yed300250
הכי מטוקבקות
    מי שהתפלל בצד אחד של הגבעה, יכול להתפלל בצד השני: גבעת זאב, השבוע | צילום: אוהד צויגנברג
    המוסף לשבת • 05.11.2015
    שד בבקבוק
    נחום ברנע

    בית הכנסת הספרדי איילת השחר הוא מבנה טרומי שהוקם במורד גבעה קירחת, לצד שכונת קצה בגבעת זאב, מצפון־מערב לירושלים. גבעת זאב כמוה כמעלה אדומים, הר אדר או אלפי מנשה: עיירה שהוקמה בשטח הגדה, מרחק נסיעה קצרה למקומות העבודה בתוך הקו הירוק. חיים בה סוגים שונים של אוכלוסייה – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים.

     

    בית הכנסת נבנה על קרקע פרטית של פלסטיני. בלית ברירה, בג"ץ הורה להרוס את המבנה. צו ההריסה הוצא לפני שנים ולא מומש. הוא אמור היה להתממש אתמול. גורמי ימין התכוננו למאבק אלים. כתובת גרפיטי בגנות בג"ץ רוססה על קיר בית המשפט העליון.

     

    שלשום הסכים בג"ץ לבקשת המדינה ודחה את ההריסה לשבועיים הבאים. הבקשה נשענה על נימוקים מפוקפקים, אבל השופטים נעתרו. אף אחד לא שש לראות עימות אלים בין יהודים בעיצומו של גל טרור פלסטיני. ספק אם המצב ישתנה בעוד שבועיים, אצל הערבים ואצל היהודים.

     

    במדינה מתוקנת השלטון היה דואג לבנות בית כנסת זהה על קרקע חוקית, במרחק הליכה משם. מי שהתפלל בצד אחד של הגבעה, יכול להתפלל בצד השני. אבל מה לנו ולמדינה מתוקנת. במציאות השרוטה, המופקרת, שנוצרה כאן, המרחב הציבורי נמסר לחמומי המוח. אכן, כהנא חי.

     

    כל החלטה שהוועדה תקבל, תפתח ויכוח: מרכז גידול קנאביס לצרכים רפואיים | צילום: אפי שריר
    כל החלטה שהוועדה תקבל, תפתח ויכוח: מרכז גידול קנאביס לצרכים רפואיים | צילום: אפי שריר

     

     

    כשהגעתי לבית הכנסת, שלשום לפנות ערב, חשבתי שאמצא בו כמה מתפללים שקטים שזקוקים לעשירי למניין. הרי בג"ץ הניח להם, לפי שעה. הראשון שפגשתי היה איתמר בן גביר, פעיל ימין בולט שהיה לעורך דין. הוא בא לעודד את המתבצרים. "אחינו גיבור החיל", אמר למפגין שהגיע ממעלה אדומים. אישה מבוגרת ניגשה אל בן גביר ונגעה בו בחרדת קודש. "אלוהים יברך אותך", אמרה לו. "אמא ואבא שלך צריכים להיות גאים בך".

     

    "תודה לך, גברת", אמר בן גביר בנימוס מופלג. נימוס הוא התכונה הבולטת אצלו.

     

    "אתה יותר גרוע מרועי שרון מערוץ 10", אמר לי בן גביר וחייך בידידות.

     

    מה קרה לרועי שרון, שאלתי. בן גביר שתק.

     

    בחצר בית הכנסת ניגש אליי צעיר בדובון. "אתה ראיינת את אבא שלי לפני 40 שנה", אמר. "אני צריך לשנוא אותך, אבל אני לא יכול לשנוא אותך כשאנחנו עומדים ככה, פנים אל פנים".

     

    השתתפתי בצערו. מי אביך, שאלתי. "שמעון רחמים", אמר. "הוא היה חבר בתנועת דב".

     

    ד"ב, ראשי תיבות של דיכוי בוגדים, הייתה תנועת ימין קיצונית שקמה בסוף שנות ה־70 בירושלים. שמעון רחמים, בחור שקול, הנהיג את התנועה בפרק השני שלה. הוא העביר אותה מפסים אלימים לפסים אידיאולוגיים. הראיון היה מרתק.

     

    חיבקתי את כתפו. איפה אבא היום, שאלתי.

     

    "בכוכב השחר", אמר. כוכב השחר היא התנחלות דתית סמוך לכביש אלון. "גם רוני אלשיך, המפכ"ל, היה גר בכוכב השחר", אמר בגאווה.

     

    עוד הוא מדבר, והרב דב ליאור, הקיצוני ברבני יש"ע, יצא מבית הכנסת, מוקף בפמליה של משמשים בקודש. ליאור בא לחזק. מיד אחר כך ירדה לחצר חבורה גדולה של צעירים, אולי 30, והתאספה סביבי. "תלך מכאן בבקשה", אמר המנהיג שלהם. את המילים התיז בקול, לאט־לאט, הברה אחר הברה. מתברר שהנימוס של בן גביר מידבק.

     

    החבורה סגרה עליי. אחד מהם לבש חולצה צהובה של כהנא חי. אחרים לבשו חולצות עם סיסמאות ימין. אחד היה רעול פנים. כשקירב אליי את ראשו, במחווה של איום, ראיתי נער עם עיניים מפוחדות. בשוליים עמדו אברכים חרדים. בכל מקום שיש בו אקשן, יש חרדים בשוליים. "לך אל הערבים", צרח אחד הצעירים. "הם יקבלו אותך".

     

    כשעליתי במדרגות, עף לכיוון שלי בקבוק קולה משפחתי, מלא וסגור. הוא החטיא אותי בחצי מטר. כשנחת על הקרקע, התמלא בקצף עכור, תוסס. אחריו באו כל מיני חפצים שלא הצלחתי לזהות בחושך. רק אז שמתי לב שבכל הרחבה אין שוטר אחד לרפואה. גם בן גביר נעלם פתאום, בשכל רב.

     

    נסעתי משם. בדרך למדתי מדוע הזכיר בן גביר את כתב ערוץ 10: הוא וצוותו חטפו מטח משלהם לפני שהגעתי לשם. ברחבה מאחורי תחנת הדלק, כמה מאות מטרים מהזירה, חנו חמש מכוניות משטרה. חבורה גדולה של מג"בניקים התיישבה לאכול ב"מאפיית נחמה". שוטרים אוהבים לאכול. הכהניסטים, אמרתי להם, השתלטו על בית הכנסת. "אנחנו נעלה את זה (לרשת)", אמר לי אחד השוטרים, והלך לאכול בורקס.

     

    מחלקת עסקים

     

    ביום ראשון ייצא נתניהו לביקור בוושינגטון. למחרת ייפגש עם הנשיא אובמה בבית הלבן. זאת תהיה, מותר לשער, פגישה בעלת אופי עסקי: אובמה יפרע בה את ההתחייבויות שנתן לסנאטורים הדמוקרטים בתמורה להצבעתם בעד ההסכם עם איראן; מדובר בציוד צבאי מתקדם, אולי גם בכסף. לא מעבר לזה – לא ברית הגנה, לא ערבויות. נתניהו נתן את חלקו בעסקה: הוא הבטיח לבית הלבן שהנאום שלו נגד ההסכם עם איראן בעצרת האו"ם יהיה הנאום האחרון; מאז לא אמר מילה. האיומים להפעיל את הרפובליקנים בקונגרס להטלת סנקציות חדשות על איראן נעלמו כלא היו.

     

    נתניהו משוכנע שאובמה הוא אסון לאמריקה ואויב לישראל; אובמה משוכנע שנתניהו הוא שקרן פתלוגי ואסון לישראל. שום דבר שיאמרו בפומבי לא ישנה את המציאות הזאת.

     

    בפגישות בין מנהיגי מדינות, לאחר שמצלמות התקשורת מסולקות מהחדר, משתררת בדרך כלל אינטימיות מסוימת. הצרות הפנימיות של רוב הפוליטיקאים דומות: אפשר לקטר עליהן. אפשר ליצור קשר עין. הנשיא בוש אמר פעם שהוא לומד על טיבם של מנהיגים כאשר הוא מישיר מבט אל תוך עיניהם. הוא הסתכל בעיניו של פוטין והאמין לו. אין סיכוי שזה יקרה לאובמה עם נתניהו.

     

    בכל זאת, יש להם על מה לדבר.

     

    על ירדן, למשל. האמריקאים יודעים על הקרע בין המלך עבדאללה לנתניהו ומודאגים מתוצאותיו. המלך מסרב לקבל שיחות טלפון מנתניהו ואומר עליו דברים קשים. הסיבה היא המגעים האחרונים בסוגיית הר הבית. הר הבית הוא המאחז האחרון של ירדן בשטחים. העולם המוסלמי ייפה את כוחו של מלך ירדן להיות השומר של המקומות הקדושים על ההר. ממשלת ירדן משלמת את משכורות אנשי הוואקף ומשפיעה על התנהלותם.

     

    בעיצומן של המהומות על הר הבית הסכים נתניהו שירדן תהיה האחראית למצלמות שיוצבו בכל פינה על ההר. ממשלת ירדן הודיעה על הסיכום. ההודעה נועדה להציג את ירדן כשחקן פעיל בכל מה שקורה בגדה המערבית ולהדוף ביקורת מבית על השלום עם ישראל.

     

    גורמים בימין בישראל מחו על הוויתור של נתניהו. מה פתאום מסכימה ישראל לצמצם את השליטה שלה בהר, זאת כניעה לטרור, מה פתאום ירדן. נתניהו חזר בו.

     

    המלך הוצג כשקרן וכמשת"פ. הכעס היה עצום. תחת הלחץ נתניהו חזר בו מהחזרה בו. עכשיו הוא מוכן לאשר את ההסכם, אבל משאיר את הפרטים למשא ומתן, בתקווה שעד שיסתיים המשא ומתן הנושא יישכח. הוא ישמח אם אובמה או קרי ידאגו לשקם את היחסים בינו לבין עבדאללה.

     

    פגישה מצוינת

     

    השניים יוכלו לדבר גם על הנושא הפלסטיני. אובמה יאמר שהוא תומך בלב שלם בזכות של ישראל להגן על עצמה, אבל שואל את עצמו מה יקרה ביום שאחרי. האם יש לישראל מה להציע.

     

    נתניהו ידבר על טרור, על הסתה, על נאומי השטנה של אבו־מאזן. למרות הכל, יאמר, אני מוכן לחדש את המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, בכל מקום, אפילו מחר. אובמה יחייך: את הנאומים האלה הוא שמע לעייפה. הוא משוכנע שאצל נתניהו משא ומתן לא נועד אלא למטרה אחת – להרוויח זמן.

     

    קרי, יאמר אובמה, שיכנע את אבו־מאזן להמתין עם המהלכים המדיניים שלו עד לביקור שלך בוושינגטון. מה יכול קרי לומר לו עכשיו.

     

    נתניהו יחזור על אותו הנאום. משא ומתן, בכל מקום, אפילו מחר. הלכה למעשה הקפאתי את הבנייה, יוסיף.

     

    לצערי, זה כבר לא מספיק, יאמר אובמה.

     

    האם ארצות־הברית תטיל וטו על ההצעה שתעלה ניו־זילנד במועצת הביטחון, ישאל נתניהו. הצעה שתדבר על גבולות 67' תסבך מאוד את המצב.

     

    ספק אם אובמה יספק תשובה מחייבת. הוא יעדיף להניח לנתניהו להזיע.

     

    מה אתה חושב על מצבה של הרשות, ישאל אובמה.

     

    אילו היו בין השניים יחסי אמון, נתניהו יכול היה לומר לו שבתוך מערכת הביטחון בישראל יש גורמים שנואשו מהרשות, ושמים את יהבם על חמאס. חמאס פופולרי היום, גם בגדה, גם בעזה. הרשות נתפסת כגורם מנוון, מושחת, שטובת העם הפלסטיני לא עומדת לנגד עיניו. העתיד שייך לחמאס. מה גם שחמאס פחות אפקטיבי נגד ישראל בארגונים בינלאומיים. נתניהו יסתפק, קרוב לוודאי, בקיטורים על נאומיו של אבו־מאזן.

     

    הם יוכלו לדבר על סוריה, על חיזבאללה, על דאעש. ידברו, אבל לא יאמרו כלום. פגישה טובה, יאמר דובר הבית הלבן לכתבים; השניים הקיפו את כל הנושאים על סדר היום. פגישה מצוינת, יאמר נתניהו.

     

    שתי הדחות

     

    הדרישה הראשונה מראש מערך הסברה לאומי ב־2015 היא שיבין מה זה פייסבוק. אדם מקשקש מילים על המקלדת שלו. הוא חושב לתומו שזה כמו לשיר במקלחת, כמו לקלל בשירותים, ומגלה להפתעתו שדבריו חוזרים אליו כמו בומרנג.

     

    הדברים שכתב רן ברץ, ראש מערך ההסברה הלאומי החדש, על נשיא המדינה בעמוד הפייסבוק שלו שייכים לסוג הזה. את ריבלין, הבהיר, לא צריך לרצוח. הוא לא חשוב מספיק. מן הראוי למסור אותו לידי הטרוריסטים של דאעש. אילו ברץ היה ערבי אזרח ישראל, היו מזמנים אותו לחקירה במשטרה, בחשד להסתה. מכיוון שהוא יהודי וימני, הוא מונה אתמול למסביר הלאומי של מדינת ישראל.

     

    לא, אני לא חושב שברץ מבקש לרצוח את נשיא המדינה. כמוהו כבנימין נתניהו, שלא ביקש לרצוח את רבין. אבל אני חושש שאין לו הרבה כבוד למילים, כולל למילים שלו. גם בכך הוא דומה לבוס החדש שלו. קראתי את הבלוגים שפירסם בשלוש השנים האחרונות באתר ימני בשם "מידה". הם מסתכמים בכתיבה קלילה, קולחת, במגוון דעות צר וצפוי, ובנטייה מובהקת, על גבול הטרחנות, להתחכמויות. עד כדי כך חשוב לו להרשים. מותר היה לצפות מדוקטור לפילוסופיה יוונית לקצת יותר עומק, קצת יותר הבנה, אבל לא תמיד ציפיות מתגשמות.

     

    מה שמחבר את ברץ לנתניהו הוא אירוע שהתרחש לפני כחמש שנים. ברץ לימד במשך שנה כמרצה מן החוץ בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. כשהסטודנטים שאלו מדוע המרצה הנערץ עליהם לא שב ללמד, היה מי שדאג לספר להם שהוא הודח בגלל דעותיו הימניות. התארגנה קבוצת מחאה בפייסבוק שהאשימה את האוניברסיטה ברדיפה פוליטית. הפרופסורים דוד הד ודוד אנוך, ראשי החוג לפילוסופיה, נאלצו להבהיר: לא היו דברים מעולם. כמו שקורה הרבה באוניברסיטאות, היה בתחום הזה תקן למרצה אחד בלבד. לברץ לא היו פרסומים כלשהם בכתבי עת אקדמיים. הוא ויתר על המחקר והסתפק בהוראה. רבים התחרו על המשרה. מי שנבחר היה דוקטור שהציג הישגים גם במחקר וגם בהוראה, כנדרש באוניברסיטה (את הנתונים פירסם אז מרצה בשם נמרוד אבישר באתר "בלוגיקה").

     

    סיפור ההדחה שלא הייתה מחזיר אותנו אל בנציון נתניהו. שני דוקטורים צעירים התחרו בשנות ה־50 על התקן האחד שהתפנה בחוג לתולדות עם ישראל – בנציון נתניהו וחיים ביינארט. פרופ' יצחק בער, ששלט בחוג ביד רמה, העדיף את כישוריו האקדמיים של ביינארט. נתניהו טען שנפלט מהאוניברסיטה בגלל דעותיו הימניות. הטענה השתרשה אצל ילדיו. הייתה רק בעיה קטנה: לא היו דברים מעולם. המתחרה שזכה בתקן, ביינארט, היה בשנות ה־40 ראש המודיעין של האצ"ל בירושלים ואף נחטף בתקופת הסזון על ידי ההגנה. הזיקה שלו לימין צעקה לשמיים, ובכל זאת נבחר.

     

    שתי הדחות שלא היו, שתי תחושות קיפוח שלא נעלמו, ואוניברסיטה אחת: די בחיבור הזה להכשיר אדם לתפקיד בכיר בלשכת ראש הממשלה.

     

    באין שלום

     

    מבחינת צה"ל, תאריך הפתיחה של גל האלימות הנוכחי הוא 1 באוקטובר, יום הרצח של נעמה ואיתם הנקין, ליד איתמר. לא הפיגוע הרצחני בדומא, בסוף אוגוסט, ולא המהומות סביב הר הבית בספטמבר. זה נכון מבחינה סטטיסטית: גרף האלימות עלה בבת אחת בתחילת אוקטובר. למען האמת זה גם נוח, משום שרצח הזוג הנקין היה פיגוע הטרור היחיד שלא בא מלמטה אלא מלמעלה. חמאס בעזה יזם; חמאס בשכם ביצע. כל הפיגועים האחרים היו פיגועי אווירה, פיגועי מצב רוח.

     

    גורם צבאי הסב השבוע את תשומת ליבי לעובדה מעניינת: בכל הפיגועים שהיו ביהודה ושומרון מאז רצח הזוג הנקין לא היה בין היהודים הרוג אזרחי אחד. כל ההרוגים הם חיילים או לוחמי מג"ב. המסקנה שלו: כוחות הביטחון הם אפוד המגן, השכפ"ץ, של המתנחלים. החיילים מגינים עליהם בגופם. זאת המשימה, והם עומדים בה.

     

    יכולה להיות מסקנה נוספת: בניגוד לאמירה רווחת, ההתנחלויות לא תורמות לביטחון המדינה. הן נשענות על צה"ל, ולא צה"ל עליהן. ח"כ ציפי לבני (מחנ"צ) מנסה מאז תחילת גל האלימות לגבש מענה משלה למצב. היא מציעה להניח לפי שעה לשאלה אם הרשות הפלסטינית היא פרטנר או לא. השאלה היא מה טוב ונכון לביטחון מדינת ישראל. הבנייה בהתנחלויות היא נזק: היא מעודדת טרור פלסטיני ומחבלת ביחסי החוץ של המדינה. ישראל נתפסת כמדינה קולוניאליסטית שיש להחרים אותה לא בגלל נוכחותו של צה"ל בשטחים אלא בראש ובראשונה בגלל הבנייה בהתנחלויות.

     

    צריך להכריז בגלוי על הפסקת הבנייה בהתנחלויות ולהניח את השטח לצה"ל – זאת המסקנה שלה. במילים שלי, ביטחון עכשיו, לא שלום עכשיו.

     

    השתלטות עוינת

     

    בבדיחה יהודית ישנה שני מלמדים מדברים על כסף. "אילו הייתי רוטשילד", אומר אחד, "הייתי יותר עשיר מרוטשילד". "איך", שואל אותו חברו. "כי אני הייתי נותן גם שיעורים פרטיים", הוא משיב.

     

    בישראל כהונת ראש הממשלה נחשבת למשרה מלאה. אף על פי כן מתעקש ראש הממשלה להחזיק בארבעה תיקים נוספים – חוץ, תקשורת, שיתוף פעולה אזורי ומהשבוע גם כלכלה. בעיקר יקר לו תיק התקשורת. יש לו אובססיה עם התקשורת. בכל תחום אחר הוא מייחל להשאיר את המצב כפי שהוא: רק בתקשורת הוא שואף למהפכה. יידע אמנון אברמוביץ'; תדע רינה מצליח; יידע כל איש עסקים שמחזיק במניות של ערוץ שידור, יידע וייזהר: יש בוס חדש לתקשורת בישראל.

     

    השבוע שיחרר היועץ המשפטי לממשלה לפרסום מכתב ששלח לנתניהו בעניין ניגוד העניינים שכרוך בכהונתו כשר התקשורת. לפני שאנחנו מגיעים לסיפור המכתב, כמה מילים על השר יריב לוין. לוין הוא מבין גדול, גם בתקשורת, גם באובססיות.

     

    ב־2006 הגיש לוין עתירה לבג"ץ נגד כהונתו של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, כשר הרווחה. "העותר סבור כי מצב בו מחזיק ראש הממשלה בתיק בנוסף לתפקידו הוא מצב לא רצוי, הטומן בחובו ניגוד עניינים בין תפקידו ואחריותו של ראש הממשלה לבין האינטרסים של המשרד עליו הוא מופקד", כתב לוין.

     

    שאלתי אותו השבוע מה הוא חושב על ארבעת המשרדים בהם מחזיק נתניהו. הוא אמר שלדעתו זה בסדר גמור. "שר הכלכלה זה מינוי זמני", אמר. "לגבי החוץ אני לא יודע. לגבי התקשורת, הנושא הזה הוא בראש מעייניו".

     

    תעשיית התקשורת בראש מעייניו? תהיתי. לא גל הטרור? לא הגרעין האיראני? לא היחסים עם אמריקה? לא תפקוד הממשלה?

     

    "הוא עוסק במכלול נושאים", השיב לוין. "בלי קשר, הוא חושב שהתקשורת היא נושא חשוב. התקשורת מאוד חשובה לציבורים גדולים".

     

    אתה עתרת לבג"ץ נגד מינוי זמני של אולמרט לשר הרווחה, אמרתי.

     

    "זה בדיוק העניין", אמר לוין. "המינוי נכפה על אולמרט. הוא שנא את זה. נתניהו, לעומת זאת, מאוד אוהב את המינוי שלו לשר תקשורת".

     

    כלומר, תקלה זמנית היא שערורייה שמחייבת בג"ץ; תקלה קבועה ראויה לתהילה; תהיתי אם השר צוחק עליי או מתכוון ברצינות. הוא התכוון ברצינות.

     

    (כהונתו מרובת המשרדים של נתניהו תידון ביום שלישי בבג"ץ בעתירה שהגיש עו"ד גיא בוסי בשם יש עתיד).

     

    ראשית החטא

     

    את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" שלשום. המכתב מתמודד רק עם פרק אחד בעיוותים שמקורם בכהונה הכפולה. נתניהו עובד עם משרד עורכי דין פרטי, שמרון־מלכו. עו"ד יצחק מלכו הוא איש סודו ושליחו המדיני; עו"ד דוד שמרון הוא פרקליטו האישי, דוברו ונציגו הפוליטי. השניים הם גם קרובי משפחתו. היועץ המשפטי אישר לנתניהו את הסידור המופרך הזה. זאת הייתה ראשית החטא.

     

    משרד עורכי הדין הזה מתמחה, על פי פרסומיו הרשמיים, בנושאי תקשורת. היועץ מפרט במכתבו: "ברשימת לקוחות משרד שמרון־מולכו ניתן למצוא ספק תקשורת, חברות טלקום, ערוצי טלוויזיה, חברת הפקה וכן חברות שעוסקות במיזמים אחרים שיש להם נגיעה לתחום התקשורת; (לגבי לקוחות נוספים) הייצוג קשור לרגולציה של משרד התקשורת".

     

    מה שהיועץ היה צריך לעשות כשלמד על מצבור העסקים המרשים הזה הוא לזמן פגישה עם מלכו ושמרון. חברים יקרים, היה צריך לומר להם. יש שלוש אפשרויות: או שתוותרו על עסקי התקשורת שלכם, או שתוותרו על המעמד שלכם בקרבת ראש הממשלה, או שראש הממשלה ייאלץ לוותר על תיק התקשורת.

     

    הוא לא עשה את זה. במקום זה גיבש הצוות שלו הסדר שבנוי על רצון טוב: עורכי הדין מבטיחים שלא ידברו עם ראש הממשלה על עסקי התקשורת שלהם. אין דרך לבדוק אם הם עומדים בהבטחתם. אם יפרו אותה וייחשפו, אין דרך להעניש אותם. רשימת הלקוחות שלהם תהיה חסויה: לציבור לא יהיה מושג את מי הם מייצגים, ומה השיב להם מנכ"ל משרד התקשורת – מינוי אישי של נתניהו – כשבאו אליו עם בקשה של לקוח.

     

    כאמור, מדובר רק בפרק אחד ממכלול. על פרק אחר דיווח העיתונאי גידי וייץ בכתבה במוסף "הארץ" ביום שישי שעבר. וייץ קישר בין טובות ההנאה האדירות שניתנו לחברת בזק מאז תחילת כהונתו של נתניהו כשר התקשורת לבין פרסומים מתחנפים לנתניהו ובני משפחתו באתר וואלה!, שנמצא בבעלותו של אותו איש עסקים. מנכ"ל האתר הכחיש את הטענות, אבל במשרד המשפטים נדרכו. לא היה להם מושג.

     

    בכל זאת, משהו חיובי קרה: משרד שמרון־מלכו החליף את נוסח דף האינטרנט הרשמי שלו. ההתמחות המפוארת בתקשורת נדחקה הצידה, ואת מקומה תפסו התמחויות אחרות, ביניהן נדל"ן ודיני עבודה. דיני עבודה? זה אחד מתחומי העיסוק של המשרד לכלכלה, שנתניהו עומד מהשבוע בראשו.

     

    במשרד המשפטים יודעים שאין מנוס – עכשיו צריך לפתוח בהליך חדש, שיתמודד עם ניגוד עניינים אפשרי בין הלקוחות של שמרון־מולכו למשרד הכלכלה. וחוזר חלילה.

     

    פוליטיקה ישנה

     

    המפלגות החרדיות בכנסת מתנות את התמיכה שלהן בתקציב בביטול הסעיף הפלילי בחוק הגיוס לחרדים. יש עתיד, שגיוס החרדים היה הדגל שלה, הסתערה בשארית כוחה על החרדים. "זאת סחיטה", אמר ח"כ יעקב פרי, והחרה־החזיק אחריו יאיר לפיד.

     

    המחאה שלהם היא פוליטיקה ישנה. לאחר הבחירות, כאשר הליכוד חיזר אחר ראשי המפלגות החרדיות, הם התנו את הסכמתם להצטרף לקואליציה בשינוי חוק הגיוס. ישראלים רבים לא אהבו את השינוי: גם אני לא. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהם לא יכלו אחרת.

     

    הליכוד לא קיים את ההתחייבות שלו עד היום. אישור התקציב הוא ההזדמנות של החרדים להכריח את הליכוד לעמוד בהסכם. כאשר מפלגה מנצלת את כוח המיקוח שלה כדי לקבל מה שהובטח לה כדין, זאת לא סחיטה: זה יושר.

     

    דילמת הקנאביס

     

    23 אלף ישראלים רשאים לצרוך קנאביס רפואי. הם אמורים לצרוך חמישה נָנוגרם ביום, ולמעשה הם צורכים יותר. הסם עוזר להם להתגבר על כאבים ולהתמודד עם מחלות קשות. אלפים בודדים מתוכם נוהגים בכבישים. האם יש להתיר להם לנהוג, למרות הסם?

     

    דילמה.

     

    אם אוסרים עליהם לנהוג, מונעים מהם לנהל אורח חיים רגיל, לצאת לעבודה, לנסוע לקניות, לטייל. מה שירוויחו בצריכת הסם, יפסידו באיסור לנהוג. מצד שני, אם מתירים להם לנהוג, מודיעים הלכה למעשה שהקנאביס לא מסוכן לנהיגה. כאשר יעמידו לדין סטלן שנתפס כשהוא נוהג תחת השפעת הסם, הוא יאמר, בצדק, מה ההבדל ביני לבין אחד שצרך קנאביס רפואי. אני נהגתי והוא נהג. ובכלל, מה שטוב לנהיגה טוב לחיים: צריך להתיר את הסם לכולם, לגדל אותו, למכור אותו בחנויות: כמו בקולורדו.

     

    ועדה של משרד הבריאות דנה בימים אלה בשאלה הטעונה הזאת. כל החלטה שתקבל תפתח ויכוח.

     


    פרסום ראשון: 05.11.15 , 20:10
    yed660100