"זה נכון שיש לי סרטן, אבל יש לי מחלה אחרת — שחייה"

כשליביה ארזי סיימה לחצות בשחייה את מצר גיברלטר, היא הייתה מותשת. מאחוריה היו יותר מ־17 קילומטרים שאותם גמאה בארבע שעות וחצי של שחייה מאומצת. שבעה שחיינים ישראליים, המכונים "החבר'ה מגורדון" (על שם הבריכה התל־אביבית שבה הם נפגשים מדי בוקר) קיבלו אותה במחיאות כפיים. מישהי שיודעת שארזי מתמודדת עם סרטן זרקה לעברה מחמאה: "אני לא מאמינה שאת, במצבך, הצלחת לעשות את זה".

"בבת אחת קפצו לי כל הפיוזים ושכחתי עד כמה אני עייפה", מספרת ארזי. "המילה שאני הכי שונאת היא 'במצבך'. זו המילה היחידה שמסוגלת להוציא אותי משלוותי".

הגברת שכיבדה אותך במחמאה מפוקפקת לא שיקרה, את באמת חולה.

"זה נכון שיש לי סרטן, אבל אני לא חולה. יש לי מחלה אחרת — שחייה".

"לא רציתי ילדים"

סיפור חייה של ליביה ארזי, בת 56, מכיל הרבה צמתים דרמטיים, אבל לה עצמה יש כלל ברזל: "בלי דרמות, בלי דמעות ובלי להתבכיין. אני לא מסכנה". היא התחילה לשחות בגיל 6. "אמא רשמה אותי לקורס שחייה בקיץ, והייתי הילדה היחידה שגם אמא שלה השתתפה בו, כתלמידה.

"כששאלתי אותה למה לא למדה שחייה עד עכשיו, חטפתי הלם. אמא סיפרה שבצעירותה היא טבעה בים — וניצלה. מאז היא פחדה להכניס אליו את כף רגלה. בסוף הקורס אמא התגברה על הפחד ושחתה יפה, אבל היא לא הספיקה הרבה. כשהייתי בת 10 היא נפטרה מהתקף לב".

עד גיל 14 המשיכה ארזי באימונים שבועיים ואז הגבירה את הקצב. במשך שש שנות לימודיה באוניברסיטת תל־אביב — תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב ותואר שני במנהל עסקים — עבדה בקמפוס כמדריכת ספורט ומצילה בבריכה. אחר כך הקדישה את עצמה לניהול עסקי המשפחה ונותרה ברווקותה, "מבחירה. מעולם לא נוצר מצב שגבר על הרצון שלי להיות עצמאית ולא קשורה לאף אחד. גם לא התחרטתי על כך שלא הבאתי ילדים לעולם. כיום בוודאי שאני לא מצטערת. לא הייתי רוצה להשאיר יתומים".

למה? ידעת שאת בקבוצת סיכון?

"כן. כשהייתי בת 40 בת דודה שלי נפטרה מסרטן השחלות, שהתגלה בשלב מאוחר. הרופאים המליצו אז לכל בנות המשפחה לעשות את הבדיקה הגנטית, אבל סירבתי. באותה תקופה, לפני יותר מעשר שנים, אם ידעת שאת נשאית של המוטציה בגן היו חלות עלייך הגבלות מסוימות בביטוח חיים. עד היום אין לי ביטוח, אבל אמרתי לעצמי שבמקרה שארצה לעשות, אני לא רוצה לשקר".

ואת מתחרטת שלא עברת את בדיקת הנשאות?

"לא. רציתי ליהנות מהווה, ללא דאגות. לא עניין אותי מה יהיה בעתיד. לפני שמונה שנים אחותי הגדולה אודליה נפטרה מסרטן השחלות והייתי זכאית לעבור את בדיקת הנשאות באופן מיידי, ואפילו אז לא מיהרתי. זה לקח לי יותר משנה".

רק לפני שבע שנים נכנעה ארזי ללחץ הסביבה, עברה את בדיקת הדם ואובחנה כנשאית. "אי־אפשר לומר שהופתעתי", היא מודה. "בפגישת הייעוץ הגינקולוג צעק, 'עכשיו את צריכה להוציא את השחלות, מחר!' אז אמרתי 'תודה' והלכתי הביתה. גישה כזו לא מתאימה לאופי שלי. שלושה חודשים לאחר מכן התחלתי להרגיש מלאות באזור הבטן. האולטרה סאונד חשף גידולים בשחלות, ושישה ימים לאחר מכן עברתי ניתוח לכריתת החצוצרות, השחלות והרחם".

והתמודדת עם הניתוח לבד.

"יש ברירה? החלטתי שאני לא שוקעת במחלה, אלא משקיעה את כל האנרגיות שלי במטרה אחת — לצאת ממנה בצורה הכי טובה. בניתוח התברר שכמה מהגידולים פרצו מהשחלה לכיוון הבטן, ושבועיים אחריו, כשהתשובה הפתולוגית אישרה שאלה גידולים ממאירים, הודיעו לי שאני חייבת לעבור שישה טיפולי כימותרפיה. אמרתי לעצמי, 'את תעמדי בזה', אבל בבוקר של יום הטיפולים הראשון זלגו לי מהעין שתי דמעות, אולי שלוש".

לא הגיוני.

"עובדה. רק לטיפול הראשון נסעתי במונית, לא באופנוע או במכונית שלי, כי לא ידעתי איך אגיב. למזלי, עברתי את הכימו בצורה קלה יותר מאחותי, שסבלה מאוד מהקאות. נכון, השיער נשר, אבל זה לא הפריע לי להמשיך לשחות ולעבוד. ברור שקיבלתי ימי מחלה, אבל נתליתי בעבודה. היא עזרה לי לשמור על השגרה. במקביל טופלתי בדיקור סיני ובצמחי מרפא כדי לנסות למנוע את הישנות המחלה".

עשרה חודשים אחרי הטיפול הכימותרפי האחרון, יחד עם "החבר'ה מגורדון", היא חצתה את הכנרת לאורכה. "מה זאת אומרת למה?" היא מופתעת מהשאלה. "למה מישהו מתחיל לרוץ מרתון? כי זה אתגר, מפני שאני נהנית והשחייה נותנת לי הרגשה טובה. רציתי להוכיח לעצמי שלמרות הכימותרפיה אני עדיין שווה. אגב, גם במהלך הכימותרפיה שחיתי. כיוון שבריכת גורדון נפתחת רק בשש בבוקר, הגעתי בחמש וחצי לבריכת האוניברסיטה, שחיתי שעה, נסעתי לעשות דיקור, ורק לאחר מכן התייצבתי לטיפול".

מרתון לפני הניתוח

השלב הבא היה "שלושת הימים בשלושה ימים" — 10 קילומטר בכנרת, 10 קילומטר בים התיכון ו־10 קילומטר באילת, יום אחר יום. "זאת לא הייתה עוד שחייה, זה היה מסע, אתגר משולש. ארבע שנים אחרי הניתוח המרקר התחיל לעלות ובדיקת פט־סי־טי גילתה גידול שנוגע בכבד ועוד כמה גושים. הפעם, אני מודה, הופתעתי, והחלטתי לטפל בבעיה רק אחרי שאעשה את 180 הקילומטרים של משחה ישראל".

ועשית את זה?

"כמובן. היינו 12 שחיינים בסירה, ורק לפרופ' איתן פרידמן, המאמן שלנו, גיליתי שאחרי המשחה אכנס לניתוח וכימותרפיה. לאחרים לא סיפרתי. בשביל מה? אני לא מבקשת הנחות, ולמזלי, החב'רה לא נותנים. הסבירו לי שבניתוח הוציאו את כל מה שראו בעין, אבל ייתכן שנשארו גידולים מיקרוסקופיים, משהו שקטן מראש סיכה ועדיין מכיל אלפי תאים ממאירים.

"שלחו אותי שוב לכימותרפיה, אבל הפעם עשיתי רק ארבעה טיפולים כי נכנסתי למחקר של תרופה ביולוגית שנקראת אולאפריב ומיועדת לנשאיות שהמחלה חזרה אצלן. המחקר כולל 250 נשים ברחבי העולם, 19 מהן בישראל. אני מקבלת אותה כבר שנה וחודשיים, והרופא שלי אומר, 'אני מקווה שתקבלי את התרופה עוד עשרים שנה ואז אשקול את הורדת המינון'. גם אופטימיות היא תרופה חשובה".

לפני כחמישה חודשים, דרך האתר של שחייני מים פתוחים, התבשרו החבר'ה מגורדון שהתפנו מקומות לחציית מצרי גיברלטר. רבים מהם קפצו על המציאה. חלק מהם נשרו בגלל אילוצי עבודה ואילו ארזי ידעה שתעשה את זה ויהי מה. באימונים המוקדמים באילת גילתה ש"לשחות בים הפתוח זה יותר קל מאשר לשחות 8 ק"מ בבריכה של 50 מטר, שזה אומר לעשות 160 בריכות, לראות קיר ולחזור".

בתחילת ספטמבר הגיעו שמונה שחיינים מגורדון לעיר טאריפה בדרום ספרד (ביניהם אלון מנדל, שחיין אולימפי לשעבר), חיכו למזג אוויר נעים ושחו בשתי קבוצות, יום אחר יום. "זאת לא הייתה תחרות של מי יצלח את גיברלטר בהכי פחות זמן, אבל זאת הייתה תחרות מול הזרמים", היא מספרת בעיניים נוצצות.

"כל 45 דקות עצרנו ליד הסירה שליוותה אותנו והגישו לנו תה חם וג'ל של מינרלים וסוכרים. הפסקה של דקה וחצי — שותים וממשיכים. חשבנו שדקה וחצי זה מעט מדי, אבל בעל הסירה צעק 'תמשיכו, אתם כבר דקה וחצי כאן!' בנוסף, הצטיידתי במשקה איזוטוני ובתמרים. סירת גומי הפליגה לצידנו ושמרה עלינו, וסירת דייג עם מנוע הפליגה לפנינו כדי לבדוק את הזרמים המשתנים כדי שלא ניסחף".

איך היה?

"בשלוש וחצי השעות הראשונות היה נפלא. אפילו העזתי לחשוב שאני כאילו אגע בקיר, אסתובב ואחזור את הדרך בשחייה. אבל בשעה האחרונה, כשהזרמים התגברו ונדרש יותר מאמץ, הייתה לי תחושה של 'וואלה, אולי את לא חזקה כמו שחשבת'. עכשיו אנחנו מתלבטים לגבי היעד הבא — צליחת אגם ציריך או הקפת מנהטן במים המטונפים".

פרופ' איתן פרידמן — מנהל היחידה האונקוגנטית ומנהלת מרפאת נשים בסיכון גבוהה בתל השומר — שמאמן את החבר'ה מגורדון, הוא גם הישראלי היחיד שחצה עד היום את תעלת לה־מאנש. זה קרה לפני 22 שנה. "כשהייתי צעיר ויפה עשיתי 40 קילומטר ב־13 שעות ו־13 דקות. לחצות את גיברלטר עכשיו, כשאני קשיש בן 62, זה לא פחות קשה", הוא אומר. "בכל ההיסטוריה, פחות מאלף אנשים חצו בשחייה את מצרי גיברלטר, רובם מארצות־הברית, אנגליה וספרד, והעובדה שעשרה ישראלים עשו את זה היא כבוד גדול. מעולם לא פגשתי אישה כמו ליביה, ששחתה מרחקים כאלה תוך כדי כימותרפיה".

כחוקר סרטן אומר פרידמן: "הוכח כי עיסוק בספורט בהיקף של 150 דקות בשבוע — חצי שעה, חמישה ימים בשבוע — מקטינה ב־40 אחוז את הסיכון לפתח סרטן המעי הגס ומפחיתה בכ־20 אחוז את הסיכון לחלות בסרטן השד. מכל ענפי הספורט הקיימים השחייה מומלצת במיוחד מפני שהיא מפעילה את כל קבוצות השרירים, יוצרת פחות פגמים במפרקים, עוזרת לכאבי גב ומתאימה גם לבעלי עודף משקל".

"אני מייעצת לכל אחד לעשות ספורט בתחום שהוא אוהב", אומרת ארזי, "ואף פעם לא מאוחר להתחיל. שחייה מתאימה גם לאנשים בגילי. כשנדמה לי שמשהו מתחיל לכאוב, אני נכנסת למים, שוחה טוב ואומרת לעצמי, 'ככה לא מרגישה אישה חולה', ומתעודדת".

מה לאחל לך? עד 120?

"המחקר מחייב אותי לעבור בדיקת דם אחת לחודש, ולעבור בדיקת סי־טי אחת לשלושה חודשים. לדעתי זה יותר מדי, אבל ההשתתפות במחקר מאפשרת לי לקבל את התרופה, שעדיין לא כלולה בסל הבריאות הישראלי, בחינם. לפעמים אני אומרת לחבר'ה שיש לי יתרון עליהם. 'אתם לא יודעים מה יש לכם ואילו אני יותר מוגנת, כי יש לי נתונים שוטפים'. אז כן, הייתי מאחלת לעצמי עד 120, אבל בבריאות. לא במצב סיעודי". •

באוכלוסייה יהודית, השכיחות של מוטציה בגן ה־BRCA – הגורם העיקרי לסרטן שחלה ושד תורשתי – גבוהה פי 10 מאשר באוכלוסיות אחרות בעולם. "אולאפריב" היא התרופה הראשונה בעולם המותאמת אישית לטיפול בחולות סרטן שחלה גנטי, אבל היא לא זמינה לחולות בישראל. עמותת ברכה פועלת להגדלת המודעות לסרטן שחלה ונאבקת להכללת הטיפול בסל התרופות עבור נשים עם סרטן שחלה תורשתי. אתר העמותה bracha.org.il