בביתה השכור במונטריאול שבקנדה, ד"ר גיל שכטר־מאור לא תראה אף פרק מהעונה החדשה של "בייבי בום", שצולמה בבית החולים מאיר בכפר־סבא. "מבחינתי זה סידור מעולה", היא אומרת, "ואפילו סוג של הקלה. לא יודעת איך הייתי עומדת בהתלחשויות ובמבטים. אני רופאה גינקולוגית, הקריירה שלי לא בנויה על פרסום ואהבת הקהל. הרי לא בחרתי להיות כוכבת טלוויזיה או שחקנית".
בניגוד לאחיך, עפר שכטר.
"בדיוק. לפעמים הוא חייב להיחשף כדי לקדם דברים שהוא עושה. זה חלק מעבודתו, אבל אני? האם מישהי תבחר ללדת דווקא במאיר בגלל שהיא ראתה אותי בטלוויזיה?"
לא, אבל היא בטח תשמח לפגוש בחדר הלידה רופאה חייכנית כמוך. ובן זוגה בטח ישמח לפגוש רופאה שהוא יכול לשאול אותה: "את מוכנה לצלם אותנו?" והיא תענה: "בטח, בדיוק בשביל זה אני כאן".
"את יודעת כמה מקרים כאלה היו לי? פעם הלכתי עם סטאז'ר לבדוק אישה במחלקה. הוא היה רק שבוע אצלנו ואני כבר הייתי רופאה בכירה. כשנעמדנו מול מיטת האישה, היא דיברה רק עם הבחור והתעלמה לחלוטין מהבחורה שלידו. רק כשהיא סיימה ואני התחלתי לדבר, היה ברור מי האחראי כאן".
זה מעליב?
"לא, מפני שזה לא אישי נגדי. זה עניין של סטיגמה חברתית. הרבה פעמים בני הזוג של היולדות קוראים לי 'מאמי', ובדרך כלל אני מתעלמת. אגב, גם אילו חשבו שאני אחות אין סיבה לקרוא לי 'מאמי'. כאן, במונטריאול, אף אדם לא יעלה בדעתו לפנות בכינוי חיבה לא לאחות ולא לרופאה".
מצפייה בפרקי "בייבי בום", שהיא אחת מכוכבותיה, אפשר להתנבא שגם צופי הסדרה (שתעלה לשידור בערוץ 10 ביום רביעי, בשעה 21:00) יתאהבו בד"ר שכטר־מאור כמו הנשים שפוגשות אותה בחדר הלידה. בגלל הקוקו המרושל, הנזם באף, הקופצנות שלה ויותר חשוב – הדיבור הישיר והחמימות שהיא משרה. "לידה היא עבודת צוות, והרופא לא יוכל לבצע את עבודתו ללא כוח העזר", היא מצטנעת.
איזו לידה הכי ריגשה אותך?
"אני מעריכה שיילדתי כמה אלפי תינוקות, אבל החוויה העוצמתית ביותר הייתה בלידה של אחותי, יעל. הייתי שם גם הרופאה וגם אחותה הגדולה, ובתה החליקה לי ליד".
אפידורל בלי ספק
שכטר־מאור (39) לא חלמה על רפואה משחר ילדותה במושב הדר־עם. "הייתי מושבניקית שמחוברת לאדמה, אהבתי להסתובב בחממות ברגליים יחפות". היא בתם הבכורה של יהודית ז"ל, לשעבר קצינה בצה"ל, ויוסף, חקלאי, ואחות ליעל, עפר ויאיר. "בתור ילדים כולנו היינו ארטיסטים", היא מעידה. "בעפר יצר הבמה טבוע חזק מאוד, אבל מבחינתי הוא היה יכול להיות רופא. הוא בחור חכם ורגיש, ואלה שתי התכונות החשובות למקצוע הזה. כשלעצמי, רק כשסיימתי צבא התחלתי לחשוב על רפואה. ידעתי שלהיות רופאה במדינת ישראל זה מאוד לא פשוט, אבל ככל שדמיינתי את עצמי בתחומים אחרים הבנתי שהלב שלי ברפואה, למרות כל הקורבנות שיהיה עליי להקריב בדרך".
מות אמה, יהודית, לפני 17 שנה, גרם לה להחליט על כך סופית. "אמא השתחררה מהצבא כדי להיות איתנו, וכשגדלנו היא התחילה לעשות לעצמה. היא לקחה קורסים באוניברסיטה, טיפלה בצד הניהולי של מקהלת בנות ופתאום היא חלתה והכל נעצר. היה לה נון־הודג'קין לימפומה, סרטן שאפשר להחלים ממנו, ולצערנו זה לא קרה. במשך שמונה שנים היא חיה איתו, עד שהוא התפרץ מחדש בדרגה חמורה. היא לא שרדה. בת 45. אישה צעירה. ליוויתי אותה הרבה באשפוז הממושך בהדסה ירושלים. ממש לפני שהיא נפטרה דיברתי איתה על לימודי רפואה, וכמו כל אמא פולנייה היא שמחה. אם היו לי ספקות לגבי התוכניות לעתיד, ולימודי הרפואה, השהות הארוכה במחלקה פתרה אותם".
היא נרשמה לאוניברסיטת תל־אביב ולא התקבלה. את הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון סיימה כמצטיינת דיקאן. אז לא חשבה על התמחות בגינקולוגיה. "אמרתי לעצמי, 'מה, כל החיים שלי אני אטפל אך ורק בנשים?' זה נראה לי לא הגיוני. חשבתי על רפואת ילדים. רק מאז שהפכתי לאמא אני יודעת שהדבר הכי קשה זה לראות ולשמוע ילד בוכה מכאב".
בתחילת לימודיה הקפידה לחזור להדר־עם כמה שיותר, "זה היה שנה אחרי שאמא נפטרה והרגשתי שאני צריכה ורוצה להיות שם בשביל אבא והאחים. ברגע שהדברים התייצבו, הרשיתי לעצמי להגיע אחת לשבועיים־שלושה". לפני 14 שנה הכירה דרך חברים משותפים את אלון מאור (41), היום עובד במשרד החקלאות ואז סטודנט לתואר ראשון בגיאוגרפיה. כשלמד לתואר שני בחקלאות באזורים צחיחים, הם גרו בשדה־בוקר ובקיבוץ טללים. את בתה הבכורה, אורי־יהודית (11), ילדה בשנה החמישית ללימודים. "בחודש התשיעי הייתי בסבב גינקולוגי בבית החולים", היא נזכרת. "חזרתי הביתה ממשמרת ערב כסטודנטית, ואחרי שעה חזרתי למחלקה כיולדת".
ילדת עם או בלי אפידורל?
"ברור שעם. זה כמו שאני בכלל לא מתלבטת אצל רופא השיניים. אני יודעת שאני מתפקדת יותר טוב כשלא כואב לי, ואם הרפואה מאפשרת לי לעשות משהו ללא כאב, אז זו הבחירה הטבעית שלי. אבל לא ביקשתי אפידורל ברגע שהגעתי, ידעתי שאשמור אותו לשלב הצירים הממש כואבים".
את גבע (בן שמונה וחצי) וארבל (בת ארבע וחצי) היא כבר ילדה ב"מאיר", כשבני הזוג החליטו לחזור למרכז ("בגלל הקריירה שלי") והתמקמו במושב גן־חיים, סמוך להורי בעלה. במהלך הסטאז' גמלה בה ההחלטה להתמחות בגינקולוגיה. "זה פשוט תחום שמעניין אותי וכל פעם מפתיע אותי מחדש. הרי אין תסריט כתוב מראש ללידה. זה מקצוע מאוד אקטיבי וכמעט בכל לידה אני יכולה לשים את עצמי במקום היולדת. עד היום אני מתרגשת בכל לידה ולא פעם גם בוכה. לפעמים אני שואלת את עצמי, 'מאיפה את לוקחת לעצמך את הזכות להתרגש כל כך, הרי לא את היולדת'. נראה לי שזה בגלל שהמעבר לאמהות היה מאוד גדול ומשמעותי בחיי".
לבחירה המקצועית הזאת היה בטח מחיר בחיי המשפחה.
"אני לא אשקר, היו מקרים שנאלצתי לפספס מסיבות בגן ובבית הספר, אבל השתדלתי לקבל מהגננת ומהמורה את לוח האירועים כדי להתאים את התורנויות לדברים החשובים. הילדים גדלו עם הידיעה שאמא עובדת במשמרות. לא פעם נשארתי בבית החולים בליל הסדר ובראש השנה ואולי הקושי שלי היה יותר גדול משלהם, כי הם היו עם המשפחה ואני הייתי לבד".
איך תיפקדת בבית אחרי תורנות ארוכה?
"זה לא קל, במיוחד לבן אדם כמוני שמתעקש להספיק הכל. הלכתי עם הילדים לחוגים גם כשישנתי רק שעתיים בלילה. אז נכון, לפעמים הפתיל שלי היה יותר קצר, אבל אמא שלי הייתה מאוד נוכחת בחיי, וחשוב לי שגם הילדים שלי יחוו אמא נוכחת. אמא שלי נשארה דומיננטית בחיי עד היום. בכל הצמתים החשובים הייתי רוצה לראות אותה לצידי או לפחות לשמוע מה דעתה".
הילדים גאים בך?
"אני לא חושבת שהם מבינים מה נדרש ממני לעשות כדי להגיע לנקודה שבה אני נמצאת היום. אבל רואים שהם ילדים של רופאה. כשהבן שלי נופל ומקבל מכה הוא לא אומר, 'יש לי סימן כחול', אלא 'יש לי המטומה'".
מאחורי כל אישה מצליחה עומד בעל תומך?
"כשעברנו למונטריאול ידענו שאלון עושה עצירה בתוכניות שלו לטובת הקריירה שלי, והוא חי עם זה בשלום. אמנם מיום שהתחלתי ללמוד רפואה אני מאוד ממוקדת מטרה, אבל אני לא שוכחת שתמיד היה מאחוריי מישהו שהחזיק את הבית, את הילדים וגם אותי. אם הוא ירצה מתישהו לצאת להשתלמות בחו"ל, אני אלך אחריו".
היריון בסיכון גבוה
משפחת שכטר־מאור נחתה במונטריאול לפני ארבעה חודשים, שם החלה גיל תת־התמחות של שנתיים בניהול היריון בסיכון גבוה וסיבוכי היריון. היא עובדת בשני בתי חולים – רויאל ויקטוריאל וג'ואיש ג'נרל – המסונפים לאוניברסיטת מקגיל.
למה בחרת דווקא בהיריון בסיכון?
"היריון בסיכון גבוה הוא מאוד עוצמתי. כשאישה נלחמת על העובר שלה למרות סיבוכים; כשאישה מתאשפזת בשלב התחלתי של ההיריון ואומרים לה שהתינוק לא ישרוד, ובסופו של דבר היא מגיעה לחדר הלידה ושניהם יוצאים ממנו בריאים ושלמים – האתגר שלי הוא להביא אותם לשם. זה תחום עם הרבה התלבטויות. לפעמים טובת האם היא לא בהכרח טובת העובר, המצב הרפואי של היולדת מחייב ליילד אותה עכשיו, אבל התינוק עוד לא בשל".
היא עובדת שם לא פחות ממה שעבדה בארץ. "תשע־עשר שעות ביום, בלי תורנויות, עם כוננויות של ייעוץ טלפוני למטופלות רחוקות שלא יכולות להגיע. אני לא אפיל את החלוק בארבע וחצי כשהמרפאה עוד עמוסה".
כבר זיהו שאת ישראלית?
"האנגלית שלי לא קנדית, והרבה פעמים שואלים מאיפה אני – ואני מספרת בגאווה. מונטריאול היא עיר של מהגרים וזה נוח. יש כאן אוכלוסייה מוסלמית גדולה, ועד כה לא נתקלתי בשום תגובה שלילית. בשורה התחתונה כולנו בני אדם, וזה בולט במקום שבו מביאים לעולם חיים".
האם היולדות בחו"ל מעדיפות רופא או רופאה?
"גם בישראל וגם כאן מעולם לא פגשתי אישה שהעדיפה רופא ממין זכר בחדר הלידה. הנוכחות של רופאה שם הרבה יותר נוחה, במיוחד עבור נשים דתיות, יהודיות כמוסלמיות. בארץ, רוב הלידות מתבצעות על ידי מיילדות, והרופאים נמצאים שם למקרה של בעיה. בבית חולים קנדי רק רופא מקבל את היולדת, ומי שמחפשת לידה טבעית יותר יכולה לפנות למרכזי לידה שבהם יש מיילדות בלבד".
את מעודדת את בני הזוג להיכנס לחדר הלידה?
"אם הם מרגישים שם נוח – בוודאי. הרי התינוק הוא שלהם לא פחות מאשר של האישה. אנחנו, הנשים, מתחברות לעובר מההתחלה מפני שאנחנו נושאות אותו, הוא בתוכנו. חלק מהחיבור של הגבר לתינוק הוא נוכחותו בתהליך הלידה, וגם לאישה זה נעים כשהיא לא לבד. בעלי השתתף בלידות שלי, ולא, הוא לא התעלף".
ישראל ידועה כמעצמת ילודה. מה קורה בקנדה?
"במונטריאול זה שונה מאוד. כמו בכל העולם גיל האמהות עולה, ואני פוגשת נשים שרק בגיל 38, אחרי שבנו קריירה, מחליטות להרות, ואיש לא זוקף גבה. גם בהפניות להפריות מבחנה יש הבדל. בישראל, אם אישה לא מצליחה להרות בתוך שלושה חודשים, היא נלחצת ומחפשת פתרונות מתקדמים. כאן לוקחים יותר זמן לניסיונות בדרך הטבעית, למרות שעד לשנה הנוכחית הפריות מבחנה במונטריאול – בשונה ממחוזות אחרים בקנדה ובניגוד לארצות־הברית – קיבלו מימון ציבורי. הפחתת הנטל הכלכלי לא גרמה לנשים לפתוח במרדף".
מה בדבר השימוש באפידורל? האם זה דומה למה שקורה בארץ?
"זה מאוד אינדיבידואלי. בקנדה, כמו בישראל, יש נשים שלא מוכנות לחוות אפילו ציר אחד, ולעומתן יש כאלו שדורשות להרגיש ולחוות את הלידה. כל אישה מגיעה עם תוכנית של הלידה שלה – ואז באה המציאות. תפקידי להבהיר לאישה שכל החלטה היא בת שינוי ושזה לגיטימי להתחרט אחרי כמה שעות צירים".
גם שם, בחדר הלידה, הצעקות רמות?
"האיפוק הקנדי, שקיים בכל תחומי החיים, מתבטא גם בהיריון ובחדר הלידה. האישה הישראלית מאוד מעורבת, היא מחפשת מידע ברשת, אמא שלה נלווית אליה למעקב. האישה הקנדית פחות מפגינה רגשות והקול שלה פחות נשמע. אבל כשמתחילים צירי הלחץ כולן צועקות".
אילו הבדלים משמעותיים את מוצאת בין ישראל לחו"ל מבחינה מקצועית?
"הרופאים בקנדה מתוגמלים הרבה יותר טוב מרופאים ישראלים, ולכן הם עובדים בבית החולים מהבוקר ועד הלילה ואין להם שום צורך לרוץ לקליניקה הפרטית. מה שכן, אחרי ארבעה חודשים כאן אני מרשה לעצמי לומר שאנחנו יכולים להיות מאוד גאים במערכת הבריאות הישראלית שתמיד זמינה ונוחה, ויש לה את כל הידע והטכנולוגיה. אני נחשפת כאן לגישות שונות של ניהול לידה, אבל עוד לא מצאתי חידוש שעליו אמליץ ליולדת הישראלית".
כשאת יוצאת לעבודה את מאחלת לעצמך יום שקט או יום מעניין?
"אני מקווה שכל האמהות וכל התינוקות יעזבו את חדר הלידה ואת בית החולים בריאים. זה הכל".
"היא האישה המושלמת"
עפר שכטר גאה באחותו הגדולה לא פחות ממה שהיא גאה בו. ד"ר גיל שכטר־מאור שמחה להזדהות בתור "האחות הגדולה והגאה של עפר. אנחנו אחים מאוד קרובים. הוא עשה הרבה תפקידים טובים, אהבתי במיוחד את הדמות שגילם בסרט 'פובידיליה'. הרגשתי שהוא השקיע בה הרבה מעצמו. אני בעיקר אוהבת לראות אותו מאושר".
עפר שכטר, שבימים אלה עסוק בצילומי סרט בשם "הלהקה האחרונה בלבנון" ומתכונן לבקר במונטריאול בסוף החורף, אומר: "אני מעריץ את אחותי הגדולה, היא פשוט האישה המושלמת שמצליחה לעשות הכל – לקיים קריירה לתפארת, במקביל לטפח משפחה מדהימה ואוהבת, תמיד לדאוג לכולם והכל בחיוך, סבלנות, פרגון אינסופי ואנרגיה טובה. היא באמת משהו מיוחד. גיל תמיד הייתה בטופ של הטופ, ואני בטוח שהיא רק בתחילת דרכה, ועוד תהיה שם גדול בתחום הגינקולוגיה".
היא אומרת שיכולת להיות רופא.
"אף פעם לא חשבתי ללמוד רפואה. אני יותר איש של מספרים – מתמטיקה, מחשבים, כלכלה. אם לא הייתי שחקן, הייתי הולך לשם".
אתה חושב שהיית מצליח כרופא?
"אין הגינקולוג מעיד על ואגינתו".
