שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אף אחד לא העז להגיד להם איך לנגן. הצ'רצ'ילים 2015 : דני שושן (מימין), רוב האקסלי, מיקי גבריאלוב וחיים רומנו | צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 10.11.2015
    דם, יזע ורוקנרול
    ההופעות שהפכו למהומות אלימות. האהבה החופשית עם הגרופיות מסקנדינביה. הימים בלי שקל לאוכל. הזלזול בלהקת קווין שחיממה אותם. הקומבינה ששידכה אותם לאריק איינשטיין. הפספוס של קריירה בינלאומית. הצ'רצ'ילים מתאחדים לרגל חגיגות היובל ללהקה ופורסים את סיפורה של אגדה ישראלית שהייתה באמת
    יהודה נוריאל

    רוב האקסלי נזכר בערב החניכה האמיתי של הצ'רצ'ילים, אי שם ב־1968. "עמי (טרייבטש) המתוק, זכרונו לברכה, עבר לגור איתי ועם סטן (סולומון), בדירה ברחוב סוקולוב בתל־אביב. שנינו בעיקר דאגנו בעניין החשיש. איך נוכל להמשיך לעשות פגז? לא רצינו שעמי ומיקי (גבריאלוב) וחיים (רומנו) יידעו, ילדים ישראלים טובים", הוא מספר. "אז כל פעם היינו מחכים לשמוע את הווספה של עמי מגיעה ואז מסתירים הכל.

     

    "עד שערב אחד לא כל כך השגחנו. ג'ימי הנדריקס היה ברקע ופתאום עמי נכנס פנימה. איכשהו הצלחנו להחביא את הפגז, אבל הוא שאל, 'מה הריח הזה? מה קרה פה?' 'איזה ריח? אולי זו המנורה, צבענו אותה. אתה מריח את הצבע', ענינו לו. 'מה פתאום! עישנתם חשיש!' הוא אמר. ניסינו להתחמק, עד שהוא אמר, 'תקשיבו, אם יש לכם חשיש - אני מת לעשן איתכם'. אה! אוקיי! תודה רבה!" האקסלי צוחק. "עשינו ביחד פגז, ועמי שאל, כמה זמן אתם כבר מעשנים בלי שנדע? סטן ענה לו, 'אף פעם לא ראיתם אותנו סאחים'".

     

    גבריאלוב: "משם עמי כבר טס בהתרגשות לספר לי ולחיים".

     

    רומנו: "סליחה, אני רוצה לציין שסירבתי בתוקף לעשן! (צוחק) לפחות בהתחלה. מה, בן כמה הייתי אז, 17?"

     

    המעריצים בעולם עדיין מחכים. הצ'רצ'ילים (1971)
    המעריצים בעולם עדיין מחכים. הצ'רצ'ילים (1971)

     

    אז הנה הצ'רצ'ילים. להקת הרוקנרול הראשונה והבכירה שלנו. הצליל המקסים של אריק איינשטיין. הרכב מחתרת אוונגרדי שהתחבר לבאך ולפילהרמונית מצד אחד וגיבורי הפנתרים השחורים מצד שני. האנשים שעותק מאלבומם הראשון שווה זהב ובכל זאת נאלצו בזמן אמת לקושש כמה אגורות כדי להתקיים. בין קטטות אלימות במועדוני הקצב, לריח הזיעה של קווין ודיפ פרפל. בין ההצלחה שתכף תגיע במערב, לבוזוקי הייחודי מהמזרח. חברות שהשתמרה כל השנים, הם לא מסתירים את התענוג שבפגישה המחודשת, בדיוק 50 שנה אחרי שהכל התחיל.

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    כמו בני הצווארון הכחול בליברפול, גם הצ'רצילים נולדה בשכונת פועלים, דרום תל־אביב, שכונת שפירא, 1965. "היינו גונבים בקבוקים ומוכרים אותם", מספר רומנו. "ילדי רחוב", מוסיף גבריאלוב. "חיים הגיע ממשפחה ממוצא יווני ומצרי, אני בא מתרבות טורקית וארמנית. גדלנו בשכונה ששמעו בה הכל. למדנו מוזיקה מסרטים ומתקליטים, די לבד בעצם".

     

    רומנו: "בכיתה ד' אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להתחיל לנגן בגיטרה. הוא לקח אותי למורה. הבן רוצה גיטרה. 'תביא את היד שלך', המורה אמר. 'תראה, זו יד קטנה מדי. שיתחיל במנדולינה ואחר כך אולי נעבור'". רומנו עם המנדולינה הפך עם הזמן לנגן גיטרה, אולי ה־נגן גיטרה שלנו, שיודע לנגן גם במיליון כלים אחרים. בגיל 14 הפך לגיבור פרטי של השכן שלו הגדול ממנו בשנה וחצי, מיקי, שגנב טוסטוס והגיע אליו הביתה לשמוע. "התחלתי לנגן באקוסטית ושיכנעתי את אבא שלי שיקנה לי חשמלית ומגבר", הוא אומר, "אבל זה בתנאי שאלך ללמוד גם מקצוע רציני: נגרות. כי מי מרוויח כסף מלנגן?"

     

    גבריאלוב מצטרף להרכב של בני העשרה, עם רומנו ועוד בן שכונה, עמי טרייבטש על התופים, הסולן סלווין ליפשיץ, והגיטריסט מצפון העיר יצחק קלפטר - צ'רצ'יל, שמעניק להרכב את השם מאז ועד היום. ההרכב הראשון מופיע במועדוני התקופה, מבצע בעיקר קאברים, אבל לא נותר ממנו שום תיעוד או חומר מוזיקלי. "כבר בגיל 15 וחצי - חיים היה בן 14 - אנחנו מופיעים במועדון טקילה בתל־אביב עם הצ'רצ'ילים הראשונים והכיסים שלנו מתמלאים בכסף", נזכר מיקי. "בגיל הזה כבר לא הייתי צריך להמשיך לעבוד. התפרנסתי ממוזיקה".

     

    הצ'רצ'ילים קונים להם שם כלהקה אולי הכי טובה בארץ, לבטח הכי קשוחה. סצנת הפתיחה המפורסמת של 'מציצים' היא אפריטיף מעודן למה שעבר עליהם בשדה הקרב של אמצע־סוף הסיקסטיז, בין המסגר לרמלה ונהריה לבאר־שבע. "במועדון קוקוס, שבאזור יצחק שדה, לא היה ערב בלי מכות. רדפו אחרינו עם נבוטים", משחזר מיקי.

     

    חיים: "אנחנו מנגנים ומיקי קולט זוג שרוקד סלואו ליד הרמקול והבחור הולך ומוציא את הפלאג. מהבמה מיקי הלך עם הגיטרה והביא לו בוקס. תוך חמש דקות כל המועדון הלך מכות. בסוף שברו הכל וחיכו לנו למטה. איכשהו התחמקנו". "היו לנו שני שומרי ראש מהמנדיז, חבר'ה שהעריצו אותנו", מוסיף גבריאלוב. "עד שפעם במועדון ה'רינגוס' בבת־ים התפתחה קטטה מטורפת, ואנחנו נאלצנו לרדוף אחרי שומרי הראש שלנו. שהם לא יהרגו שם אנשים".

     

    ליפשיץ וצ'רצ'יל עוזבים ב־68' לטובת הצבא. במקומם מגיעים השניים שמעלים את הצ'רצ'ילים כיתה, מחברים את חספוס המועדונים והאפיל המזרח־תיכוני אל פסיכדליית הסיקסטיז והעולם שאחרי מלחמת ששת הימים. פגזי חשיש בקנה והרבה בנות בצריח.

     

    סטן סולומון, הסולן החדש, בן למשפחה קנדית עשירה מאוד, טיפוס אמיתי שהגיע לישראל כמוצא אחרון אחרי הסתבכויות שונות, נעשה קיבוצניק ומתנדב במלחמת ששת הימים. סולומון משדך לצ'רצ'ילים את רוב האקסלי. גיטריסט ומוזיקאי בריטי מחונן, שהגיע ארצה ב־68' עם ההרכב שלו, הטורנדוז, ראה אותו מתפרק כאן והחליט להישאר. הוא הצטרף תחילה להרכב הפאנק הראשון כנראה שהיה לנו בארץ, ומהראשונים בעולם – Purple Ass Baboon, עם (לימים הבמאי) יקי יושע ומוטי לוי - ומתחבר ללבנט.

     

    "פעם הופענו במדבר באיזה מקום, בעיקר בפני תימנים ומרוקאים", הוא נזכר. "וכל הערב ביקשו מאיתנו לעשות את 'The Letter' (הלהיט של הבוקס טופס, י"נ). זה לא עניין אותי, רצינו לעשות מהומה. עד שיקי הגיע אליי ואמר, 'רוב, אתה לא מבין, הם מתחילים לעלות לבמה ואומרים שהם יכסחו אותנו במכות ויקרעו לך את הצורה'. אז אמרתי וואן־טו־טרי והתחלתי לשיר", הוא צוחק. "והשיר הזה הציל את חיינו. וגם שלח אותי לצ'רצ'ילים".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    האקסלי וסולומון מתחילים לכתוב חומר מקורי לצ'רצ'ילים, גבריאלוב ורומנו כה מפליאים לנגן. אנדרגראונד רוקנרול, פסיכדליית סיקסטיז עולמית בזמן אמת עם נגיעות מזרחיות. האטיטיוד: פרוע. סולומון, למשל, אהב לעשות מונינג (חשיפת ירחי הישבן בפני הקהל). כך גם הצטלמו בפרומו לסינגל הראשון. באחת ההופעות, אחרי שהקהל לחץ שוב לעשות להיטים ומנהלם יהודה טלית התעקש על "אובלדי אובלדה", סולומון חשף בתגובה. התחילו מכות, אלא מה, עד שגבריאלוב יצא להרגיע.

     

    "לקהל היה קשה עם המוזיקה שלנו", אומר האקסלי. "הופענו פעם בקריית־שמונה, בחוץ. פתאום עולה בחור על הבמה, חוטף ממני את המיקרופון ומתחיל לצעוק. כל הקהל צרח והתחיל לברוח. אמרתי, 'לעזאזל, מה קורה פה?' 'תירגע', ענו לי החבר'ה, 'הוא רק הודיע שיורים עלינו רקטות'. ופתאום נשמעו פיצוצים. עפנו משם הביתה אבל כל הדרך צחקתי, תודה לאל, הם לא ברחו בגלל המוזיקה".

     

    גם בתל־אביב נמשכו המלחמות. פעם, במועדון "המסכה", סולומון השפריץ אורנג'דה על גבריאלוב, שהחזיר לו עם סודה. כל הקהל - גברי־מזרחי בעיקר - התלהב ופוצץ את האירוע בהשפרצות. בעל המקום כל כך אהב את הקטע וכמובן ביקש מהם לחזור עליו גם בפעמים הבאות, כשהקהל מלווה את הקטטה הטקסית בצעקות, "אל־אס־די, אל־אס־די!" או מופע האורות הפסיכדליים, שעשה בחילה לצופים, עד שמשוגע עלה על הבמה ופוצץ את הכל. האקסלי משוכנע עד היום שחיים סבן, אז אמרגן "האריות" המתחרה ולעתיד מיליארדר וחברם של נשיאים וראשי ממשלה - עמד מאחורי התקלה. לטענתו, סבן גם שילם למעריצים "ספונטניים" של האריות כדי שיעלו על הבמה ויחבקו את אליליהם.

     

    אבל בניגוד לפופ המתוק והמוצלח מאוד כשלעצמו של "האריות", הצ'רצ'ילים הפכו ללהקת הדגל של הילדים הרעים. מאוחר יותר אימצו אותם למשל "הפנתרים השחורים", המהפכנים שגולדה אמרה שהם לא נחמדים. "הם היו חולים עלינו", אומר רומנו. "צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו היו עומדים משני צידי הבמה להשגיח. ואם מישהו היה זורק משהו, שניהם היו מזנקים אליו מהבמה ומרביצים לו מכות רצח".

     

    בינתיים התחיל שמם להינשא גם בעולם. וכך לדוגמה הגיעו לדנמרק ב־68' להופעות, לצד הרכב בשם "דיפ פרפל". תתקשו לחלץ מהאנשים הצנועים האלה משהו מפעים. "לא זוכר כלום, כל התקופה הזו בחו"ל נותרה עבורי מעורפלת", אומר גבריאלוב. רומנו רק נזכר בקנאה במגברים העצומים של ההרכב הבריטי ומזכיר את ההופעה של הנדריקס - "כל השערות עמדו לי" - עם ג'תרו טאל בתור חימום.

     

    אבל עזבו אתכם ממיתולוגיות רוק: בזמן אמת הם היו נורא רעבים. "נשארנו כולנו בחדר אחד בלי כסף, ומה שחילצנו הספיק לקערת מרק אחת", נזכר האקסלי. "זה היה התכנון: בזמן שהבחור מהחור שגרנו בו הגיע עם המרק, עמי התגנב למטבח והביא מרק עבור כולם, אחרי שהתחבא בשירותים. וככה אנחנו יושבים, עם מרק, כף אחת וקערה אחת, מעבירים מאחד לשני. ורק חיים לא אכל כלום. 'טוב, אני הולך לתפוס איזה מישהי ברחוב', הוא בסוף אמר. כשהוא הלך, עמי אמר, 'הבן זונה הלך לאכול משהו. בטח יש לו כסף'. הוא פתח לחיים את התיק ומצא שם 100 דולר. כשחיים חזר, עמי התחיל לתחקר אותו, 'לאן הלכת? לאכול, מה? תן לי להריח את הנשימה שלך!' חיים הכחיש. 'מה? מצאנו אצלך 100 דולר!' חיים ענה, 'לא, זה כסף חירום שאמא שלי נתנה לי'. וכולנו צעקנו, 'עכשיו חירום! אנחנו רעבים!'"

     

    לפחות האהבה הייתה חופשית. הצ'רצ'ילים מצאו באירופה כר נרחב לשכלל את חיי הרוקנרול התל־אביביים שלהם, לא פעם צפופים באותו חדר. "כן, בעיקר בשוודיה ובדנמרק", מחייך רומנו, "זו הייתה תקופה אחרת. היו אז גרופיות גם לנגנים, לא רק לזמר, כמו היום".

     

    אלבומם הראשון והאגדי הקדים מאוד את זמנו. נשמע רענן וחתרני עד היום, עם יציאות מזרח־מערב כמעט ראשונות מסוגן בעולם. אלבום שהופץ בארץ בכאלף עותקים בלבד, מעריך רומנו, רק מאות בודדות נרכשו. עותק הוויניל המקורי הפך עם השנים לפריט הפסיכדליה הנחשק ביותר בעולם האספנות, שערכו נאמד באלפי דולרים. שושן מודה שלא עמד בפיתוי ומכר את העותק שלו לאספן. רומנו מחכה שהעותק שלו יאמיר בהמשך. במחשבה שנייה, הוא לא ימכור אותו.

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    אילו רק היו חכמים לשמור כמה עותקים לעצמם. זה היה יכול בקלות לאפשר להם את הופעת האיחוד שלה הם מחכים, לדבריהם, כ־30 שנה. איחוד מלא של ההרכב, כולל הסולן דני שושן שהחליף את סולומון. הופעות שלא התאפשרו, ראשית בגלל העובדה שהאקסלי היה עסוק בענייניו בחו"ל כל השנים. עכשיו הוא כבר פנסיונר, ויכול להרשות לעצמו חודש שלם בארץ. "וההופעה תהיה פיצוי על כל השנים שהחמצנו".

     

    שושן וגבריאלוב מגלים כי ניסו במשך שנים לעניין מפיקים בארץ בהופעת האיחוד. אגדתיים ומיתולוגיים, הכל טוב ויפה, "אבל לא הצלחנו לקבל שום גיבוי. פשוט נתקלנו בהמון סירובים", מודה שושן, "עד שלבסוף נטלנו על עצמנו את האחריות, ושאול (מזרחי) מהבארבי הרים את הכפפה". הקהל לפחות לא שכח: ביקוש השיא הוביל לעוד הופעה שהכרטיסים לה אוזלים, ושתיהן יתקיימו ב־28 ו־29 בנובמבר במועדון הבארבי בתל־אביב. בהופעות יבצעו חומר משלושת האלבומים (של הצ'רצ'ילים והשניים של ג'ריקו ג'ונס), כמה סינגלים, אולי גם קלפטר יבוא להתארח. גבריאלוב מהרהר בקול באפשרות להמשיך ולהופיע גם בהמשך. רומנו עדיין לא בטוח אם יביא גם את המנדולינה.

     

    מה? אתה חייב לבצע את הסולו של 'Subsequent Finale'. זה קטע מזרחי מכונן, אני משמיע אותו לפעמים לאנשים והם מתחרפנים.

     

    רומנו (במבוכה גלויה): "לא ידעתי. באמת? איפה שומעים אותו?"

     

    גבריאלוב: "בחיי, אין לנו שום מושג מה קרה עם המוזיקה שלנו".

     

     

     

    והיה גם 'When You’re Gone' שכתב האקסלי. אתם מכירים אותו בתור 'אחינועם לא יודעת', אבל יסלח לי הקדוש איינשטיין, זה הדבר האמיתי. שיר מאלבומם הראשון והרגע שמחבר את הצ'רצ'ילים לזמר הכל־ישראלי האהוב, אריק איינשטיין מלהקת הנח"ל, גשר הירקון והחלונות הגבוהים - שנת האפס של הרוק הישראלי.

     

    הסיפור סופר כבר הרבה פעמים: איינשטיין, עם הכוח היצירתי של הקיבוצניק הצעיר, שלום חנוך, וחבורת לול מאחוריו, מאמץ את הצ'רצ'ילים כלהקה שלו. נולד 'פוזי', שנפתח ב'אחינועם', ואז כל חינניות סוף הסיקסטיז הביטלסית ב"כשאת בוכה את לא יפה". ובתקופה קצרה במיוחד של פרץ נעורים ויצירה באים גם 'שבלול', 'פלסטלינה' בואכה 'בדשא אצל אביגדור' שכתב כבר גבריאלוב ואלבום שירי הילדים שכתב האקסלי. זה הקאנון המוזיקלי של איינשטיין־חנוך והחברים, זה הסאונד שאנשים מתגעגעים אליו: טרייבטש בתופים, גבריאלוב בבס, האקסלי בגיטרה ומצטרף בקולות, רומנו בגיטרה של רומנו. סאונד שפשוט לא ניתן לשחזר.

     

    וכרגיל עם היסטוריה, הכל נולד במקרה. "זו בעצם הייתה קומבינה בין המנהלים שלנו", מחייך גבריאלוב. "אריק הגיע עם שיסל לאודישן המפורסם שלנו והיינו משוכנעים שהוא יברח. והוא אמר, 'נהדר'. לא באמת הכרנו אותו. עבורנו זו הייתה תקופה בעייתית בלהקה. סטן החליט להפסיק לשיר, רוב לא רצה להיות הזמר, גם אני לא - וחשבנו להתפרק. ואז יהודה טלית הגיע עם הרעיון שבעצם הציל אותנו. אריק העניק לנו הכרה בישראל".

     

    גבריאלוב: "שלום (חנוך) היה בתחילת דרכו. הוא היה מנגן אקורדים ואנחנו היינו מפתחים אותם במקום. הוא לא התווכח על הסאונד שלנו ואיך ננגן. היינו מאוד דומיננטיים. אי־אפשר היה להגיד לצ'רצ'ילים איך לנגן".

     

    מילה על אריק?

     

    האקסלי: "פעם אחת לא הגעתי לחזרה, מה שלא אופייני לי. פשוט הכרתי אז את מי שתהיה אשתי, אפרת. ובגלל הדבר הזה אריק הפסיק לדבר איתי. מופיעים יחד, אני יושב לידו, ומשתעל ככה, שישים לב - והוא שותק. אחרי כמה זמן הוא מגיע ואומר, 'חביבי, לא דיברנו כמה זמן. אבל זה בסדר עכשיו. תגיד, יש לך אולי שירים?' הכי פשוט. השמעתי לו כמה, ומזה נולד אלבום שירי הילדים".

     

    גבריאלוב: "אריק האדם היה בדיוק כמו שראיתם אותו. 'בחייאת מיקי, יאללה־יאללה'".

     

    רומנו: "ואני לוקח תמונה אחת מצוותא. היינו מופיעים שם, ויש מקום מאחורי הקלעים שהוא היה מתחבא ומציץ לאולם, לראות כמה קהל מגיע. וכשהיה מתמלא הוא פשוט היה מים, נלחץ. 'יא אללה, למה באו כל כך הרבה אנשים? למה?'"

     

    ואורי זוהר?

     

    גבריאלוב: "אחרי כל השנים ההן, בכלל לא מפתיע מה שקרה איתו. אורי זוהר הלך לקנוסה".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    למרבה הצער, עמי טרייבטש כבר לא יכול להשתתף באיחוד. הוא נפטר בחטף ב־2010 בגיל 62. את מקומו ימלא אשר פדי (וגם אייל קליין בקלידים). גם סטן סולומון לא יגיע. הוא פרש בשעתו מההרכב, חזר לאמריקה, והסתבך בכל מה שאפשר להעלות על הדעת, כולל תאונה קשה. האקסלי היחיד ששמר עימו על קשר, עד לאחרונה ממש. "סטן הוא בחור מבריק שיש לו הרבה מניות בסיפור של הצ'רצ'ילים", הוא אומר. "אמרתי עכשיו לבן הדוד שלו, כולם ישאלו מה עם סטן. ועדיין לא קיבלתי ממנו תשובה.

     

    "אבא שלו העניק לו שלושה מפעלים לבגדים. היה לו בית ענק, מרצדס פתוחה עוד ב־74', וכל מה שאדם יכול לחלום עליו. והוא איבד הכל. הוא פיתח תלות מאוד גדולה, איך נאמר, בחומרים שונים. בין היתר, היו לו ציורים יקרי ערך ששווים הון ובאחד המקרים הוא ביקש להחביא אותם אצלי. עד שהוא הגיע למצב שהוא מושלך ברחוב עם בקבוק וויסקי. פגשתי אותו שוב אחרי 20 שנה לזמן קצר. הוא היה במתקן מעצר באמריקה, לפני הגירוש שלו חזרה לקנדה. באמת רצינו שישתתף באיחוד שלנו. לצערי אני חושב שהוא לא חזק מספיק אפילו לעמוד בנסיעה".

     

    יתר החברים מודים שתמיד ידעו לעצור בזמן, ולא לעבור יותר מאותו הפגז המחושש שאיתו התחילו את הדרך. את מקומו כסולן של סולומון מילא בשעתו, כאמור, דני שושן, אח של גבי, מי שהיה באסיסט בלהקת האריות. הוא נכנס לתפקיד על כל הגינונים הנדרשים. "בחורות? כן, אני יודע שיצא לי רפיוטיישן כזה", הוא צוחק. "היי, הייתי רווק".

     

    עם שושן מנסים הצ'רצ'ילים את מזלם באירופה, תחת השם ג'ריקו ג'ונס. הצליל נעשה כבד יותר, היצירה משתכללת, חוזה בחברת A&M ושני אלבומים שעד היום יש להם מעריצים ברחבי העולם. ההצלחה כה קרובה. ג'ריקו ג'ונס עולה מדרגה, מופיעה לא מעט, והופכת להרכב שאחרים מגיעים לחמם אותו. גבריאלוב: "האמרגן שלנו באנגליה ודני הלכו פעם אחת למועדון, לעשות אודישן ללהקה שתחמם אותנו. הם מנגנים במיוחד עבור שניהם. וכשדני חוזר הוא אומר לנו, 'הלהקה הזו לא משהו. האמת, הם די רעים'".

     

    שושן: "כי הם נשמעו לי אז על הפנים. והם עוד עולים על הבמה עם תלבושות סאטן כאלה מוזרות. באמת, על הפנים".

     

    רומנו: "דרך אגב, אלה היו קווין. ובסוף הם כן חיממו אותנו, בלונדון".

     

    עד היום הוא מחזיק צילום של כרזת המופע. קווין מחממת את ג'ריקו. האקסלי משוכנע ש"אם היינו נשארים באנגליה, היינו יכולים להיות להקה גדולה באמת".

     

    רומנו: "ענקית. היו לנו כבר מוניטין ומעריצים. אבל צריך להתמיד ולשרוד שם תקופה של כמה שנים. ויש אלמנט של מזל. אז ככה חיכינו, עד היום שמיקי קבע איתנו פגישה רצינית ואמר, 'תשמעו, החלטתי לחזור לארץ'. לא נתן סיבות. היינו המומים. ומיד אחריו עמי מצטרף, 'אם ככה, אז גם אני'".

     

    מיקי, "זה היה רגע קשה, מאוד. זה בעצם לפרק משפחה. ואלה האנשים שאני מכיר מהילדות. אבל לא יכולתי יותר".

     

    גבריאלוב וטרייבטש חוזרים ארצה, לתקופה קצרה מקימים את "הצ'רצ'ילים החדשים", עד שטרייבטש פורש מעסקי המוזיקה וגבריאלוב הופך למה שהוא. שושן, האקסלי ורומנו מנסים את כוחם עם תוספות חדשות עוד תקופה קצרה בעולם. "ג'ריקו ג'ונס יצאה לטור מוצלח, חודשיים בדרום־אפריקה, ומשם חזרנו ללונדון. התעקשנו להצליח שם", אומר רומנו. "הגענו עד לפגישה עם האמרגן של לד זפלין. זה היה כמעט. ולא הצליח". לבסוף הם מתפזרים לדרכם, שושן חוזר ארצה אחרי כמה שנים, רומנו הוא רומנו, האקסלי עובר למיאמי עם אשתו הישראלית, שם הם חיים באושר עד היום. "אשתי, בני, כלתי, הנכד והנכדה שלי יהודים. ואני מאוד גאה בזה", הוא אומר. והצ'רצ'ילים? הם נמוגים אל דפי המיתולוגיה הישראלית.

     

    "אתה יודע, המשכתי לנגן בחו"ל עוד קצת באותה תקופה", חותם רומנו. "ליוויתי למשל את מייק בראנט. ואתה רואה אדם שההצלחה רוקנה אותו. זיין חצי צרפת וזה כבר לא טוב לו. יש לו מרצדס, עם נהג, וזה לא מספיק. מיליון וחצי הזמנות של סינגל חדש, והוא מקבל חרדה, למה זה רק מיליון וחצי. לא ידע מה לעשות, לא יכול ללכת ברחוב, אסיר ציון בחדר שלו. עד שלא היה יכול יותר". משתהה. "לך תדע, אולי זה טוב שלא הצלחנו".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 10.11.15 , 13:22