיקה של אריאל זילבר ואין עוררין על כך שהוא יוצר מחונן. אבל איך אני יכולה לשתוק כשאדם ששר 'ברוך הגבר' למי שרצח בדם קר עשרות אנשים, השתתף בסרט הקורא לשחרורו של יגאל עמיר ויצא נגד הקהילה הגאה ונגד חיילי צה"ל, שאותם כינה 'עוכרי ישראל' בגלל שפינו התנחלויות — מקבל סטטוס של גיבור תרבות?"
זילבר ותומכיו טענו שהאמירה המקוממת ביותר לא הופכת את שיריו לפחות טובים.
"זילבר אמר דברים קשים מאוד. יכול להיות שהתבלבל, שטעה, אבל הוא לא חזר בו, וחשבתי שוועדה שמייצגת את האמנות בישראל לא יכולה להסתכל רק על היצירה ולהתעלם מכל השאר כשהיא מעניקה לו פרס על מפעל חיים. מה לעשות, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
לבסוף הוחלט לבטל את הפרס ולהעניק לזילבר פרס אחר על תרומה מוזיקלית. "כשאקו"ם פירסמה את ההחלטה החדשה, כל השדים יצאו מהפינות. פוליטיקאים וחברי כנסת מהימין אמרו שהשמאל מכופף ומשתיק פיות, אבל הם שכחו שבסופו של דבר לא אני הבאתי לשינוי הפרס אלא דליה רבין, דירקטורית באקו"ם, שהבינה קצת מאוחר מדי שאדם שתומך ברוצח אביה לא יכול לקבל פרס על מפעל חיים".
למרות ההחלטה, לא חזרת בך ולא התייצבת באירוע.
"אני התרסקתי. הייתי בטוחה שתהיה תמיכה אדירה בצעד שלי, אבל בפועל התגובות היו כל כך קשות שנכנסתי למשבר. עד היום לא התאוששתי ממנו. לא האמנתי שבמדינה שאני כל כך אוהבת יהיו כזו אטימות וכזה חוסר יכולת להבין שחובתי הייתה להתנגד לדעות חשוכות כאלה. ספגתי כל כך הרבה כעס. לאחרונה ישבתי בבית מלון קטן באיטליה ואישה ניגשה אליי ואמרה לי, יש לך קול מאוד יפה, אבל בגלל מה שעשית לאריאל זילבר, אני לא מוכנה לשמוע אותך יותר".
"אין לי אגו"
ומאז היא במגננה. "אנשים רוצים לבצע בי לינץ'", היא אומרת. "גופים וארגונים מסוימים לא מזמינים אותי להופעות, כי הם מפחדים לפגוע ברגשות של קהל שלא חושב כמוני. היו מקרים של פסטיבלים שמידרו אותי. ברמת הגולן סירבו להזמין אותי בתירוץ שאני אישה".
גם לא הוזמנת לפסטיבל הכליזמרים בצפת.
"עוד לפני שנקבעה רשימת המשתתפים, ראש העיר פירסם מודעה בעיתון עם שמות של אמנים ואני בתוכם, ושאל את תושבי עירו במי היו רוצים לבחור שיופיע מולם. קומץ מתנגדים קולניים יצא נגדי. הצעתי לראש העיר להיפגש עם המתנגדים לשיחה, אבל אף אחד לא הרים את הכפפה".
ובנתיב־העשרה?
"הוזמנתי על ידי המוזיקאי מיכה ביטון לאירוע שנועד להתקיים בספטמבר, ביום השלום הבינלאומי. אחרי כמה ימים מיכה חזר אליי ואמר שיש תושבים שמתנגדים להופעה שלי. אמרתי לו, אני אבטל. אין לי אגו. האירוע יותר חשוב ממני. אבל מיכה לא היה מוכן לוותר עליי. אז הצעתי שאבוא לשוחח עם המתנגדים. נסעתי עד לשם והייתה שיחה לא פשוטה. הרוחות התלהטו. אנשים רצו לעשות לי משפט שדה ונתנו לי רשימה של כל מיני דברים שבגללם לא נעים להם לראות אותי על הבמה. אבל אחרי שהסברתי את עמדותיי, כולם נרגעו".
מה אמרת להם?
"שאני מגלה אמפתיה כלפי השכנים שלהם בעזה כי אני מאמינה שאסור לנו לאבד את החמלה גם ברגעים הקשים ביותר. אמרתי שהטענה שהתבטאתי נגד חיילי צה"ל היא שקר וכזב, ומעולם לא אמרתי מילה נגדם. הם הרי מבצעים את פקודות המנהיגים בהקרבה ובנאמנות. הם הקורבנות הראשונים של המחדלים של הממשלה, שלא מקדמת תהליך שלום רציני ולכן לא מצליחה למנוע את ההתנגשות האלימה, כמו זו שמתחוללת פה בשבועות האחרונים. סיימנו בלחיצת ידיים ובהרבה כבוד הדדי. התושבים אמרו לי, גם אם לא אהבנו את כל מה שאמרת, אנחנו מעריכים את העובדה שנסעת עד אלינו כדי להסביר את עמדתך. בסוף האירוע התבטל בגלל המצב הביטחוני".
שרק הולך ונעשה גרוע יותר.
"אנחנו נמצאים במצב קשה וכואב של פיגועים ודקירות. זה מזעזע. אבל אני לא מופתעת, כי נתניהו פיספס. הוא היה יכול לקבל פרס נובל לשלום. הוא אינטליגנטי, רהוט ודיבר בבר־אילן על שתי מדינות לשני עמים. אבל במקום תהליך שלום אנחנו מקבלים הסתה והפחדה, כדי שנאמין שאין פרטנר בצד השני, מה שהוכח כלא נכון פעם אחר פעם. גם יצחק רבין אמר, 'תשברו להם את העצמות', ואחר כך קיבל הארה והלך להסכמי אוסלו. אולי זה יקרה גם לנתניהו. אני מאוד כועסת עליו, אבל לא התייאשתי ממנו. הוא צריך לפעול ולא רק לדבר".
לא עברה בך מחשבה שאם היית מתמקדת רק במוזיקה, היית נהנית מקונצנזוס?
"היו לי אינסוף הזדמנויות להיות שטיח. לשתוק ולהתאים את עצמי, לנסות להבין מה הקהל אוהב וללכת אחריו. אני לא שם, ולכן הלימוזינה שלי לא חונה בחוץ. אני גאה בזכות לבטא את רחשי ליבם של רבים בארץ שאין להם את המיקרופון שלי. זו אחריות גדולה שיש בצידה מחיר כבד. בכל פעם שאני רואה את הלינץ' שאנשים עושים באמנים תורנים, אני נחרדת".
את מזדהה איתם?
"כשפגשתי את אורנה בנאי אמרתי לה, וולקאם למועדון. אני כבר רגילה, אבל ענת וקסמן, גילה אלמגור ועודד קוטלר, שהותקפו באלימות, לא הבינו מאיפה זה בא להם. הם לא רגילים לעמוד מול שטף כזה של חוסר סובלנות. לי זה לא קורה. לצערי כבר פיתחתי עור של פיל ואני לא נכנסת להלם קטטוני. אני מזדהה עם הקושי וכועסת על הסילוף. אנשים בכלל לא הבינו מה עודד קוטלר אמר. עודד אמר שבהיעדר תרבות, נהפוך לעדר פרות מלחכות עשב. הוא לא אמר שאנחנו כבר שם. ואני מסכימה איתו. כשאין תרבות, מה נותר לנו?"
וגילה אלמגור?
"גילה מייצגת שלום והידברות ופועלת שנים למען התרבות בארץ. שיתביישו כל אלו שיצאו נגדה".
נועה טורס
ניני נולדה בישראל, גדלה בארצות־הברית, אבל התחילה את הקריירה שלה בארץ. היא למדה בבית הספר רימון, שם פגשה את אחד ממייסדיו, הגיטריסט והמעבד גיל דור, והשניים החלו לעבוד כצמד מוזיקלי והקליטו שירים שהפכו ללהיטים. ב־94', כשנוצר קשר בין ניני ודור לגיטריסט הנודע פט מתיני, נפתחה הקריירה הבינלאומית של ניני עם אלבומה הראשון "Noa" . מאז הופיעה עם מיטב אמני העולם, בהם סטינג, סטיבי וונדר, שארל אזנבור ומרסדס סוסה.
ניני הופיעה שמונה פעמים בפני האפיפיור יוחנן פאולוס השני. "הוא היה איש מקסים שבירך אותי בכל פעם שנולד לי ילד", היא צוחקת, "כי יצא שבכל פעם שהופעתי בותיקן, הייתי או בהיריון או אחרי לידה. הוא תמיד שאל אותי: נו, מה יהיה עם ישראל? הייתי עונה לו: הוד קדושתך, אנחנו עובדים על זה".
ניני הופיעה באירועים יוקרתיים וב־2009 ייצגה את ישראל באירוויזיון ביחד עם מירה עווד. "כולם חשבו שאני הערבייה והיא היהודייה", היא אומרת. "בגלל שיש לי גם אזרחות אמריקאית ואנגלית רהוטה, אין לי בעיה לברוח מהזהות הישראלית. מה אני צריכה את התיק הזה על הגב. אבל אני נאמנה לעצמי, כמו שגם המוזיקה שלי לא תתחנף לאף אחד. אני אמנית. אני ישראלית. יש לך בעיה עם זה? בוא נדבר".
ואת מדברת?
"פעם ביקשתי הדרכה מהשגרירות כי מפציצים אותי בשאלות פוליטיות ולא תמיד אני יודעת מה להשיב. לפעמים, כשהשאלות מורכבות מדי, אני אומרת, אני לא ראש המוסד. איתי תדברו מוזיקה ותבואו לראות את המקומות והנופים שעליהם אני שרה. ובאמת, הרבה אנשים מגיעים לארץ בעקבות המוזיקה שלי. הם נוסעים לכנרת, לקבר רחל, לירושלים של זהב, ומכנים אותי בצחוק 'נועה טורס'. אפילו מאמן הכדורגל פפ גווארדיולה הגיע לארץ בעקבותיי ועשה אצלי בבית קידוש בתימנית".
איך את מצליחה לתחזק בית ומשפחה עם לוח זמנים גלובלי?
"אני מתמודדת כמו כל אישה עובדת. לא קשה לי יותר מחברות שעובדות בהיי־טק מבוקר עד ערב. יש לי בעל מדהים ותומך ואת החופש להיות עצמאית ולבחור את ההופעות המתאימות. הילדים שלי נולדו לתוך הקריירה. הסתובבתי איתם בכל העולם והם רק הרוויחו מזה. הינקתי בהופעות, במטוסים, מסתתרת מאחורי סדין, נעזרת באמי המסורה. וכשלא התאים, השארתי את הילדים עם המשפחה המורחבת. גם המגורים בקיבוץ עוזרים מאוד, זה כמו רחם, כמו חממה".
ההופעה שריגשה אותה במיוחד הייתה בבית הלבן, מול ביל והילרי קלינטון, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי. "כל המכובדים עמדו בתור כדי ללחוץ את היד לנשיא ולאשתו, וגיל ואני ישבנו בשקט בחדר הלבשה צדדי. ופתאום יצא מישהו במדים אדומים ואמר, 'הנשיא רוצה לפגוש את האמנים'. חצינו את החדר, עקפנו את הנשים בשמלות הערב ואת הגברים בחליפות ונכנסנו פנימה. קלינטון היה כל כך נחמד. הוא התפעל מהמוזיקה ואמר, הייתי רוצה לנגן את 'שיר לשלום' בסקסופון שלי. אז גיל הוציא עט וכתב לו את התווים על מפית נייר. הייתי חולה, שרתי עם חום גבוה, אבל פתאום, באמצע המוזיקה, ביל הניח את היד על הכתף של הילרי, חיבק אותה ושניהם כל כך התרגשו. אי־אפשר היה להחמיץ את זה. כך שאפשר לומר שהמוזיקה שלי משכינת שלום גם במובנים אחרים". •
לפנייה לכתב/ת 
