הלחץ הנפשי וההתכווצויות בבטן מתחילים אצל אינסאף חיידר, רעייתו של ראיף בדאווי, בכל יום חמישי אחרי הצהריים. "כל צלצול טלפון בשעות האלה מקפיץ אותי", היא מספרת ל"ידיעות אחרונות" בסדרת שיחות מביתה שבעיירה הקנדית שרברוק. "כבר עשרה חודשים שאני לא זזה מהבית בימי חמישי. או שראיף מצלצל מהכלא, או שאני ממתינה שיודיעו לי מה עלה בגורלו: האם הוא שוב מקבל מלקות או שהסכימו להשעות את העונש".
בינואר הוא חטף את המנה הראשונה. שלושה ימים לפני יום הולדתו ה־31 הובילו את ראיף בדאווי לכיכר מול המסגד הגדול של ג'דה, העמידו אותו כבול באזיקי ידיים ורגליים, וסוהר במדים הנחית עליו לעיני מאות צופים 50 מלקות באמצעות מקל עשוי חזרן מחודד ודקיק. בדיוק כמו שנכתב בפסק הדין: 1,000 מלקות באסיר הכופר באיסלאם, שחתר תחת ביטחון הממלכה, יצליפו במקום פומבי – 50 מלקות בכל שבוע.
מיד אחרי הסבב הראשון הוא התמוטט. "ראיף פיתח סוכרת בכלא", מספרת אשתו. "לחץ הדם שלו קפץ, והמלקות החמירו את מצבו. שמונה רופאים בדקו את הפצעים הפתוחים וקבעו פה אחד שהוא לא יוכל לשרוד את סבב המלקות השני".
חיידר מעריכה שהזעזוע הבינלאומי, סערת התגובות בתקשורת וההפגנות מול שגרירויות סעודיה ברחבי העולם שיכנעו את שלטונות ארצה להניח לבעלה. אחד הצופים בטקס ההלקאה צילם את האירוע בהיחבא והעלה את התיעוד המצמרר לרשתות החברתיות. בסרטון הקצר רואים את הנידון חוטף חבטה אחרי חבטה בגב, בזרועות ובפלג גופו התחתון; הסוהרים סופרים במקהלה עד 50, ובתום האירוע מעלים אותו על רכב של שירות בתי הסוהר. הקהל צפה במתרחש בשתיקה מבועתת.
אשתו מספרת שמאז אותו יום לא שלחה לבית הספר את ילדיה – נג'ווה (11), טיראד (10) ומרים (8) – למשך שבוע. "בהתחלה החלטתי לא להבהיל אותם", היא אומרת, "בכל פעם שהם שאלו איפה אבא ומה עובר עליו, שיקרתי להם. אמרתי שאבא עסוק, נמצא רחוק, אבל לא מצאתי הסבר משכנע לשאלה למה הוא לא מגיע הביתה. כשהבן שלי פרץ בבכי ש'אבא כבר לא אוהב אותנו', התייעצתי עם מנהלת בית הספר, והיא אמרה, 'הילדים צריכים לדעת את האמת, ומוטב שישמעו אותה ממך'. אמרתי לה, 'זה לא פשוט לספר לילדים קטנים שזרקו את אבא שלהם לבית סוהר ומרביצים לו באכזריות רק מפני שהוא ניהל בלוג שקרא לליברלים של סעודיה להתעורר, או שהוא דיבר על היחסים בין דת למדינה'.
"אבל האמת היא שהמצב יכול היה להיות עוד יותר חמור: המופתי הגדול של ג'דה פירסם פסק הלכה מיוחד שבו קרא לראיף 'כופר'. על עבירה כזאת אנשים חוטפים עונש מוות בסעודיה. למזלנו, הרעש הבינלאומי חילץ אותו מהגרדום".
רומיאו ויוליה של סעודיה
ראיף בדאווי נולד בג'דה למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. אמו מתה כשהוא היה קטן, אביו סוחר, ויש לו שני אחים ואחות חורגת שניתקו איתו קשר לפני שלוש שנים, כשנעצר ונשלח לבית הסוהר.
"אבא שלו התראיין לערוץ הטלוויזיה הממלכתי בריאד, גינה את ראיף במילים חריפות ודרש מהשלטונות לקבל משמורת על שלושת הילדים שלנו 'כדי להגן עליהם', לדבריו", מספרת אשתו. "למזלי, כבר הייתי מחוץ לסעודיה, ואף אחד לא ניסה להוציא ממני את הילדים".
אחרי שסיים את התיכון, הקים בדאווי רשת של בתי ספר להוראת אנגלית, בעיקר עבור צעירות בארצו, במטרה לעזור להן להיקלט בשוק העבודה. במקביל, פתח סלון חברתי והזמין אליו חברים בני גילו, באמצע שנות ה־20 לחייהם, שהיו מתוסכלים כמוהו מחולשתו של האזרח הקטן מול הנוקשות של השלטון והממסד הדתי. השיחות שנערכו בסלון נועדו לבדוק איך ניתן לשפר את מצב זכויות האזרח בממלכה.
אינסאף חיידר, המבוגרת מבעלה בשלוש שנים, נולדה גם היא בג'דה. אביה הוא איש עסקים מבוסס, ויש לה שבעה אחים ושלוש אחיות. באוניברסיטה לבנות בחרה בלימודי איסלאם וחלמה להיות מורה, אבל ההיכרות עם בדאווי גרמה לשינוי התוכניות. "בגיל 22 נתקלתי בראיף", היא מספרת וצוחקת. "זה קרה במקרה. נהגתי להשתמש בטלפון הנייד של אחי, ובאחד הימים הגיע צלצול מצעיר סעודי שחייג בטעות. התחלנו לשוחח, ומיד נוצרה בינינו כימיה כאילו הכרנו זה את זו שנים רבות. מאחר שבסעודיה אסור לנשים להיפגש עם גברים שאינם בני המשפחה הקרובה, הקשר הטלפוני נמשך כמה חודשים, והאחים שלי התגייסו לעזור.
"הצלחנו להיפגש בחשאי. ראיף מאוד מצא חן בעיניי והתיידד עם האחים שלי. בסעודיה אין מצב שבני זוג מאוהבים באים אל ההורים ומודיעים, 'החלטנו להתחתן'. לפי המסורת, האמא מחפשת לבת שידוך, והאבא פוגש את החתן המיועד לפני שהוא מעדכן את הבת. אצלנו זה היה אחרת לגמרי. היינו רומיאו ויוליה של סעודיה".
הקשר התהדק והתבשל בעזרת האחים שלה. "ואז, בדיוק שנה אחרי שהכרנו, ראיף בא לבקש את ידי. אבא שלי לא התלהב, ניסה לנתק את הקשר, והאחים שלי התגייסו כדי לרכך אותו". הם התחתנו ב־2002 וחגגו ירח דבש בסוריה. חיידר נכנסה להיריון מיד.
ב־2007 אירעה ההיתקלות הראשונה שלו עם השלטונות. הלשנה גרמה לפיזור הסלון הביתי, ובעקבות זאת פתח בדאווי בלוג מקוון שקרא לבני גילו בסעודיה לבטא את מחשבותיהם, לנהל דיאלוג אינטלקטואלי בנושאים של זכויות אדם, בעיקר זכויות נשים, ולכתוב מה צריך לעשות כדי להגשים חופש ולהשתלב בעולם המודרני.
הבלוג החזיק מעמד רק חודשים ספורים. לאחר מכן, בזמן שאירגן כנס צעירים שאמור היה להתקיים בביתו, נערך אצלו ביקור פתע של המשטרה, והוא נלקח לחקירה ושוחרר כעבור יממה. "החוקרים רצו לדעת מאיפה צצו אצלו הרעיונות הפרועים על חופש וזכויות אדם, אם יש לו קשר לארגונים בינלאומיים, ומי מממן אותו", מספרת אשתו. כעבור שנה הוא שוב נעצר. "הפעם הטיחו בו שהוא כופר, טענו שהוא פוגע בערכי האיסלאם, הקפיאו את חשבונות הבנקים שלו ואסרו עליו לצאת לחו"ל".
אבל הוא התעקש להמשיך בפעילות. ב־2011 פתח בלוג חדש, "הליברלים של סעודיה", ו־1,000 צעירים מיהרו להירשם אליו. כמעט כולם השתמשו בשמות בדויים כמו "היועץ", "העט החופשי", "המתוסכל", "הזועם" ו"החולם". בתוך החבורה המתלהבת היה בדאווי היחיד שחשף את שמו המלא, והשלטונות עקבו ותיעדו. כשאחד מהחבורה התלהם נגד המופתי הגדול של ג'דה וטען ש"מיהו בכלל שיכתיב לנו איך לחיות?" - בדאווי נעצר והועמד לדין.
"הוא ביקש ממני, 'קחי מיד את הילדים ותטוסי מחוץ לסעודיה'", זוכרת חיידר. היא נחתה במצרים, משם עברה ללבנון, ולפני שנתיים קיבלה מקלט מדיני בקנדה. "פחדתי שמישהו ינסה להגיע אליי או שיגרשו אותי. בינתיים, מצבנו הכלכלי החמיר. מצאתי את עצמי אחראית לבד לשלושה ילדים קטנים, והכסף אזל. אבא של ראיף התנער ממנו ודרש לאכוף עלינו גירושים ולהעביר אליו את הילדים, ובמשפחה שלי, כשגילו שהסרתי את הרעלה ושאני יוצאת לרחוב בראש גלוי, ניתקו איתי את הקשר. הנתק הזה נמשך עד היום".
המלקות פצעו גם אותה
בית המשפט דן את בדאווי לחמש שנות מאסר ול־600 מלקות, אבל לפני שנתיים הוחמר גזר הדין לעשר שנות מאסר, 1,000 מלקות (שיחולקו לקבוצות של 50 מלקות בכל שישי בצהריים) וקנס של מיליון ריאל סעודי (כרבע מיליון דולר).
"הכניסו אותו לבית סוהר בג'דה", אומרת אשתו, "ואף אחד לא מבקר אצלו כי המשפחה משני הצדדים שומרת מרחק, והחברים פוחדים. אני לא יכולה למשוך כספים או לממש את הרכוש שלנו, ואין מי שיסתכן לעזור".
פעמיים בשבוע הוא מקבל אישור מיוחד להתקשר אליה. "השיחות שלנו חטופות, פחות מעשר דקות: 'מה שלומך? בסדר, אני שומר על מוראל גבוה ומחזיק מעמד'. מיד הוא עובר לשאול על הילדים, ואני משתפת אותו בכל מה שעובר עלינו".
לדבריה, המלקות שהוא חטף בינואר פצעו גם אותה. "הרגשתי על גופי את כל מה שעובר עליו: כאב פיזי חד וחותך, השפלה נפשית ותסכול. כל הזמן הזה אני חוזרת ושואלת את עצמי למה זה מגיע לו, ולמה זה מגיע לילדים שלנו".
לפני חמישה חודשים החליטה לשלוח מכתב תחנונים לסלמן מלך סעודיה. "הוד מלכותך האציל", כתבה, "בעלי הוא אדם חושב שביטא את מחשבותיו בכתב, ומתייחסים אליו כמו לפושע פלילי שמגיע לו עונש חמור. אנא, גלו חסד והניחו לו לצאת מסעודיה ולהתאחד עם בני משפחתו".
בית המלוכה הסעודי לא הגיב. שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, שהגיעה לקהיר ותיכננה להעלות את המקרה של בדאווי במפגש של הליגה הערבית, נדהמה לשמוע שהופעתה התבטלה. התברר שהסעודים הפעילו לחץ על מזכ"ל הליגה, נביל אל־ערבי. גם שרי החוץ של בריטניה ואיטליה ניסו להתערב, ולפני שלושה שבועות נועד שר החוץ הגרמני עם המלך סלמן בריאד. "אני יודעת שהוא העלה את הנושא וביקש מהמלך לסיים את הפרשה", מספרת חיידר. "הבטיחו להעביר לי עידכונים, והבנתי שאין בשורות טובות".
בין ההתרוצצויות שהיא מנהלת לטובת שחרורו של בעלה, ההופעות בתקשורת ועמוד הפייסבוק "לשחרר את ראיף בדאווי", חיידר הספיקה להוציא שני ספרים. הראשון, "1,000 מלקות כי אמרתי מה שאני חושב", הוכן במחתרת וכולל 15 מאמרים שהעלה בדאווי לבלוג שלו וחיידר הצליחה לחלץ, להעתיק ולשמור במחשבה הפרטי. את ההקדמה הכתיב לה בדאווי בשיחות הטלפון מהכלא. הקדמה נוספת כתב סלמן רושדי. את הספר השני, "בעלי והסיפור שלנו", כתבה חיידר בעזרת סופרת צללים והוא עוסק במחיר הכבד שהיא שילמה על אהבתה ונישואיה לבלוגר ש"מעליב את האיסלאם".
"מיליון אנשים חתמו על עצומה לשחרורו", היא אומרת, "ואני כבר יודעת שבאחד הימים, אולי בעוד שנתיים או שמונה, ראיף יגיע אליי, ואז אעשה משהו שלא מקובל בקוד ההתנהגות החמור של סעודיה: ארוץ לקראתו בשדה התעופה ואדביק לו נשיקה ארוכה וחמה על השפתיים".
בשבוע שעבר היא דיווחה בפייסבוק על תפנית מדאיגה. "שוחחתי עם גורם בכיר במשרד המשפטים בסעודיה, והוא המליץ שאתכונן לקראת חידוש המלקות לראיף. נתנו לו תשעה חודשי מנוחה, והיינו בטוחים שהסיוט מאחורינו, והנה זה מגיע. האיש ששוחחתי איתו אמר שבקרוב ייתנו לראיף את המנה השנייה של המלקות, אלא שהפעם לא יבצעו את הטקס המזעזע במקום פומבי אלא בין כותלי בית הסוהר".
כעבור יומיים התבשרה שבעלה הוכתר כחתן פרס סחרוב לחופש המחשבה, המוענק מדי שנה על ידי הפרלמנט האירופי לאישים או לארגונים הפועלים למען זכויות האדם וחירותו. תומכיו של בדאווי ברחבי העולם מקווים שמלך סעודיה יחשוב פעמיים לפני שיורה להצליף באדם שזכה בפרס יוקרתי כל כך, שבו זכו בעבר אישים כנלסון מנדלה וקופי אנאן.
חיידר מספרת שלא הצליחה לעדכן את בעלה בסבב המלקות שעלול לנחות עליו מחר או בשבוע הבא, וגם לא בפרס סחרוב. "איך אני מרגישה? את יכולה לתאר לעצמך", היא אומרת. "המצב קשה מאוד, ואני לא יודעת אם ראיף יחזיק מעמד".
יש רגעים שבהם את מתחרטת?
"תמיד הייתי גאה בראיף ודחפתי אותו, כי אני מאמינה בחופש. אבל בהחלט יש רגעים מסוימים שבהם אני אומרת לעצמי, הלוואי שהוא לא היה עושה את זה, בגלל המחיר הכבד שכולנו משלמים. עם כל מה שקורה עכשיו מול דאעש ואיראן, לשלטונות סעודיה אין משהו חשוב יותר מאשר להרביץ לבעלי? אני לא אומרת אף מילה רעה נגדם, כדי לא להזיק לראיף. אין לי שמץ של תקווה, ואין לי במה להיאחז. שום דבר ממה שעושים עבור ראיף לא עוזר. הסעודים, כמו תמיד, מתנהלים בחשאיות ומרשים לעצמם לעשות כל מה שעולה בדעתם". ¿
