"התפקיד האמיתי שלי הוא להיות אמא"

לירון וייסמן כל כך קרירה בתפקיד אביגיל הפסיכולוגית בסדרה "המדרשה", שיש תחושה כאילו רוח פרצים קפואה נושבת מהמסך. אבל כשנפגשנו ביום שאחרי הקרנת הבכורה חיפשתי מאוורר שיצנן אותי. עד כדי כך היא חייכנית וחמה.

"כנראה שיש בי ורסטיליות להיות כמה דברים", היא לוגמת מכוס מיץ תפוזים. "מדובר בסדרת דרמה ואקשן על המוסד, שמתמקדת בחקירת נפש האדם. לאביגיל יש את המקום הנשי והמכיל של הפסיכולוגית, ובאותה הנשימה היא חייבת לעטות שיריון של קשיחות כדי שקולה יישמע. הדמויות שרחוקות ממני מתלבשות עליי בשנייה. בקלי קלות אני עושה את הרעה. שאלתי את יובל, בעלי, למה זה קורה לי והוא ענה בלי למצמץ: 'בגלל שזה ההיפך ממך'. אולי הוא צודק. ככל שהדמות יותר רחוקה ממני ולא מתערבבת בחיים שלי, אני נכנסת בה יותר חזק".

אביגיל היא לא רק הפסיכולוגית של קורס הקבלה למוסד, יש לה גם מערכת יחסים עם המפקד, יהודה לוי. "מערכת יחסים", וייסמן מעקמת את אפה. "חיכיתי הרבה זמן עד שנתנו לי סצנת אהבה עם קינדר, זה הכינוי שלו במוסד. כמעט יצאה ממני הנשמה".

למה? רצית יותר?

מתוך הסידרה "המדרשה"

"כמובן. לשחק מול יהודה זה תענוג גדול. הוא מקצוען ומקסים ומצחיק וקשוב".

אבל הוא תפוס.

"אין בעיה, אני מפרגנת. גם אני תפוסה".

וייסמן (35) כבשה את צופי "האלופה" (בתפקיד מילי, מגה בייב מפונקת ושתלטנית) אשר דרשו להחזיר אותה לעונה שנייה. בסיטקום "חברות" היא ורד, שמבלה את רוב זמנה בגינת המשחקים, ובין לבין הצטלמה לפרק אחד של "סרוגים", שבו זכתה להתחבר לשורשיה הדתיים. היא נולדה בעפולה וגדלה ברמת־גן ובכוכב יאיר, בת יחידה בין שלושה בנים ("הנסיכה", היא מודה באשמה). אביה יהושע, חובש כיפה סרוגה, עבד ביהלומים. אמה, שרה, מורה לפילאטיס ("הגנים שלה דילגו עליי, אני שונאת ספורט"), קיבלה עליה את אורח חייו, "וביחד הם יצרו בית פתוח ומעורב. זה לא היה שחור או לבן. ראיתי בני דודים שנסעו אלינו בשבת".

עד שסיימה את שירותה הצבאי ("אמנם למדתי בתיכון דתי, אבל לרגע לא חשבתי לקבל פטור") משחק לא נכלל באג'נדת החלומות שלה. "לא הייתי מהילדות שמגיל אפס עומדות על השולחן ומציגות", היא מספרת. "רק בחדר הפרטי שלי נכנסתי לדמויות שאיתן בכיתי וצחקתי ודמיינתי. הטלוויזיה הגיעה לבית שלנו באיחור רב, ולקח לי המון זמן לקשר בין מה שראיתי בה לבין החוויות שצברתי בעולם היצירתי שלי ולהבין שיש מקצוע כזה. וגם כשסוף־סוף קישרתי, לא חשבתי שזה המקצוע בשבילי. לקראת סוף השירות כמש"קית חינוך, כשחשבתי מה ללמוד, אפילו לא עלה בדעתי ללמוד משחק ונרשמתי ללימודי תקשורת. אבל אז נסעתי לטיול הגדול בהודו, המקום שבו אתה מתקלף מהשכבות של מה שמצופה ממך ומתקרב לעצמך. כשחזרתי ארצה והודעתי שאני רוצה ללמוד משחק, לא הייתה התנגדות, אבל כולם היו בהלם. אבא שאל 'מה, תופיעי בטלוויזיה?' עניתי בהיסוס 'כן, גם' ונרשמתי ליורם לוינשטיין".

ושם התפקרת?

"לא. בשום שלב לא עברתי תהליך דרמטי וקיצוני. בילדותי היו תקופות שבהן רציתי שהוריי יגידו לי אם אני דתייה או חילונית. חשבתי שיותר קל לגדול במקום שבו אין אפשרות בחירה, מפני שכאשר ההחלטה היתה בידיי זה הרגיש לי כמו לבחור בין אמא לאבא. כשהתבגרתי הבנתי כמה אמא צדקה כשאמרה שהיא רוצה שילדיה ילמדו בחינוך הדתי כדי שיהיו להם יידע וכלים לבחור. כיום אני שייכת לשני העולמות וזה כוח מדהים. היהדות לא זרה לי, יש לה את המקום הרוחני שלה, לצד חיים אחרים. כשאנחנו מתארחים אצל הוריי אני לוקחת את הבנות לבית הכנסת, הן אוהבות את האיש שמחלק סוכריות ואת הריצה בין עזרת נשים לעזרת גברים, ואני מתפללת בכוונה מלאה כאילו שאני עוד שם".

גננת בנשמה

את בעלה, יובל שפרמן (39), במאי טלוויזיה וקולנוע ("תעשה לי ילד", "אבודים באפריקה" ו"אבודים באסיה") הכירה כשליהק אותה לסרטו "הדברים שמאחורי השמש", לצד אסי דיין וטלי שרון.

רומן בין שחקנית לבמאי זה הכי צפוי.

"כשיובל ליהק אותי וביים אותי לא היה בינינו כלום וכל אחד הלך לדרכו. אחרי חודשיים נפגשנו ברחוב, במקרה, ואני, למרבה הפאדיחה, בכלל לא זיהיתי אותו. שכחתי. הוא קלט שאני לא יודעת איפה למקם אותו והתחיל לזרוק, כבדרך אגב, שהסצנות שלי יצאו ממש יפה והזמין אותי לבוא לחדר העריכה לראות אותן. הוא לא ביקש את הטלפון שלי ושוב, כל אחד הלך לדרכו. אחרי כמה זמן הוא צילצל לחבר משותף, זוהר שטראוס, שגם הצטלם לסרט, ושאל אותו איך אפשר להגיע אליי. זוהר אמר לו שהוא מתכונן לבוא להצגה שלי ביורם לוינשטיין והזמין אותו לבוא. בסוף ההצגה השחקנים יצאו לקהל, ראיתי את שניהם, לאט־לאט כולם התפזרו, גם זוהר הלך ורק יובל נשאר. אחרי שנה וחצי התחתנו".

איך זה מסתדר מבחינה כלכלית?

"אילו שנינו היינו שחקנים, נראה לי שההתמודדות הייתה הרבה יותר קשה. יובל הוא במאי מוצלח, ההצעות זורמות אליו והוא צריך לבחור. עכשיו הוא כותב סדרה עם דינה סנדרסון ועופר סקר, ויש לו עוד פרויקט שמחכה – בניגוד לשחקן, שבכל פעם צריך להתקבל באודישן וכשנגמר פרויקט עליו לחכות לאודישן הבא או לחפש. זה לא מקצוע שקל להתפרנס ממנו, אנחנו גרים בדירה שכורה ומנסים לשרוד, כמו כולם".

כשיובל כותב סדרה הוא חושב עלייך?

"לא. מאז הסרט הראשון לא יצא לנו לעבוד ביחד, כי לא היה משהו שהתאים לי. אם הוא ילהק אותי לסדרה שלו רק בגלל שאנחנו רוצים לעבוד ביחד, זה יהיה מביך לשנינו. מעולם לא ביקשתי ממנו שיכתוב תפקיד במיוחד בשבילי. אני סומכת עליו. מצד שני, אם וכאשר יגיע התפקיד המתאים בפרויקט שלו, מי ישמור על הילדות? רק לאחרונה יובל ואני היינו חייבים ללכת ביחד לפגישת עבודה וזו הייתה הפעם הראשונה שהזמנו בייביסיטר. עד אז לא היה מצב שאחר הצהריים לא ביליתי איתן. זה היה שיעור חשוב לכל המשפחה. הבנות למדו שגם מישהו אחר יכול להיות איתן, ויובל ואני כל כך נהנינו עד שהמשכנו למסעדה".

הם הורים לשתיים, יולי (ארבע וחצי) ואלי (שנתיים וחצי), "ואני לא יודעת אם לבקש מהיקום בת שלישית או בן. אני יודעת שזה עלול להישמע כמו קלישאה, אבל התפקיד האמיתי שלי הוא להיות אמא. הבובות שאיתן שיחקתי בילדותי לא היו החברות שלי, אלא הבנות שלי. הרבה לפני שהן נולדו היה לי ביטחון מלא בתפקיד הזה ולא הבנתי למה הן עוד לא מגיעות.

"כשיולי עומדת על כיסא ועוזרת לי לבשל אני מרגישה שבגלגול אחר, במקום אחר, אולי הייתי הופכת לגננת. אם זה היה הגיוני בחיים שלנו הייתי מביאה שישה ילדים".

למה זה לא הגיוני?

"לא בגלל הבולשיט של הגשמה עצמית, אלא בגלל שאני מאוד לא טובה בלשלב. אני טובה בלעשות דבר אחד. כשאני מקבלת תפקיד אני רוצה לחקור את הדמות ולהשקיע בה עד הסוף וכשיש ילדים זה מסתבך. תוסיפי לזה את העובדה שבמהלך ההיריון אני יכולה לקבל רק תפקידים של נשים הרות ואת הבחירה שלי להיניק הרבה זמן, לפחות עד גיל שנתיים. כל היריון כופה עליי תקופת צינון ארוכה. זה לא מה שיגרום לי לא לעשות עוד ילד, אבל זה הרבה יותר מורכב".

בלי טלוויזיה

בתקופת צילומי "המדרשה" היא נעדרה ימים שלמים מהבית ("הבנות הם האנשים שאני הכי אוהבת להיות איתן, הן ממלאות אותי וחסרו לי מאוד") ורק הסיפוק שחוותה על הסט המתיק את הכאב. "איזה קאסט", היא מתמוגגת. "מי היה מאמין שתהיה לי סצנה עם יהורם גאון, שעליו גדלתי ב'מבצע יונתן' ו'קרובים־קרובים' ו'קזבלן'? חנה לסלאו היא כדור אנרגיה, היא קרעה אותי מצחוק, ואיתי טיראן הוא שחקן שחבל על הזמן. היה כיף".

ומה עכשיו?

"יש דיבורים על סדרה חדשה, אבל זה עוד לא נסגר. אני קצת כותבת ומעדיפה לא לדבר על זה. מוקדם מדי, אין לי מושג מה ייצא מזה. כשאני בבית אני בעיקר מסתכלת בשעון ומחכה שתגיע כבר השעה שתיים, שבה אני אוספת את יולי מהגן הדמוקרטי ביפו. אני בעד המסגרת הזו. יש להם מערכת של שיעורים כמו קפוארה, בישול ואמנות, יש להם חצר גדולה עם תרנגולות, הדלת פתוחה והילדים יכולים לצאת ולהיכנס. יולי מאוד נהנית. בארבע אני אוספת את אלי מהגן וכיוון שהיא ישנה שם צהריים היא מתחילה את היום שלה מחדש, רוצה לשיר ולבנות מגדלים ולרקוד, ואני לא ממהרת להשכיב אותה לישון. הרבה פעמים אלי נשארת ערה אחרי שיולי כבר נרדמה ואז היא משחקת בבובות שיולי לא מרשה לה לגעת בהן. והרבה פעמים אני מרדימה את אלי ונשארת לישון איתה".

לא דחוף לך לסגור את היום ולהתיישב מול הטלוויזיה?

"אין לנו טלוויזיה ואנחנו מסתדרים נהדר בלעדיה. כשהטלוויזיה עומדת באמצע הסלון רואים הכל, גם את החרא שעדיף לא לראות. כשאנחנו רוצים לראות סדרה מסוימת אז יש מחשב. בתשע בערב אני לא מרגישה שחובה עליי להתיישב מול המסך הקטן כדי לנוח ולרוקן את הראש. כנראה שאני לא עובדת יותר מדי קשה".

בסוף היום את לא צריכה לנקות? לסדר? לארגן?

"ברור שכן, ילדים זה בלגן, אבל אני רוצה לגדל את בנותיי לעצמאות ולכן אני כמעט ולא אומרת להן 'לא'. יש מעט מאוד דברים שהם קו אדום, כמו ריצה לכביש וענייני בריאות. מעבר לזה, לא נראה לי שאני יודעת יותר טוב מהילדה מה טוב בשבילה ולכן אני לא כופה עליה את מה שמקובל או את מה שנוח להורה. גם כשהיא חוקרת את הגבולות ובוחנת את התגובות שלי ובודקת מה עוד היא יכולה לעשות, אני לא אחשוב שהיא 'מתנהגת לא יפה'. דווקא מפני שמעולם לא ביקשתי מיולי לסדר את החדר שלה היא, ביוזמתה, התחילה לסדר".

איך את מסבירה את זה?

"ילדים שואפים לגדול, ועדיף שזה יגיע ממקום רגוע ושקט. אחרי שנתתי לה לבלגן את הביתה כמה פעמים ולא עשיתי מזה עניין, כבר לא מעניין אותה לעשות את זה. דווקא מפני שכל כך הרבה לילות הרדמתי אותן ונרדמתי איתן, עכשיו הן אומרות 'אמא, לילה טוב' ואפילו לא רוצות שאשב לצידן. הבנות שלי עדיין בגיל שבו היצירתיות בשיאה והן כל הזמן בהתנסויות, שטעויות הן חלק בלתי נפרד מהן. אני באמת לא רוצה להישמע כמו מטיפה, אבל האני מאמין של הוא לגדל אותן בלי לחץ, בלי להפריע ובלי להתערב".

היא עדיין שואפת להעמיק את נוכחותה בתיאטרון ובטלוויזיה ("תפקיד חלומותיי עוד לפניי, אני לא מרגישה שכבר עשיתי אותו, אולי זה יקרה עם יובל"), אבל נאמנה למשנתה שוקלת גם ללמוד חינוך ולעסוק בהדרכת הורים. "זה נורא מדבר אליי ובעיניי גם זה סוג של משחק. זה לעמוד מול קהל, מה שקל לי לעשות, ולהדריך אחרים. האתגר לעזור לאמא אחת בגידול של ילד אחד מרתק אותי לא פחות מהחשיפה לאינספור צופים". ¥

פרגון לבן הזוג: "ליובל יש צד אמנותי מפותח, גם במוזיקה וגם בציור, הוא יודע לעשות קצת מהכל, וזו מתנה גדולה לחיות עם מישהו כזה"