הלוחש לנשיאים

האיש והעקומה

בחורף הקודר של 1974 סעדו בצוותא במסעדת יוקרה בוושינגטון 3 יועצים לנשיא ארה"ב ג'ראלד פורד ועיתונאי אחד. אמריקה סבלה אז ממיתון מלווה באינפלציה — תופעות שיוחסו למשבר הנפט וזעזועים בשוקי המטבע. לא כך, אמר אחד הסועדים, בעיית הבעיות שלנו הם המסים הגבוהים. הם כה גבוהים, הוסיף, שהם פוגעים ברצון לעבוד ולהשקיע, מעמיקים את ההאטה ובסופו של התהליך מזרימים פחות כסף לקופת הממשל הפדרלי. כדי להדגים את דבריו נטל האיש, דוקטור צעיר לכלכלה, מפית בד מהשולחן וצייר עליה קו עולה ויורד, דומה לפעמון. כששיעור המס על ההכנסות הוא 0%, הסביר, הממשלה לא גובה אף סנט מס. היא לא גובה אף סנט גם כשהמס הוא 100%; איש לא עובד בשביל אפס הכנסה נטו. בין שני קצוות אלו, הוסיף, יש מגוון של קשרים בין שיעור המס לבין ההכנסות מהמס. עד נקודה מסוימת, העלאת מסים אכן גורמת לגבייה מוגדלת; מעבר לאותה הנקודה העלאת שיעור גורמת דווקא לירידה בגבייה.

הכלכלן, ארתור לאפר שמו, לא התיימר לקבוע מהי נקודת הפיתול המכושפת הזו, החוצה בין מסים יעילים לבלתי־יעילים. הוא כן קבע שנקודה כזו קיימת.

הציור של לאפר, תחת הכותרת "עקומת לאפר", פורסם אחר כך בירחון "האינטרס הציבורי" והפך לאחד המצוטטים, המשפיעים והשנויים במחלוקת בכלכלה הפוליטית של הזמן החדש. הוא שימש אבן יסוד במדיניות הכלכלית של נשיאים מהמפלגה הרפובליקנית ושל מדינאים רבים במערב — כולל תאצ'ר בבריטניה ונתניהו בישראל.

מלא חיות, שופע הומור. פרופ' ארתור לאפר

לאפר עצמו נהיה לפרופסור באוניברסיטה, יועץ לפוליטיקאים, חבר בדירקטוריונים, חוקר במכונים ומרצה מבוקש. הוא המשיך ללא ליאות להטיף להורדת מסים, להקלה ברגולציה, לצמצום המעורבות הממשלתית בכלכלה ולחיסול הסובסידיות באשר הן. הוא מקורב מאוד ולוחש על אוזנם של שני המתמודדים המובילים על מועמדות לנשיאות במפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ ובן קרסון. "שניהם אנשים מצוינים", הוא אומר לי, "משכמם ומעלה. אין כמותם ראויים להנהיג את אמריקה".

בשבוע שעבר בא לאפר לביקור — נוסף — בישראל. בן 75, מלא חיות, שופע הומור, במצב רוח מרומם הוא להוט להציג לראווה את תפיסותיו הכלכליות ולהילחם למענן כמו היה צעיר ב־40 שנה. "אני ממשיך לחפש דרכים כלכליות איך להפוך עניים לעשירים", הוא מספר. "כלכלנים מאסכולות אחרות המתיימרים להיות חברתיים רוצים להפוך עשירים לעניים. רוצים להענישם. לי אכפת מעניים. להם אכפת מעשירים. אין רע בלהיות עשיר. רע מאוד להיות עני".

איך תסייע לעניים אם לא תיקח מעשירים?

"על ידי שיתוף העניים בצמיחת הכלכלה. בלי צמיחה אין תקווה, במיוחד לא לעניים. הרשה לי לצטט את דבריו של הנשיא הכי טוב שהיה לאמריקה בזמן החדש, ג'ון קנדי. הנשיא קנדי אמר: 'הדרך הטובה ביותר לחילוץ מהעוני היא עבודה טובה בשכר גבוה'. זו החוכמה כולה. אתה יכול להשיג שוויון מלא כשכל נתיני המדינה עניים, כמו בקומוניזם. זו תרופת אליל שסופה טרגי".

הביטחון העצמי שלו רק גבר. אליעזר פישמן

אתה שולל, אם כן, את המלצות להעלות את המס על הכנסות גבוהות ל־70% ול־80%?

"להעלאה כזו תהיה תוצאה הפוכה מהמבוקשת. היא תגדיל את התמריץ להתחמקות והשתמטות, תפגע ברצון לעבוד ולהשקיע ותאט את הצמיחה. ככל שהמסים כבדים יותר, הכלכלה חלשה יותר — והחלשים מוחלשים יותר".

אם המסים כה מזיקים, אולי המדינה צריכה לוותר עליהם כליל?

"אני לא מציע לחסל את המסים, רק לשנות את אופן הגבייה שלהם. כאשר הממשלה מעלה את שיעור המס, תוספת ההכנסות לקופתה קטנה בהרבה מהחזוי — בגלל ההאטה שנגרמת למשק — ועד מהרה ההכנסה אפסית ואפילו שלילית. זו התמצית של עקומת לאפר הנושאת את שמי. ההמלצה הנגזרת ממנה היא לקבוע את שיעור מס ההכנסה ברמה הכי פחות משבשת את הפעילות הכלכלית ולכן הכי יעילה, גם מנקודת הראות של קופת המדינה".

מערכת המס האמריקאית יעילה?

"היא לא יעילה, אלא רקובה, מסורבלת עד אין קץ ומזינה עיוותים. מהלכי הסרק לשנותה רק חיזקו את הביורוקרטיה והניבו רווחים ליועצי מס. בצילה פורחת הכלכלה השחורה שמשקלה עולה משנה לשנה. היא מקבעת את אי־השוויון ואת העוני".

מה אתה היית משנה בה לו יכולת לשנות, ולא רק להעלות תיאוריות?

"אני לא מתנזר מפוליטיקה. יעצתי לנשיאים ולמועמדים לנשיאות, ואני מייעץ למתמודדים גם כעת. אך העצות שלי מרחיקות לכת. אני ממליץ לבטל את כל הפטורים, ההטבות, הזיכויים וההנחות ממס ולהפוך את מלוא הכנסתו של אדם מכל המקורות, כולל רווחי הון, לחייבת במס. בסיס ההכנסה הרחב יאפשר להטיל עליה מס בשיעור אחיד נמוך, 12% לפי חישובים שלי. במקביל אני מציע לבטל את כל המסים העקיפים, את מסי קנייה, המכסים ומסי החברות, ולהנהיג במקומם מס ערך מוסף בשיעור אחיד זהה, 12%".

שיעור אחד למס הכנסה ולמס ערך מוסף, 12% בלבד — זה לא נמוך מדי?

"לא, מסים אלו יכניסו לקופת האוצר האמריקאי בדיוק אותם הסכומים שמכניסה המערכת הנוכחית, הלקויה והמעוותת. בלי להזיק לצמיחה, להשקעות ולעבודה".

אבל מערכת המס כפי שהצעת תאבד כליל את הפרוגרסיביות שלה.

"והיום היא מה, פרוגרסיבית? חיובית? מדיניות המסים של שני הנשיאים האחרונים, בוש ואובמה, הרסה את המשק היצרני ודירדרה לעוני ולאבטלה המוני עובדים. הייתי מביא את כל המטיפים למסים גבוהים ללשכות תעסוקה, שיראו בעיניהם את התורים של המובטלים, ולשכונות העוני כדי שיראו את המיליונים שכבר התייאשו כליל מחיפוש עבודה".

מה יהיה על מס חברות? מס על אלכוהול וסיגריות?

"מס חברות מיותר, לא רק לדעתי אלא לדעת קהיליית הכלכלנים. מדינה צריכה למסות את האדם המשתכר והמרוויח ולא את הישות המשפטית המלאכותית ששמה חברה. זה מס טיפשי. את המסים המיוחדים על סיגריות ומשקאות אלכוהוליים אני מוכן להשאיר גבוהים, בתנאי שהם נגבים כאחוז מסוים מהמחיר של המוצר. לא בסכום כספי קבוע".

ומס מרווחים בחוץ לארץ? שיישארו שם?

"סוגיית מיסוי אזרחי מדינה על הכנסות שהפיקו מחוץ למדינתם הוכרעה כשהעולם עבר משיטת מיסוי על בסיס אינדבידואלי לבסיס טריטוריאלי. כלכלית וחברתית נכון שתושב המדינה ישלם מסים מהכנסה שהפיק באותה המדינה ולא ברחבי תבל. למיטב ידיעתי, אמריקה נותרה הארץ המפותחת הכמעט יחידה שבה עדיין נהוגה שיטת המס האישית הכושלת".

לא, לא, תיקנתי מיד את פרופ' לאפר, יש לפחות עוד מדינה מפותחת אחת שבה נהוגה שיטת המס הפרסונלית: ישראל, שבחרה לעבור אליה, בניגוד למגמה עולמית, לפני שנים לא רבות. אנחנו אוהבים, הסברתי, להעתיק מאמריקה את הדברים הגרועים ביותר שלה. לאפר לא צחק.

מה דעתך על המתמודדים במפלגתך הרפובליקנית לנשיאות?

"הם באו לשיחות איתי, פרסתי בפניהם את תפיסתי והצעותיי. אני בטוח שהשפעתי. דונלד טראמפ מבטא את דעותיו בניסוחים לא שגרתיים, הוא ניחן ביכולת נדירה לתקשר עם קהלים רחבים. תכונה קריטית עבור נשיא ארה"ב, המשחק את התפקיד הראשי על במת העולם. בן קרסון הרשים אותי באופן יוצא מהכלל, ביקר אותי בבית חולים שבו אני משמש כיו"ר חבר הנאמנים. גאון, מנתח מוח שאין שני לו ומבין בכלכלה".

ובצד הדמוקרטי, מה דעתך על הילארי קלינטון? על אף היותך רפובליקני, הצבעת פעמיים לבעלה ביל קלינטון.

"ביל קלינטון עשה מהלכים כלכליים נכונים כנשיא ארה"ב. להילארי אישיות חזקה ומרשימה. היא יודעת לגבש ולהציג את דעותיה באופן מאוד משכנע. אך הבחירות הקרובות לא יהיו היום שלה".

למה?

"הסתכל על העולם ועל אמריקה. השמאל בנסיגה, והימין בעלייה".

המס והשוויון

חיזוק מדעי לחלק מעקומת לאפר הגיע באחרונה מהצד המפתיע של הזירה הכלכלית. חבורה של כלכלנית ושני כלכלנים ממכון ברוקינגס הוושינגטוני החשוב, שלושתם בעלי מוניטין מחקרי ומעשי ומזוהים עם האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, לקחו על עצמם את המשימה לבדוק מה תהיה ההשפעה של העלאת שיעורי מס הכנסה על חלוקת הכנסות נטו באמריקה, כפי שהיא נמדדת באמצעות "מדד ג'יני". מדד זה קרוי על שמו של הסטטיסטיקן האיטלקי קוראדו ג'יני, שהציע וחישב אותו לראשונה ב־1912. מאז הוא המודד המקובל לעומק אי־השוויון הכלכלי. אם כל ההכנסות במדינה מגיעות לכיסו של אדם אחד, מדד ג'יני שווה ל־1. אם כל ההכנסות מתחלקות בשווה בין כולם, ג'יני מקבל ערך 0. המדד במדינות המפותחות, ביחס להכנסות נטו אחרי מס, נע בין 0.25 ל־0.60. הראשון אופייני לשוויונית, האחרון לבלתי־שוויוניות.

השלושה, פרופסורים וויליאם גייל, פיטר אורשג ומליסה קארניי, אספו נתונים מרשויות המס האמריקאיות ושקדו על הסטטיסטיקות, אך המלאכה הקשה השתלמה. ממצאי מחקרם חידשו והפתיעו, זכו להד עצום. רצוי להבהיר שבדיקותיהם הניחו שבעלי ההכנסות הגבוהות לא ינקטו בצעדים מיוחדים להתחמק מהמס, לא יעשו תרגילים ולא ישנו את התנהגותם הכלכלית. רק ישלמו.

בתמצית, המחקר הוכיח שהעלאת שיעור מס ההכנסה הגבוה מ־39.5% כיום (זהו המס הפדרלי המוטל באמריקה על הכנסה מעל ל־140 אלף שקלים לחודש) ל־45% ואפילו 50% לא מורידה את אי־השוויון בהכנסות נטו אחרי תשלום המס, אלא בשבריר של שבריר של אחוז. מדד ג'יני פוחת מ־0.574 ל־0.573 ולכל היותר ל־0.572. שבריר כה זעיר שנהוג להתעלם ממנו בעיגול מספרים מקובל.

וכמה כסף יכניס המס הנוסף לקופת הממשל האמריקאי? לא הרבה, מתברר. העלאת מס ההכנסה הפדרלי הגבוה ל־45% תעשיר את האוצר בוושינגטון ב־50 מיליארד דולר בשנה, כעשירית האחוז מסך הכנסותיו ממסים. גם אם הכסף הזה יחולק במלואו לעניי אמריקה, כלומר לשני העשירונים התחתונים, מדד ג'יני יעמוד עדיין על 0.567. תוצאות בלתי־צפויות? בהחלט; עורכי המחקר מברוקינגס הגדירו את הממצאים הללו כ"מדהימים". אי־שוויון באמריקה, הם הסבירו בפרשנויות המשך למחקר, נובע בעיקר מפערי ההכנסות בין העניים לבין מעמד הביניים המבוסס, בשעה שההשפעה של האחוז העליון על מדד ג'יני כנראה שולית ביותר.

מחקרים דומים ממתינים לעריכה גם אצלנו. כדאי מאוד לדעת (עובדתית, לא אידיאולוגית) איך לשנות את מסים על מנת לצמצם את אי־השוויון הגבוה בהכנסות נטו.

חסר תקנה

כל יזם הוא הרפתקן: שונאי סיכון לא משקיעים בהון סיכון ופחדנים לא לווים כסף לעסקים. כזהו גם אליעזר פישמן, בין היתר בעל שליטה (על הנייר) בזוג החברות "כלכלית ירושלים" ו"מבני תעשייה", שאותן רכש מהמדינה באחת מההפרטות הראשונות בתולדותיה. על הנייר, כי המניות שלו, אלו ואחרות, רבות ומגוונות, משועבדות לבנקים. לו עצמו ולבני משפחתו נותרו חובות. שבר לדורות.

אני מכיר את פישמן עוד מתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת, כששימש יועץ פיננסי של הקיבוץ הארצי, ואני עורך כלכלי ועורך ראשי של "על המשמר" – עיתון יומי בהוצאת הקיבוץ הארצי ומפ"ם. "על המשמר" הוביל קו של התנגדות תקיפה לפניית הקיבוצים לבורסות ולקרנות נאמנות – כפי שהמליצו להם באותה התקופה פישמן ושותפיו. עם התנפצות בועת הבורסה ומשבר מניות הבנקים מצאו את עצמם גם הקיבוצים וגם פישמן בצד המפסיד. מפסיד כסף כבד. מאז נפגשנו רק לעיתים נדירות.

ברבות הימים פישמן זוכה מכל החשדות שהועלו נגדו בקשר לניהול פיננסי ופרע את חובותיו. הזיכויים והטיהורים לא הרגיעו את מזגו הסוער. להפך. באמצעות מארג סבוך של חברות פרטיות וציבוריות הוא קנה תאגידים להבראה וזיכיונות, פרס רשתות שיווק, בנה מרכזי קניות ותעשייה, השקיע בתקשורת, השקיע ביצוא חקלאי, הצטרף לחוג המפוקפק של מהמרי מטבע והפך לקבלן ויזם של דירות בארץ ובחו"ל. שמו של פישמן הוזכר תכופות כמתמודד במכרזי ענק ועל עסקות גדולות. אך ככל שהתרחב, כך התמנף, נחלש והשתעבד ללווים.

את דירת מגורינו הנוכחית קנינו במחירי שפל בשיא האינתיפאדה השנייה מ"מבני תעשייה"; במשך שנים לא הצליחה החברה בשליטת פישמן למכור חלק מהדירות בשני הבניינים שבנתה על גבול תל־אביב. לא במעט משום שהאיכות הייתה תמיד נר לרגלי פישמן, משום שבעסקיו לא עיגל פינות ומשום שסירב להתפשר ולהתגמש. שני בנייני המגורים הנוספים באותו המתחם הוא כבר לא בנה. הרים ידיים.

פישמן הרחיק את עצמו מפוליטיקאים, לא חסך מהם את שבט ביקורתו הקולנית. בהזדמנויות רבות השתלח ברגולטורים ובראשי הבנקים, אף שעד לפני 9־8 שנים הבנקים הישראליים מימנו חלק ניכר מהרפתקאותיו/השקעותיו. כשהבינו את גודל הסתבכותם, את ממדי המינוף, הם סגרו בפניו את הברזים לכסף חדש. את חובותיו הישנים גילגלו משנה לשנה, מגרדים פירעונות מהגורן ומהיקב, מפרישים מיליארדים לרזרבות להפסדים וממתינים להזדמנות מן השמיים לממש את נכסי פישמן המשועבדים.

קשייו גברו עם המשבר הפיננסי ב־2008. אף על פי כן מיאן פישמן בעקשנות גאה להקשיב לעצות. 3 שנים וחצי של שווקים גואים לאחר המשבר העצימו את ביטחונו העצמי וטישטשו את חוש הסיכון שלו. הוא איבד את דרכו, לא מסוגל לראות את המגרעות הניהוליות שלו־עצמו ושל משפחתו.

חובותיו הבנקאיים של פישמן אכן הצטמצמו, אך לא מספיק ולא כפי שהתחייב. הבנקים מצידם הושפעו מהניפוח הזמני של נכסיו (המשועבדים) כאן ושם ולא מכרו אותם בזמן, בשיא השווי. כשעלה בידי פישמן למכור נכס בבעלותו במחיר סביר, הוא רץ להשתמש בחלק מהתמורה להשקעה מסוכנת נוספת, בתקווה שזו תתגלה כמכרה הזהב של חייו. היא לא התגלתה וכיום ברור שכבר לא תתגלה.

בעיני אליעזר פישמן הוא יזם איכותי ומנהל גרוע, משקיע בעל חזון והרפתקן חסר תקנה. "איש טוב", מעידים עליו מכריו, "שבנה את עסקיו המסונפים בעשר אצבעותיו וסיבך לבסוף בעשר אצבעותיו את עצמו, את שותפיו, את הנושים שלו, את הבנקאים שלו ואת הציבור המשקיעים".