שאלת היום: האם אתם בעד חינוך ביתי?

יפעת ארליך | איפה הפיקוח?

לכאורה מה יותר יפה וראוי מהורים הלוקחים אחריות מלאה על חינוך ילדיהם. לא הורים שעושים טובה פעם במחצית וקופצים לאסיפת הורים, לא הורים שיושבים בקושי רבע שעה עם הילד להכין שיעורי בית, עין אחת בנייד והשנייה בחוברת החשבון. אלא הורים שיושבים שעות רבות, יום־יום, ומלמדים את הילד קרוא וכתוב וחשבון וספרות והיסטוריה. הורים שהחליטו להשיב לעצמם את הגזילה שגזלה מהם מערכת החינוך המודרנית ולקחת חלק משמעותי באמת בעיצוב ילדיהם. לכאורה, במציאות אוטופית, החינוך הביתי הוא החינוך המושלם. רק לכאורה.

בפועל, החינוך הביתי היא מסגרת נעדרת פיקוח. הורה הישר בעיניו יעשה. אף אחד לא מקבל רישיון להיות הורה. בדיוק לשם כך, עובדים סוציאליים ומורים הם שליחי החברה, הם מוודאים שההורים לא מועלים בתפקיד שאלוהים מסר בידיהם. בחינוך הביתי, הילד נתון רק לחסדי הוריו. אין שום גורם שיוכל לפקח באמת, לא על קצב הלימוד ולא על התמיכה הנפשית והחברתית שהילד מקבל בבית. כמעט כל הורה יכול לדרוש ולקבל חינוך בית.

למעלה מחמש מאות קטינים, חסרי ישע, מתחנכים היום במערכת לא מבוקרת. רוב ההורים טובים הם, וישירים הם ובטובת ילדיהם הם חפצים. אבל ישנם הורים פוגעניים. לא נרחיק לכת עד למקרה קיצון של הורים פדופילים. בואו נדבר על מקרים אפורים יותר, נניח הורים החברים בכת. הדרך הקלה של מנהיג כת לעצב לעצמו חסידים ממושמעים כבר מגיל צעיר, היא באמצעות החינוך הביתי. לא מדובר על מקרה תיאורטי. הורים מבית־שמש חברי כת מסוכנת, קיבלו אישור ממשרד החינוך לחינוך ביתי. גם בחריש, בקהילה בעלת מאפיינים כיתתיים, דרשו ההורים חינוך ביתי. דרשו וקיבלו. המציאות הזו גוזרת על ילדים, שגם ככה סובלים מכך שהוריהם חברים בכת, בידוד מוחלט. הפתח המחריד הזה, מעיד על המחדל הגדול שיש בחינוך ביתי נעדר פיקוח.

סמדר שיר | היחס האישי עובד

 שיהיה ברור — לי זה לא מתאים. וכיוון שאני בטוחה שלא נולדתי עם האופי המתאים להוראה, להסברים, לישיבה ממושכת על הכיסא ולבילוי אין־סופי בחברת ילדיי האהובים, הם לא זכו ולא יזכו ללוקסוס של חינוך ביתי.

אבל אין לי ספק שזה מסלול יעיל ומועיל לשני הצדדים. גם להורה שניחן בסבלנות אין קץ ומסרב להפקיד את פרי בטנו במסגרת המתגאה בתואר "מוסד חינוכי", שהחינוך הניתן בו, אם בכלל, מנוגד לאני מאמין הפרטי שלו — וגם לתלמידים שנעטפים בחום ואהבה ויכולים להתקדם בקצב שלהם, על פי נטיות ליבם ולהגיע רחוק.

אפילו שונאי התלבושת האחידה יגידו שיש משהו טוב בבית הספר — ההפסקה, שהיא הרבה יותר מפסק זמן לצורך משחקים ומנוחה. היא מילה נרדפת לחיי חברה. אבל מה משקלן לעומת לחץ המבחנים, התחרותיות שמתחילה בגיל צעיר, הניסיונות למשוך את תשומת הלב של המורה בכיתה רעשנית בת 30 תלמידים, האלימות בחצר וסטירת הלחי המצלצלת שסופג מי שלא הצליח להשתלב בחבורת "המקובלים"?

בבית הוא בטוח ומוגן. אף מורה לא יעקוץ אותו ב"ממך ציפיתי ליותר" ואף ילד לא יקרא לו "חנון" ולא ילעג לציוניו. בבית הוא לא יחשוש לשאול, להודות שלא הבין, להרחיב את הידע בתחומים שלא כלולים בתוכנית של משרד החינוך (ממחקר פרפרים ועד צפייה בכוכבים) ולהרגיש שלימודים הם חופש, סקרנות, שמחה והנאה.

אם המשפחה לא גרה בצריף מבודד בראש ההר, החינוך הביתי לא מנתק את הילד מהסביבה ומחיי החברה, אך השאלה היא עד איזה גיל יוכלו ההורים לשמור אותו בחממה. האם הוא ייחשף לעולם האמיתי, התחרותי וההישגי, רק בגיל 18, כשיתקשה להסתגל למשמעת הצבאית? לא כדאי להציב מראש נקודות ציון שבהן ההורים יבחנו מחדש את בחירתם ויאפשרו לילדיהם־תלמידיהם לעבור למסלול הרגיל?