אין גבול ליופי
בשנות השבעים, כשרק דוגמניות בלונדיניות כיכבו על השערים — צלם האופנה המיתולוגי, בן לם, היה מהראשונים שנתנו צ'אנס למראה הכהה. עכשיו הוא פותח תערוכת צילומים יוצאת דופן, שבמרכזה נשים אתיופיות חזקות ומצליחות ומסביר מה עומד מאחורי הרעיון
צלם האופנה הוותיק בן לם תמיד חיבב דוגמניות כהות עור. הוא היה זה שהביא ארצה את האגדה השחורה טיירה בנקס ("הידיים שלה הן היפות ביותר שראיתי מעולם") לקטלוג של "גוטקס" ולדבריו, "גם תמי בן־עמי ז"ל לא היתה לבקנית. בשנות ה־70, כשרק דוגמניות בלונדיניות כיכבו במודעות ובשערים, ואפילו בחורות תימניות ומרוקאיות נחשבו לשחומות מדי, אני דווקא חיפשתי את המראה הכהה".
עכשיו, חמש שנים אחרי שסגר את הסטודיו לצילום אופנה, הוא פותח תערוכת צילומים של נשים אתיופיות ששמה "שחור הוא לא רק יפה". התערוכה מוצגת בסיועה של מהרטה ברוך־רון (סגנית ראש העיר תל־אביב והממונה של תיק התרבות) שהייתה בין הראשונות שהתנדבו לעמוד מול המצלמה.
"אני מאמין בבחירת נושא ובמיצוי שלו", הוא מסביר, "וכשהחלטתי לצלם נשים אתיופיות גיליתי שזה מאוד מסובך. לא יכולתי לצלצל, כהרגלי, לסוכנויות ולבקש שישלחו לי מועמדות מפני שלא היה אז מבחר. כשפגשתי בפעם הראשונה את מהרטה התלהבתי גם מהיופי וגם מהאישיות שלה, היא קישרה אותי לחברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו־שטה ולשחקנית מסקי שיברו, והן הביאו קרובות משפחה שלהן".
הן לא נרתעו?
"לא הפחדתי אותן. לא התייחסתי לזה כאל צילומי אופנה ולא אמרתי 'יש סטייליסטית ומאפרת'. ביקשתי מהן לבוא איך שבא להן, עם חולצה לבנה או שחורה, וצילמתי אותן עם תאורה פשוטה על רקע אחיד, כי לא רציתי שהצבע שלהן יהיה מרכז העניין, אלא מה שהן מעבירות למצלמה. היו ביניהן כאלו שהתביישו קצת, זה טבעי, הן לא דוגמניות מקצועיות, חלק מהן לא הצטלמו לעולם, אבל תוך כדי עבודה הקרח נמס. אני חייב לציין שלא ראיתי אף אתיופית מכוערת. בכל אחת מ־37 המצולמות שלי, בנות 5 עד 27, היה משהו מיוחד, ולא רק מבחינה חיצונית".
כלומר?
"צילמתי סגנית ראש עיר, חברת כנסת, עורכות דין, מנהלות עסקים, נשים שמצליחות להגיע לרמות הכי גבוהות שאליהן נשים יכולות לשאוף. זה מלמד הרבה על העדה הזאת, אנשים שיש להם יכולות, אבל אין להם אפשרויות. לדעתי, הנשים האתיופיות מצליחות בישראל יותר מהגברים מפני שהן דומיננטיות. במקום לחכות להזדמנויות הן לוקחות אחריות על גורלן ויוזמות".
כשסיים את הפרוייקט פנה לם לעמותות שונות המסייעות לאתיופים והציע להן להציג את הצילומים במסגרת מסעות הסברה לצורך גיוס תרומות. "במקרה הטוב אמרו לי 'לא, תודה', ובמקרה הפחות טוב לא קיבלתי שום תגובה", הוא מספר. "כשנואשתי, הצגתי את התערוכה במתחם התחנה, אבל כנראה שהקדמנו את זמננו. כיום, בעקבות המחאה האתיופית, האוסף הזה הרבה יותר אקטואלי. חלק מהנשים שצילמתי יבואו לפתיחה, אולי אצלם אותן ליד תמונותיהן מלפני חמש שנים. אני בטוח שכיום הן לא פחות יפות, ואני גם בטוח שכיום הן הרבה יותר משולבות בחברה הישראלית".
הצילומים עומדים למכירה?
"לא חשבתי על זה. אם מישהו ירצה לקנות אני אתחלק בכסף עם המצולמת".
אהבה קצרת מועד
ההתלהבות שמהדהדת בקולו של לם (75) כשהוא מדבר על התערוכה השחורה ועל תערוכות נוספות שהוא מתכנן, מחפה על ההיסוס שהפגין כשפניתי אליו. "את חושבת שמישהו עוד זוכר אותי?" שאל.
כן! אתה גידלת את כל הדוגמניות של ישראל!
"לא התכוונתי לעשות את זה", מספר לם (ששמו המקורי הוא בן־ציון אלתרמן), שגדל בירושלים, נפצע באימונים במהלך שירותו הסדיר, וכבעל נכות ביד ימין למד לכתוב בשתי הידיים. עד אז הוא לא החזיק מצלמה.
"חיפשתי לי עיסוק, ונדלקתי כשחברה סיפרה לי שהיא טסה ללמוד צילום בחו"ל. כיוון שבארץ לא הייתה שום אפשרות ללמוד צילום יכולתי לקבל הקצבה למטבע זר". בגיל 23, כשטס לאנגליה (עם אסתי, אשתו הטרייה, שהייתה בת זוגו מאז שהיה בן 18 והיא בת 16) סגנון הצילום שלו הושפע מנכותו. "למדנו עם מצלמות גדולות שצריך לתפעל עם ברגים משני הצדדים והתקשיתי בזה, אז קבעתי חדויות עומק באופן שונה מאחרים".
מי הדוגמנית הכי יפה שצמחה בארץ הקודש?
"כולן היו בנותיי", הוא מתחמק, "והאהבה לדוגמניות היא תמיד קצרת מועד. היא מתחילה ברגע שהדוגמנית נכנסת לסטודיו ומסתיימת ברגע שהיא יוצאת. מעולם לא חיפשתי את היפות ביותר, אלא את המעניינות. תמי בן־עמי לא הייתה יפהפייה, אבל היא הייתה מרתקת וכל צילום איתה היה חוויה ויזואלית מדהימה. ספיר קופמן הייתה עוצרת נשימה. חלי גולדנברג הקסימה אותי בלוק ה'טום בוי' שלה. כיום, רבות מהדוגמניות שאני רואה על מסלולי התצוגות הן שטנץ אחד. אותו רזון, אותו איפור, אותה תסרוקת, אותה הליכה. כאילו שכולן יצאו מפס ייצור זהה".
ההיכל של ביבי
אשתו אסתי ("אנחנו נשואים יותר מ־50 שנה והסוד שלנו לזוגיות ארוכה הוא הרבה־הרבה אהבה"), קוסמטיקאית במקצועה, עדיין לא פרשה לגמלאות. "הרהורי הפרישה החלו לבצבץ אצלי כשהפרסומות עברו לטלוויזיה", הוא מעיד. "עד אז צילמתי את מה שיצרתי. כשעיקר העבודה עבר לווידאו, הזמינו אותי לסט כצלם סטילס. ישבתי שש שעות בהמתנה והבמאי שיחרר לי את הדוגמנית לשלוש דקות. מאוד לא אהבתי את זה. אמרתי שאם זה המצב אז העולם שייך לצעירים".
הפסקת לצלם?
"כיום אני מצלם לא פחות ממה שצילמתי בעבר, אבל בזמני שלי, על חשבוני ואת מה שאני רוצה. צילמתי פרויקט של ספורטאיות שקוטפות מדליות ואיש לא שומע עליהן, עכשיו אני מצלם ארכיטקטורה ועובד על תערוכה ששמה 'מניה, ורה ופולה'. תיעדתי את הבתים של מניה ביאליק, ורה ויצמן ופולה בן־גוריון, נשותיהם של המשורר הלאומי, הנשיא וראש הממשלה. איזו צניעות שהייתה באנשים האלה, שעשו למען העם ולא למען עצמם. הם כל כך שונים מנתניהו שרוצה לבנות לעצמו היכל. בכל העולם משמרים את בתיהם של מנהיגים ורק אנחנו משמידים את ההיסטוריה של עצמנו. מעונו של מנחם בגין כבר לא קיים".
הוא מצלם גם את חמשת הנכדים מבנותיו התאומות, תמר (רקדנית וצלמת) ודנה (מעצבת פנים) ומחפש "אמני חצר" — אנשים שיוצרים אמנות בגינות בתיהם. "אני משתעשע", הוא מחייך, "יש הרבה דברים מעניינים, הצילום לצורך פרנסה ממש לא חסר לי ולאופנה אני אפילו לא מתקרב".
התערוכה "שחור הוא לא רק יפה", סינמטק תל־אביב, החל ממוצ"ש ועד ה־26 בנובמבר.
