נקמה בלחישה

"עובדה", ערוץ 2, 21:00

שולה זקן לא מדברת. היא לוחשת. קולה יורד שוב ושוב לטונים שיכלו לסדר לה משבצת נאה בגלגלצ. מדי פעם הוא גם נסדק, בעיקר ברגעים של מבוכה ובושה. הווליום של זקן בראיון ל"עובדה" מסמל את עוצמת הרגשות החריגה שהניעה כרוניקה של שחיתות. גם האופן שבו זקן מתייחסת לאולמרט ("הוא היה אלוהים", "אני לא הייתי חשובה") ושפת הגוף שלה לא השאירו הרבה מקום לספק: זו לא הייתה מערכת יחסים רגילה בין בוס לעובדת מסורה שלו. רק שירים של אדל חסרו ברקע.

אין כמו דיין בטיפוח הממד הסנטימנטלי בסיפור שמלכתחילה מתהדר בשייקספיריות למכביר. לפעמים היה נדמה שהמעטפות והיומנים חשובים לדיין פחות משיברון הלב של זקן. לאחרונה זה השתלם: לפרקים ארוכים היא לא נראתה כמי שהשופט דוד רוזן הגדיר "עבריינית משמעותית" ו"מחוללת פשע באופן עצמאי לחלוטין". גם בהיבט של אולמרט, דיין יכולה לשאול שאלות מעניינות (האם, למשל, משפחתו לא תהתה אף פעם מאיפה הכסף?) אולם בראש מעייניה היו "שולה ואולמרט" — ממש לכלוכית והגביר — כפי שהם נקראו בפרומואים.

למרות זאת, היה מרתק לשמוע את זקן מגוללת את גרסתה ולא מתוך מצלמה נסתרת כמו ב"אולפן שישי". דבריה תיארו מציאות מקוממת ומכוערת של עבריינות של מי שהגיע עד לקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה. לרוב, דיין זוכה למרבית הקרדיט, אולם מדובר בטלוויזיה. ללא הבימוי של גלעד טוקטלי, ראיון אחד על אחד לא יכול להיות כה אפקטיבי.

זו גם הייתה סגירת מעגל קטנה עבור התוכנית הוותיקה: ב"עובדה" זקן צפתה בעורך דינו של אולמרט מטנף עליה, מה שכנראה תרם להחלטתה לצאת נגדו. ב"עובדה" היא נוקמת את נקמתה האפית. וכפי שהתברר אמש, באקט שאינו שונה מאחרונת תוכניות הריאליטי, התענוג הזה יימשך לפחות עוד שבוע אחד.