עבור תומכי תנועת החרם על ישראל, מדובר בנוק־אאוט, בתבוסה, ועוד במגרש הביתי. למרות פעילות משמעותית מאחורי הקלעים, עצומות ומכתבים, ראש עיריית לונדון בוריס ג'ונסון — אחד הפוליטיקאים האהובים והמוערכים בבריטניה — הגיע ביום שני לישראל, לביקור בן שלושה ימים. ואם זה לא מספיק סביר להניח שהדברים הבאים, שהוא אומר בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות", ינחיתו את המהלומה הסופית.
"אני לא יכול לחשוב על משהו יותר טיפשי מאשר הרצון להטיל חרם, למנוע השקעות או להטיל עיצומים על הדמוקרטיה המתפקדת היחידה באזור", הוא אומר, "תנועת החרם בסך הכל כוללת חרם אקדמי, שמובל על ידי קומץ של אנשי שמאל מהאקדמיה, אבל הם לא מייצגים את האקדמיה או את המיינסטרים ואין להם השפעה אמיתית על בריטניה. אני יוצא בחריפות נגד כל שפה של חרם או שלילת השקעות בישראל. אדם צריך להיות משוגע כדי לחשוב על הטלת חרם על ישראל, המדינה היחידה באזור שהיא דמוקרטיה מתפקדת, פלורליסטית ושיש בה חברה פתוחה".
ג'ונסון לא מסתפק בכך, ויוצא בקריאה הפוכה. "אנחנו רוצים להדק את קשרי המסחר בין בריטניה וישראל, במיוחד בתחום ההיי־טק. לונדון מציעה תעשיית היי־טק אדירה, מעניקה אפשרויות לסטארטאפים לגדול בבריטניה ומספקת שער כניסה לאירופה. יש לנו גישה מאוד חיובית כלפי מסחר עם ישראל והשקעות ישראליות. יש בבורסה של לונדון יותר חברות ישראליות מאשר חברות מכל מדינה אחרת בעולם. השנה חצינו את קו מיליארד הליש"ט בקשרי המסחר בין שתי המדינות, והמספרים הולכים וגדלים. לא מזמן חתמה אל על על הסכם עם חברת רולס־רויס, שתספק לה את המנועים ואני רואה כל יום עוד ועוד חברות ישראליות שנכנסות להשקעות בלונדון. אז איפה קיים החשש מפני תנועת החרם?"
לא צריך להתאמץ כדי להבין את בוריס ג'ונסון. כבר שנים שהוא נחשב לאחד הפוליטיקאים הפרועים ביותר שצמחו בבריטניה: איש עם פה גדול, רעמת שיער שהפכה לסמל מסחרי, שועל פוליטי מנוסה ואדם שנון. הביקור שלו בישראל הוא לא רק בשורה טובה למשקיעים המעוניינים להדק את קשרי המסחר עם בריטניה אלא, בראש ובראשונה, ביקור בעל ערך הסברתי עצום למדינת ישראל. ג'ונסון הוא ראש עיריית לונדון כבר שבע שנים ונחשב, במידה רבה, למי שסייע למצב את העיר כבירת העולם בתחומים רבים. השנה הוא אף נבחר לשמש כחבר בפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת השמרנים, בצעד שנתפס בבריטניה כבעיטת הפתיחה לקראת משחק שבסופו מקווה ג'ונסון להיות ראש הממשלה.
בשנה הבאה יעזוב ג'ונסון את בניין העירייה ויתפנה למשרה הפרלמנטרית שלו ולקרב על ראשות מפלגת השמרנים, אחרי שראש המפלגה הנוכחי — ראש הממשלה, דייוויד קמרון — הודיע כי לא ימשיך לכהונה נוספת. ג'ונסון מסומן כאן, בבריטניה, כבעל סיכויים אמיתיים להפוך לראש הממשלה, גם לאור העובדה שהוא פופולרי אפילו בקרב מצביעי הלייבור ונחשב למנהיג שמרן־מתון בעל תדמית צעירה, רעננה ונונשלנטית.
אם תשאלו את ג'ונסון על השאיפות העתידיות הוא יגייס את עברו, כעיתונאי מנוסה, יצחק ויתחמק. "יש תור ארוך של אנשים שרוצים להתמודד על ראשות מפלגת השמרנים ולקמרון יש עוד קדנציה ארוכה להיות ראש ממשלה", הוא אומר. "מעבר לכך, ידיי מלאות כרגע בעבודה אחרת — אני צריך להביא ללונדון חברות ישראליות ולמנף את קשרי המסחר".
משפחה פוליטית
ג'ונסון נולד לפני 51 שנה בניו־יורק להורים בריטים. אביו הוא סופר, פובליציסט והיה גם פוליטיקאי בריטי בשורות מפלגת השמרנים. אמו, לעומת זאת, משתייכת לשמאל הליברלי. נדמה כי החינוך הרחב שההורים העניקו לו ולאחיו הצליח: ג'ונסון הוא לא הבחור המוצלח היחיד במשפחה. אחיו הצעיר, ג'ו, הוא שר המדע והאוניברסיטאות של בריטניה. אח ואחות אחרים, ליאו ורייצ'ל, הם סופרים ומגישי טלוויזיה ידועים.
"הייתה לנו ילדות נהדרת", מספר ג'ונסון על משפחתו. "אני מאוד קרוב לאחיי ולאחותי ויש לנו קשר טוב. כשאנחנו נפגשים לארוחות משפחתיות, אנחנו מדברים על כל מה שלא נחשב רציני. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה ומרבים לצחוק ביחד".
ג'ונסון גדל בלונדון והתחנך במוסדות האקדמיים המובילים בעולם — איטון ואוקספורד. בתום לימודיו החל לעבוד כעיתונאי ולא פסח על אף תחנת חובה בימין הפוליטי: תחילה הוא כתב ל"טיימס", אחר כך ל"דיילי טלגרף" ולבסוף התמנה לעורך ה"ספקטייטור" — שבועון שמרני שנחשב למדגרה של פוליטיקאים עתידיים בבריטניה.
בשנת 2001 החליט לרוץ למשרת חבר פרלמנט ונבחר מטעם מפלגת השמרנים. ארבע שנים לאחר מכן מונה על ידי קמרון להיות שר החינוך בממשלת הצללים של מפלגתו. במקביל, הוא המשיך לכתוב לכלי תקשורת ולפרסם ספרים. הכריזמה שלו, בתוספת הנכונות להביע דעות לא פופולריות בביטחון רב, הפכו אותו לאחד הפוליטיקאים המוכרים בבריטניה. התדמית הצבעונית שלו הותירה מעטים אדישים כלפיו: לרוב הוא נהנה מאהבה גדולה, או משנאה תהומית. בשנת 2008 התמודד על ראשות העיר לונדון וניצח את קן ליווינגסטון, ראש העיר דאז בעל הדעות האנטי־ישראליות המובהקות. לפני שלוש שנים זכה לאמון בוחריו בשנית. בדרך הספיק להסתבך בשערוריות רבות, בהן רומן מחוץ לנישואין — אבל רבב לא דבק בו. טפלון, למרות שהפה הגדול וההתנהלות יכולים לעמוד בעוכריו בעתיד, אם וכאשר יחליט ללטוש את עיניו למעון ראש הממשלה בדאונינג 10.
על מידת הפופולריות שלו יכול להעיד הסיקור הנרחב שקיבל ביקורו בישראל וברשות הפלסטינית בתקשורת הבריטית. ג'ונסון לא רק גינה את תנועת החרם על ישראל בתקשורת הבריטית — בצעד אמיץ ולא קונבנציונלי — אלא גם העלה על נס את היזמות והחדשנות של ישראל. הביקור שלו בישראל נתפס בבריטניה גם כניסיון של ג'ונסון למצב את עצמו כמנהיג בינלאומי אחראי ושקול וכמי שיכול להוביל את בריטניה בעתיד. ביקורים דומים לאלה מתוכננים לג'ונסון גם ביפן ובאסיה, זירות מסחר חשובות מאוד עבור בריטניה.
עוד לפני דאונינג 10 ג'ונסון עשה השבוע את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להיות הבחור הלונדוני נטול המניירות שהוא. הוא רכב על אופניים בשדרות רוטשילד עם עמיתו, רון חולדאי, שיחק כדורגל עם ילדים יהודים וערבים ובדרך גם קיים שורה ארוכה של פגישות לחיזוק קשרי המסחר בין ישראל ובריטניה, שהגיעו בשנה החולפת לשיא של כל הזמנים. "אני רוצה להגביר את קשרי המסחר בין ישראל לבריטניה בכל דרך אפשרית", הוא אומר. אבל אז נוקט את השיטה המזוהה איתו ומסרב לנקוט עמדה בעניין החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים מהתנחלויות. "זה עניין של הממשלה להחליט", הוא מתחמק, "זה לא תחום העיסוק שלי".
בכל זאת, העיסוק הפוליטי אינו זר לו לחלוטין. כראש עיריית לונדון הוא נאלץ בשנה החולפת ללכלך את ידיו בבוץ המזרח תיכוני, כשזה רדף אותו עד למגרש הביתי שלו. בשנה החולפת "ייצאה" לונדון כמה טרוריסטים אכזריים במיוחד לשורות ארגון הטרור דאעש, כולל ג'ון הג'יהאדיסט המפורסם. במקביל, חלה עלייה תלולה למדי במספר התקריות האנטישמיות בעיר והגיעה לשיא. "יש לנו אפס סובלנות לתקריות אנטישמיות", הוא אומר באופן נחרץ. "אנחנו מוודאים שאנשים מדווחים על התקריות הללו כדי שנוכל להילחם בהן בכל הכוח. אני לא מוכן לקבל אנטישמיות בלונדון ויש חוקים ברורים שבאמצעותם נמגר את הנגע הרע הזה. יש לנו בלונדון קהילה יהודית פורחת ואני אעשה הכל כדי לשמור עליה. בנוגע לאיסלאם הרדיקלי — גם בלונדון, כמו בערים אחרות במערב אירופה, יש מיעוט של צעירים שהולכים שולל אחרי אנשים שמעניקים פירוש מוטעה של האיסלאם. אנחנו מטפלים בבעיה וזה כרוך לא מעט במעורבות אקטיבית של המשפחות ושל הקהילות על מנת למנוע את הרדיקליזציה. אנחנו מצפים מהמשפחות לגלות מנהיגות. אתה לא יכול לצפות שהמשטרה תפתור את הבעיה הזו לבדה, אלא בעזרת בני המשפחה של הצעירים הללו".
זיכרונות מהקיבוץ
אולי הניסיון שלו בהתמודדות עם כיסי האיסלאם הרדיקלי בלונדון מסייע לו להזדהות עם מצבה של ישראל ואף לגלות הבנה. "יש כל כך הרבה קשיים שהמדינה שלכם עומדת בפניהם, שחשוב לי לומר למנהיגים שלכם שיש להם חברים ותומכים בלונדון", הוא אומר. "יש אנשים שמעריצים את ישראל, מעריכים אותה מאוד ומאמינים בה. אני חושב שבפני ההנהגה של ישראל ניצבות החלטות קשות. העולם מקווה ומייחל לראות שלום ופתרון של שתי מדינות, אבל אף אחד לא מזלזל בקשיים הכרוכים בהשגת הפתרון הזה וכל אחד יכול לראות את הקושי בלהיות מדינה שנמצאת תחת מתקפה תמידית או תחת חשש למתקפה".
את ישראל הוא מכיר מקרוב — ולא רק מהביקור הנוכחי. לפני 30 שנה הוא נסע עם אחותו להתנדב בקיבוץ כפר הנשיא שבגליל העליון. בעבר אמר ג'ונסון כי שנותיו בקיבוץ הותירו בו חותם. "אני ציוני נלהב, שתומך בישראל ומאמין בזכותה להתקיים", אמר. "למען השם, התנדבתי בקיבוץ!"
גם השבוע הוא נזכר בימיו בקיבוץ ובביקורים נוספים שעשה בישראל, כולל ראיון שערך בשעתו עם טדי קולק ז"ל, בתקופת כהונתו כראש עיריית ירושלים. "המפגש עם טדי היה חוויה יוצאת דופן שאני לא אשכח. אני לא זוכר איך הגעתי אליו, אבל הוא העניק לי ראיון יפהפה. הוא היה אישיות יוצאת דופן, איש שעמד במרכזה של ההיסטוריה במובנים רבים. אני לא זוכר את כל הדברים שהוא אמר לי במשרדו, כי הייתי צעיר מאוד, אבל אני זוכר שהוא היה מלא תשוקה כלפי ישראל והותיר עלי רושם של אדם אדיר".
תקופת ההתנדבות בקיבוץ, לעומת זאת, הייתה קצת פחות זוהרת. ג'ונסון הגיע לקיבוץ בחודש יולי, בחום המהביל של הקיץ הישראלי. "אני זוכר שנתנו לי לעבוד במכבסה במשך שמונה שעות ביום, אז לצערי התרומה שלי לכלכלה הישראלית אינה אדירה", הוא צוחק. "אבל הקיבוץ היה חוויה אדירה לבחור בריטי צעיר כמוני ואני מעריץ של ישראל מאז".
אחותך סיפרה פעם בפירוט על הארוחות שסעדתם עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל.
"נכון, אכלנו שלוש פעמים ביום עם שאר חברי הקיבוץ. אני זוכר שאכלנו יוגורט וחומוס. המון חומוס". •
