"להרוס את בית הכנסת זה כמו לקבור את איה בפעם השלישית. אם זה יקרה, לא אצא משם חי"

"לא הורסים בית כנסת. רוצים מדינה יהודית", צועקות האותיות האדומות של כתובת הגרפיטי שנמצאה שלשום בבוקר על קיר האבן הירושלמית בבית המשפט העליון. באותה עת, בבית הכנסת "איילת השחר" בגבעת זאב, נערכים למלחמה. מתפללים מקומיים, לצד בחורי ישיבה מגודלי פאות שהגיעו כשחקני חיזוק, מתאספים במבנה המיועד להריסה. חלקם עסוקים בלימוד תורה, אחרים מתבצרים על הגג או רוקדים במעגלים ברחבה. במיקרופון הצורם משמיעים ניגונים הנקטעים מדי פעם בנאומים חוצבי להבות נגד הריסת בית הכנסת ונגד בית המשפט העליון. כולם ממתינים במתח לתשובת בג"ץ לבקשת המשטרה לדחות את ההריסה. את המתח והזעם מוציאים הצעירים על עיתונאים, שזוכים לגידופים ולדחיפות.

כמה רחובות מבית הכנסת הרועש, בבית משפחת בן־מוחה, השקט זועק. אחרי שבשעות הבוקר הפגינו נוכחות בבית הכנסת, שושי ודוד בן־מוחה בורחים לרגע מההמולה. מתכנסים אל הכאב. לפני שעזבו את בית הכנסת הם שלחו מבט אחרון בשלט שבחזית המבנה וליטפו שוב את נר הזיכרון שבתוך ההיכל. המולת הצעירים שהתאספו שם רק מעצימה את המתח ומגבירה את כאבם.

לפני 25 שנה, ביוני 1990, נפלו עליהם השמיים. באמצע תפילת השבת ציפצף הביפר של דוד, אז ראש מדור תאונות דרכים במשטרת ירושלים. דיווח שגרתי על תאונה. הוא עזב בשקט את בית הכנסת ויצא אל זירת התאונה בצומת הסמוך לתחנת הדלק בכניסה לגבעת זאב. "פתאום אני רואה את הילדה בתוך הרכב", מספר דוד. "היא נראתה שלמה, בלי דם, אבל חיוורת ומחוסרת הכרה. התקשרתי מהר לשושי. היא באה ונסעה באמבולנס עם הילדה לבית חולים".

"דוד לא חשב שהמצב של איה כל כך קשה. אם הוא היה יודע, הוא היה מיד בא איתי", מסבירה שושי. "הוא היה חדש בתפקיד. בדיוק סיים את הקורס. זו הייתה התאונה הקשה הראשונה שלו כראש מדור תאונות דרכים. איה הייתה בת שמונה וארבעה חודשים. היא נסעה עם השכנה לספרית בשכונת רמות. דוד יותר מקפיד במצוות, אני פחות. אני עוד נסעתי בשבת, ואיפשרתי לאיה לנסוע בשבת עם השכנה. רכב שגלגל נפל לו נכנס בהם חזיתית. כל האחרים ברכב נפגעו קל מאוד. באמבולנס איה התחילה להכחיל וההכרה שלה הייתה מעורפלת. אני לא ממש הבנתי מה קורה סביבי".

צילום: אוהד צויגנברג

"אני נשארתי בשטח לטפל בתאונה, לוודא שהבוחן לא מפספס שום ממצא או סימן", אומר דוד. "בדיעבד, גם אם הייתי נוסע מיד זה לא היה נותן הרבה. לא יכולתי להציל אותה. אם הרופאים קצרה ידם, אז מי אני?"

שלוש שעות אחרי שהגיעו לבית החולים, כשהתברר כי העורק הראשי בליבה של איה נפגע ומאמצי הרופאים להצילה כשלו, יצא הרופא וביקש מההורים שיתרמו את איבריה של בתם הבכורה. "הרופא שאל מי זאת אמא של איה וניגש אליי", מספרת שושי. "הוא ביקש שאלווה אותם לחדר הניתוח ואמר לי, 'תדעי שהמצב לא טוב'. אחרי כמה זמן הם יצאו ואמרו שהיא לא עמדה בניתוח. בשלב הזה דוד כבר הגיע לבית חולים. היה לנו מאוד קשה, אבל שנינו הסכמנו מיד לתרומת האיברים".

נשארה בת שמונה

"האיברים של איה הצילו חיים. אני מבקש שתצייני בכתבה שחלק מהאיברים של איה הושתלו בילדים ערבים. אין לנו בעיה עם זה. להפך", אומר דוד ומרים את קולו בהתרגשות. "אבל למה עכשיו הולכים להרוס את הגלעד היחיד שהוקם לזכר הילדה שלנו? שבע שנים חיכינו לה, לאיה. עברנו טיפולים קשים עד שהיא הגיעה. המלאך שלנו משמיים. אין מלאך טהור כמו הילדה הזו. העיקר הוא לא המבנה הפיזי של בית הכנסת אלא הזכר של הילדה. למה שיכרתו את הזכר שלה?"

שושי: "לאיה היה זיכרון צילומי. כל ערב לפני השינה, כשסיפרתי לה סיפור, היא הייתה מדקלמת אותו בעל פה. אחר כך, כשלמדה לכתוב, הייתה לה מחברת שבה כתבה כל מיני דברים. סמוך לתאונה היא כתבה שהיא הכי אוהבת את המספר שמונה. בגיל הזה היא נשארה. ילדה בת שמונה. איה הייתה ילדה מאוד מיוחדת, יפה, חכמה, בוגרת, לכן הטראומה בגבעת זאב הייתה גדולה. מהרגע הראשון תמכו בנו. איך שנסעתי לבית החולים נכנסו שכנים וטיפלו ברותם, הבת השנייה, שהייתה אז בת שנתיים. אלפים הגיעו ללוויה ולניחום האבלים".

דוד: "שלושה חודשים אחרי שהיא נפטרה, הקהילה החליטה להקים בית כנסת לזכרה של איה. בית הכנסת נקרא איילת השחר, שבראשי תיבות זה אי"ה. בהתחלה פעלנו במבנה אחר, עד שראש המועצה דאז, שאול מזרחי, הקצה לנו שטח להקים עליו בית כנסת. כבר 23 שנה שאנחנו מתפללים שם. מה היה שם קודם? קוצים ודרדרים. אני לא מצליח להבין איפה ההיגיון ואיפה הצדק. האם בג"ץ אישר פעם להרוס כנסייה או מסגד? ויש רבים כאלו שקמו בלי היתר. למה רק בית כנסת אפשר להרוס? בית המשפט עצמו יושב על אדמת שייח' באדר. מחר־מחרתיים יבואו היורשים ויבקשו את האדמה הזאת, אז מה, יהרסו את בית המשפט?"

בית הכנסת פועל במבנה אבן בפאתי שכונת מורשת בגבעת זאב, ומכיל יותר מ־400 מתפללים. בשנת 2008 הגיש ארגון "יש דין", יחד עם ראבח מוחמד עסאף עבד אללטיף, תושב הכפר אל־ג'יב, עתירה לבג"ץ בדרישה שיורה לרשויות לממש את צווי ההריסה שהוציא המינהל האזרחי נגד בית הכנסת, שהוקם לטענתם על אדמתו הפרטית של אללטיף. "הקמת בית הכנסת על אדמה גזולה", נכתב בעתירה, "מכתימה את אזרחי ישראל היהודים בכתם מוסרי חמור של הפרת הדיבר השמיני האומר בפשטות 'לא תגנוב'. החומרה שבדבר אין לה שיעור כאשר הגזל מתבצע בשם ולמען היהדות".

האם אכן מדובר באדמה גזולה? בתשובת המדינה לעתירה נטען כי לא נמצאה אסמכתה לכך שאללטיף הוא אכן בעל הקרקע. "המבנה מושא העתירה הוקם במקרקעין לא מוסדרים, ולכן לא קיים רישום המהווה ראיה מכרעת ביחס לבעלות", נכתב שם. "לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקביעה כי המקרקעין נושא העתירה בבעלות העותר".

בג"ץ נתן לעמותת איילת השחר ארכה של שנה להוכיח בעלות על הקרקע. העמותה החלה במאמצי רכישה. 67 אלף דולר שולמו לאדם בשם עבד אל־כרים, שטען כי אביו רכש בשעתו את הקרקע. העותרים טענו כי החלקה לא נמכרה מעולם לאל־כרים, וכי מסמכי הרכישה שהוצגו לבית המשפט זויפו.

בספטמבר 2013 הורה בג"ץ להוציא לפועל את צווי ההריסה למבנה עד מארס 2014. השופטים קבעו כי בית הכנסת הוקם על קרקע פרטית, הגם שלא ברור מיהם בעליה, וכי העמותה לא הצליחה להוכיח את בעלותה על השטח. המתפללים הגישו עתירה נוספת לבג"ץ, ובה טענו כי הריסת בית הכנסת מנוגדת לחוק הבינלאומי ולפסיקת בג"ץ עצמו, שקבע ערב ההתנתקות מרצועת עזה כי אין להרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, דחתה את העתירה על הסף.

שבוע לאחר מכן הגישה המדינה בקשה לדחיית ביצוע פסק הדין, בשל המצב הביטחוני המקשה על ריכוז כוחות משטרתיים ומחשש לפעולות נקם. הבקשה התקבלה ומועד ההריסה נקבע ל־5 בנובמבר. שלשום, יום לפני המועד, הוגשה עוד בקשת דחייה על ידי משטרת ישראל, ובית המשפט קבע כי ניתן לדחות את ביצוע פסק הדין לפרק זמן של עד 12 יום. "אנו קובעים כי ההריסה תבוצע לא יאוחר מיום 17.11.2015", כתבה הנשיאה נאור. "אנו יוצאים מההנחה שהגורמים המוסמכים לא ימתינו הפעם עם הביצוע לרגע האחרון".

הבן נולד ביום האזכרה

בכל דיון כזה, כשנראה שעוד רגע יעלה הדחפור על בית הכנסת, בני הזוג בן־מוחה מיטלטלים בין ייאוש לתקווה. מגיל 13 הם יחד. שושי גדלה בשכונה הכורדים בירושלים למשפחת מרוקאית. דוד, שעלה ארצה ממרוקו בגיל שנתיים, גדל בשכונת קטמונים. "גידלנו אחד את השני מגיל צעיר", אומר דוד.

הם נישאו מיד אחרי הצבא ובשנת 1986 קבעו את ביתם בגבעת זאב. שושי, כיום בת 60, פרשה לפנסיה מוקדמת מעבודתה במחלקת משאבי אנוש במטה הארצי של המשטרה. דוד, 61, עובד כיום כאיש תחזוקה של רשת נעליים גדולה, אחרי שפרש גם הוא מן המשטרה. בדיוק שנה אחרי התאונה נולד לזוג בן, הפעם בלי טיפולי פוריות. "באזכרה לא עליתי לקבר של איה כי הייתי בחדר יולדות", מספרת שושי. שלוש שנים אחר כך נולד עוד בן.

"לא היה קל להמשיך הלאה ולאסוף את השברים", אומרת שושי. "היינו הרוסים אחרי האובדן של איה. חזרנו לעבוד כי לא הייתה לנו ברירה. היו לנו אז הרבה חובות על הבית. במשטרה תמכו בנו. עברנו טיפולים פסיכולוגיים ממושכים. בסופו של דבר בחרנו בחיים. לא הייתה ברירה.

"המאבק סביב בית הכנסת וההריסה הצפויה מציפים שוב את הכל. אנחנו לא מצליחים לישון בלילות. בארבע בבוקר אנחנו כבר יושבים אחד מול השנייה ושותים קפה. כל שנה אנחנו עושים את סעודת האזכרה בבית הכנסת. מה יהיה עכשיו? נורא עצוב. לכל הקהילה כאן זה מאוד קשה. בבית הכנסת מתפללות הרבה משפחות שהיו להן טרגדיות, וגם הן הנציחו כאן את יקיריהן בנרות זכרון ולוחות הנצחה. יש בו כמה חיילים שנהרגו, אחד באסון המסוקים, יש משפחה שהבת שלה בת 14 נהרגה באסון ורסאי. בית הכנסת הוא המרכז של הכל, הוא מאוד שימח את כולם, ועכשיו כולם כואבים מאוד".

מכתב מהרב הראשי

אל מול הכאב השקט של שושי, דוד זועם. "למה 'יש דין' מטפלת רק ביהודים? למה אין 'יש דין' לעבירות בנייה של ערבים? מוחמד אללטיף, שטען שהוא בעל האדמה, כבר נפטר לפני שנה, אבל 'יש דין' ממשיכים לתבוע בשמו. למה לבקש הריסה? אף אחד לא גידל על הקרקע הזו כלום, וגם לא יגדל בעתיד. יש ברירות אחרות. אפשר לפצות את הבעלים של הקרקע. אנחנו גם מוכנים לשלם סכום חודשי. למה להרוג אותי פעמיים? אנחנו קברנו את איה פעמים. כשהחברה קדישא ראו את הגופה והבינו שתרמנו איברים, הם קברו את איה מחוץ לגדר, כי לדעתם אסור לתרום איברים. אני לא הסכמתי. הלכתי ב־12 בלילה, יחד עם גיסי, אחרי שקבלנו אישור מרב חשוב, הוצאנו אותה מהקבר וקברנו אותה מחדש בתוך בית הקברות. להרוס את בית הכנסת זה כמו לקבור אותה בפעם השלישית. מה נשאר לי בחיים? למה להרוס?

"אם יהרסו את בית הכנסת, לא אצא משם חי. אני לא אפגע חלילה במישהו אחר, אבל אני משם לא אצא חי. שיהרסו את בית הכנסת עליי. אני לא רק מאיים, יש לי כבר תוכניות ברורות. אם בכל מקום אחר בעולם היו הורסים בית כנסת, כולם היו צועקים. אם 'יש דין' רוצים להיאבק במשהו, שיבקשו להרוס את הבתים של המחבלים היהודים שהרגו ושרפו נער, זה 'יש דין'. אבל מה עשה להם בית כנסת? בתים של מחבלים לא הורסים, אבל בית כנסת הורסים? ניסנו לרכוש את הקרקע. כל חברי הקהילה גייסו כספים ושילמנו הרבה כסף לכל מיני אנשים שטענו שהקרקע שלהם. אנשים ניצלו את העובדה שאנחנו תלויים באוויר ורימו אותנו".

שניכם הייתם אנשי משטרה, וכעת אתם הולכים להילחם במשטרה.

דוד: "אנחנו לא אנשי מלחמה. לא נילחם במשטרה. אני גם לא בעד להילחם בבית המשפט. בית המשפט לא נגדנו, אבל בית המשפט יכול היה למצוא פתרון אחר. למשל, שבעל הקרקע יקבל חלקה אחרת. אפשר גם לפצות את בעל הקרקע. ובכלל, היה צריך קודם להוכיח שאללטיף הוא באמת בעל הקרקע. אז למה המהירות הזו? אין דרך אחרת?"

אבל זה כנראה כבר לא יקרה, והפתרון המסתמן כעת הוא העתקת בית הכנסת. אתמול שלח הרב הראשי יצחק יוסף מכתב אישי נרגש לנשיאה נאור, וביקש לעכב את ההריסה עד לבניית בית כנסת חלופי. הוא הסביר כי מבחינה הלכתית אסור להרוס בית כנסת כל עוד לא נמצא לו תחליף.

דוד מסתייג מציור כתובת הגרפיטי על קיר בית המשפט העליון. "אנחנו לא בעד זה. אין לי מושג מי עשה את זה. אבל כשמחזיקים לאנשים את הידיים מאחורי הגב באזיקים, אז הם מתפרצים. אנחנו לא בעד אלימות. עד היום השקענו הרבה מאוד כסף במאבק המשפטי. דרך הפעולה העיקרית של הקהילה שלנו היא תפילות. אנשים לא מתחברים פה להפגנות. בכל פעם שעשו הפגנות הגיעו בקושי 20 איש. אבל בכל פעם שקבעו יום תפילה ולימוד תורה הגיעו אלפים".

שושי, את תתני לדוד ללכת לבית הכנסת כשיבואו להרוס אותו?

"נראה לך שאני יכולה לעצור אותו? הבוקר היינו שם. ראינו את כל הצעירים שבאו להתבצר. כשהוא ילך, אני אלך איתו, לעמוד לידו". ¿