ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יצחק ז"ל ומירי נבון | צילום: אלכס קולומויסקי
    7 ימים • 11.11.2015
    יצחק ואני
    "אני יודעת שאני צריכה להגיד תודה על 20 שנים נהדרות, ובכל זאת — אני מתעוררת כל בוקר לידיעה שהוא איננו, שהמיטה שלו ריקה". שבוע לאחר שהנשיא לשעבר יצחק נבון הלך לעולמו, בגיל 94, מדברת אלמנתו מירי שפיר על האהבה הגדולה שהייתה ביניהם, הבחירה לשמור על בתים נפרדים גם אחרי שהתחתנו, הדמיון החיצוני לרעיה הראשונה אופירה והימים האחרונים שלהם ביחד. ראיון פרידה
    שרי מקובר־בליקוב

    צעיר, רענן וכל כך נוכח, מחייך יצחק נבון ז"ל אל אלמנתו מירי שפיר מהתמונה שעל הקיר. בן 75 היה כשציירה אותו לראשונה, ובכל זאת תפסה בפניו הבעה שובבה וחולמנית. היא עצמה הייתה אז בקושי בת 60, "והמחשבה על פער הגילאים בינינו עלתה בי, כמובן", היא אומרת בכאב. "ליצחק הייתה רשימת מטלות ל־30 השנים הבאות והוא גם התנהג כאילו החיים בקושי התחילו, אז אמרתי לעצמי, או־קיי, גם אם יהיו לנו רק כמה שנים טובות של זוגיות, זה עדיין כדאי".

     

    והיום?

     

    "היום אני חושבת שאי־אפשר לנהל את החשבונות של אלוהים. בעלי הראשון נפטר, גם אופירה נבון נפטרה בגיל צעיר, ודווקא יצחק ואני זכינו ל־20 שנות זוגיות ארוכות ומאושרות ביחד. לאף אחד אין תג של פג תוקף על הגב ואסור להחמיץ את החיים בגלל הגיל".

     

    לפני שבוע בדיוק, בגיל 94, הלך לעולמו הנשיא החמישי של מדינת ישראל. הוא היה שר וחבר כנסת, דיפלומט, משורר ומחזאי, מורה ומחנך ואיש תרבות וספר, שחי חיים מלאי עשייה כמעט עד יומו האחרון. "לוח הזמנים של יצחק היה כל כך צפוף, שלא נשאר לו זמן להתעסק עם הגיל", מחדדת שפיר. "העובדה שהגיע לגבורות בכלל לא העסיקה אותו. אפילו על הבריאות הוא לא השגיח. אני זו שהלכתי איתו לרופאים והזכרתי לו לקחת את התרופות. יצחק אפילו לא ידע מה מצב בריאותו. זה לא עניין אותו. תמיד אמר, זה התחום שלך. היו לנו מלחמות על תזונה וספורט. הוא למשל נורא אהב נקניקיות, אבל אני, שפעם הוזמנתי לסיור במפעל בשר, ראיתי איך מייצרים נקניקיות והחלטתי שאף אחד לא נוגע בזה.

     

    ההלוויה של נבון ביום ראשון השבוע
    ההלוויה של נבון ביום ראשון השבוע

     

    "כשיצאנו יחד באחת הפעמים הראשונות, יצחק הזמין אותי לתערוכה במוזיאון ישראל ובחוץ עמד דוכן נקניקיות ריחני. יצחק רץ לשם מיד, אבל אני תפסתי אותו ביד ואמרתי 'לא'. לא היה לו נעים לריב איתי על ההתחלה. אז הוא ויתר. במשך 20 שנה נקניקיות היה שם הקוד לשמירה על תזונה בריאה. רק בארצות־הברית הייתי מוותרת, כי היו שם הנקניקיות העסיסיות האלה, ממש תאוות חייו. שמרתי על יצחק, כי הוא לא ידע לשמור על עצמו. הייתה לו סוכרת ובכל זאת הוא הלך דווקא למתוקים. בשנים האחרונות הבין שצריך לעשות קצת ספורט, אז אחת לשבוע הגיע אלינו הביתה מאמן כושר. וגם אותו הוא היה מרבה לדחות בתירוצים שונים".

     

    הוא דיבר על המוות?

     

    "ממש לא. יצחק התנהג כאילו הוא עומד לחיות לנצח. היו פעמים שנאלצתי ללחוץ עליו כדי שיסיים מטלות בעלות משמעות, כמו הספר האוטוביוגרפי שלו, כי מבחינתו היו לו עוד המון שנים לכתוב ומה בוער. הוא אף פעם לא האמין שהזמן אוזל, וזה השפיע גם עליי. הרגשתי שאני חיה עם אופטימיות נצחית".

     

    ועכשיו היא בלעדיו. עדיין יפה, עדיין אוהבת, אבל גם שלמה ושלווה עם אקורד הסיום. "הייתה לנו אהבה מאושרת", היא אומרת בפשטות. "תמיד אמרנו האחד לשני, אנחנו בני מזל. אני חושבת שגם עכשיו, כשיצחק איננו, אני יכולה להגיד את זה בדיעבד".

     

    מירי שפיר, השבוע. "לאף אחד אין תג של פג תוקף על הגב ואסור להחמיץ את החיים בגלל הגיל"
    מירי שפיר, השבוע. "לאף אחד אין תג של פג תוקף על הגב ואסור להחמיץ את החיים בגלל הגיל"

     

    "לחצנו יד"

     

    יצחק נבון נולד בירושלים ב־1921, הצטרף לאצ"ל, עבר לשורות ההגנה ועמד בראש המחלקה הערבית בשירות הידיעות של הארגון בירושלים. ב־51' שימש מזכירו של שר החוץ דאז משה שרת ומאוחר יותר היה מנהל לשכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. ב־63' נשא לאישה את אופירה ארז. השניים אימצו בת, נעמה, היום בת 42, ושנה לאחר מכן נולד בנם ארז, כיום בן 41. "הייתי מאוד מיודדת עם אופירה בתקופה ההיא", מספרת שפיר. "למדנו יחד בסמינר, היינו יחד בלהקת הגדנ"ע ומאוד חיבבנו האחת את השנייה. בזכותה יצחק ואני נפגשנו בכמה אירועים רשמיים. פגישות קצרות, שטחיות. אופירה תמיד אמרה, 'תכירי את בעלי יצחק', וליצחק אמרה, 'זו מירי שאני כל כך מחבבת', והייתה מציגה בפניו את התכשיטים והבגדים שעיצבתי. לחצנו יד מתוך היכרות שאין לה משמעות. לא נשאר לו מאותה תקופה זיכרון מיוחד ממני".

     

    ב־65' הפך נבון לחבר כנסת מטעם רפ"י. הוא כיהן כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת החוץ והביטחון. ב־78' נבחר לנשיא מדינת ישראל. הוא מילא את התפקיד בתקופה שאופיינה במתחים חברתיים ועדתיים, וזכה לפופולריות ציבורית עצומה. ב־84', כשנה לאחר סיום כהונת הנשיאות, נבחר נבון לכנסת והתמנה לסגן ראש הממשלה ולשר החינוך והתרבות.

     

    באותה תקופה שהתה שפיר עם בעלה, אורי, באירופה. לפני כן הספיקה ללמוד בבצלאל וללדת את אלדר, כיום בן 56, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית בפרינסטון, ואת שרון, בן 52, פרופסור לחקר דבורים בפקולטה לחקלאות ברחובות. "הייתי הסטודנטית הראשונה בהיריון בבצלאל", היא מחייכת, "וכל התלמידים עשו רישומים על הבטן שלי". חמש שנים הייתה המעצבת הראשית של כלבו שלום ולאחר מכן נסעה עם משפחתה לרומא. "רציתי לפתוח שם גלריה לאמנות, אבל לא היה לי כסף", היא מספרת. "ערב אחד יצאנו למסיבה, ומישהו ניגש אליי והציע לי להשתתף בסרט 'פני אישה' בתור הכפילה של ליז טיילור. הוא טען שאני דומה לה. הייתי בטוחה שזו בדיחה, אבל זה היה רציני. שיחקתי בסצנות שבהן ליז טיילור לא יכלה לעשות את העבודה. זו הייתה חוויה מדהימה. בפעם הראשונה בחיי הרווחתי כסף רב בגלל המראה שלי".

     

    בני הזוג בחתונתם, שהתקיימה אחרי 12 שנות זוגיות
    בני הזוג בחתונתם, שהתקיימה אחרי 12 שנות זוגיות

     

    בכסף הזה פתחה שפיר ברומא גלריה לאמנות ישראלית. "באותה תקופה ישראל הייתה מושא של כבוד והערכה ולא הייתי צריכה שומרים ליד הגלריה. הידיעה שהכפילה הישראלית של ליז טיילור מביאה אמנות מישראל רק שיפרה את העסקים".

     

    בסוף שנות ה־70 חזרה משפחת שפיר לישראל ובני הזוג נפרדו. שפיר הפכה למעצבת הבית של כיתן ופולגת ומאוחר יותר הקימה בית אופנה עצמאי. ב־91' פתחה משרד לייעוץ תדמית, תקשורת ואימון אישי. "בכנס בינלאומי הציגו אותי בפני האחראי על המלונות במצרים, שהזמין אותי לביקור בקהיר", היא מספרת. "ביום שבו הייתי צריכה לטוס לשם, אריאל שרון עלה על הר הבית ופרצה האינתיפאדה. שלחתי פקס ביטול וכתבתי: 'יש פה איזה בלגן, מקווה שייגמר בתוך כמה ימים'".

     

    מחפשים אישה

     

    ב־92' פרש נבון מהחיים הפוליטיים והתרכז בפעילות ציבורית, בתרבות ובחינוך. ב־93' נפטרה רעייתו אופירה מסיבוך של סרטן והיא בת 57 בלבד. שנתיים לאחר מכן, בשלהי 95', הפכו נבון ושפיר לבני זוג. "אחרי תקופה קצרה של אלמנות, יצחק החליט שהוא רוצה חברה לחיים", מספרת שפיר. "הוא תמיד אמר שלא טוב היות האדם לבדו. השמועה פשטה שאלמן מבוקש כמוהו מוכן לחזור אל השוק הישראלי, ונשים התחילו להסתער עליו. העבירו לו פתקים בכיסים וטלפונים מכל מיני נשים ידועות וידועות פחות. כל חבר שחשב שיש לו מישהי להכיר הציע לו. וזה מאוד הביך את יצחק. בעיקר הטרידה אותו השאלה, אם הוא יפגוש אישה שלא תתאים לו, איך יוכל לצאת מהעניין בלי להעליב אותה. הפתרון שלו היה לברר עליה היטב לפני הפגישה כדי לבדוק אם יש סיכוי להתאמה".

     

    נבון עם אופירה ז"ל. "דיברו על הדמיון בינינו"
    נבון עם אופירה ז"ל. "דיברו על הדמיון בינינו"

     

    גם עלייך הוא בירר מראש?

     

    "אני נכנסתי לתמונה לגמרי במקרה. מישהי הציעה לו אשת חברה ידועה. אז יצחק טילפן לחברה משותפת שלי ושל אופירה, אורה שמה, כדי לברר עליה. אורה אמרה שהשידוך לא מתאים, ופתאום עליתי לה על הרדאר. היא התעקשה שיצחק צריך להכיר דווקא אותי. היא אמרה לו, יש לי מישהי מתאימה, אבל אני צריכה לברר קודם מה מצבה. ואז היא התקשרה אליי והציעה לי לפגוש את יצחק".

     

    איך הגבת?

     

    "אמרתי, מה פתאום, מה לי ולו? הוא ירושלמי ואני תל־אביבית, הוא אישיות ציבורית ולי אף פעם לא היה רצון להתחכך באנשים חשובים. אמרתי לה, 'בעיניי יצחק נבון הוא סמל, לא בן זוג'. החברה לחצה ובסוף אמרתי, את יודעת מה, לאיש כזה לא אומרים 'לא'. גם אם רק להיכרות קצרה, גם אם נהפוך לידידים, כבר זכיתי".

     

    שבוע לאחר מכן נפגשו השניים בביתה של החברה אורה. "יצחק לא רצה שיראו אותו כל פעם עם גברת אחרת", צוחקת שפיר. "הייתה שיחה נעימה וקולחת, ופתאום הסמל הפך לבשר ודם, עם חן וחוש הומור וצניעות. הרגשתי כיף וחיבור. לא ידעתי אם גם הוא מרגיש כמוני. אבל בסוף הפגישה יצחק שאל אם יש לי את הקלטת של המחזה 'ספרד אשר בירושלים'. אמרתי שלא. הוא אמר, אם כך, זה עליי. ככה הבנתי שיהיה המשך".

     

    הקשר נבנה לאט. "כבר היינו אנשים מבוגרים, כל אחד חי את חייו בצורה מסודרת והיה צורך להתקדם בזהירות. לא רצינו להיפגע. ליצחק לקח זמן להבין שמה שהוא רואה זה מה שיש. ואני למדתי להכיר את האישיות שמאחורי השם. אחרי כמה חודשים ידענו שמצאנו את הנפש התאומה. הקשר הפך לאהבה. פשוט הרגשנו, לא היינו צריכים לדבר הרבה. אבל לאחרונה, בספרו האוטוביוגרפי, יצחק כתב עליי משפט שנורא חימם לי את הלב דווקא בגלל שהוא לא היה מהמשתפכים בנושא האהבה".

     

    מה הוא כתב?

     

    "מירי היא עזר כנגדי וחברתי הטובה ביותר מיום שהכרנו. נוכחתי שגם בגילי המבוגר נובטים פרחים של אהבה".

     

    ואת?

     

    "הייתי כותבת את אותו הדבר, כי היינו כל כך מאושרים. כל הזמן אמרנו אחד לשני שקרה לנו נס, בגלל שנדיר מאוד למצוא בגיל כזה את הנפש התאומה. כשאנשים צעירים נפגשים, הם יכולים להשפיע אחד על השני, אפשר ללוש אותם לתוך הקשר, אבל אנחנו כבר היינו מאוד מגובשים, שני בני אדם גמורים לגמרי, עם דעות ברורות בכל נושא. שנינו מאוד פוליטיים, מאוד דעתנים. היה לנו אכפת מאותם הדברים. שנינו עקבנו בצער אחרי מה שקורה במדינה בתקופה האחרונה, שנינו הזדעזענו מאפליה ומאלימות. ושנינו ידענו ליהנות מהילדים והנכדים ולשים את המשפחה במקום הראשון".

     

    עוד בחודשי ההיכרות הראשונים התפרסם הרומן בין השניים. באופן טבעי, הדמיון החיצוני של שפיר לאופירה נבון המנוחה עורר הרבה עניין.

     

    בוודאי נאלצת לשמוע את זה שוב ושוב.

     

    "הייתי רואה את הבעת הפנים של אנשים שפגשו אותי בפעם הראשונה. יש דמיון חיצוני, אבל אנחנו מאוד שונות באופי. אופירה הייתה בכלל בחורה עם שיער בהיר וצמה. עם השנים הסגנון שלה השתנה עד כדי כך, שרוב האנשים שראו אותי עם יצחק הגיבו בצורה מסוימת".

     

    וזה הפריע לך?

     

    "בכלל לא".

     

    קשה להיכנס לנעליים הגדולות של האישה הראשונה?

     

    "לא היה לי קשה משום בחינה, כי לא תיפקדתי כמו אופירה כאשת הנשיא. היו תקופות שהייתי מפורסמת בזכות עצמי. בכל זאת להיות מעצבת ראשית ולראות את הסגנון האישי שלי ברחובות זה לא דבר של מה בכך. לכן לא הייתה לי בעיה. הייתי בטוחה בעצמי ובקריירה שלי".

     

    עלתה בך תחושה של החמצה, שלא הספקת להיות לידו כאשת הנשיא?

     

    "לפעמים יצחק ואני פינטזנו מה היה קורה אם היינו מכירים כשהיינו צעירים. ואני הייתי אומרת לו, בוא נשמח שהכרנו עכשיו".

     

    זוג צעיר ברוחו

     

    אם רק לא היו מתעוררות בעיות עם הסטטוס הלא־רשמי, נבון ושפיר היו ממשיכים לפסוע יחד בלא חופה לעבר השקיעה. "אנשים פשוט לא ידעו איך להציג אותנו", אומרת שפיר. "כולם ידעו שאנחנו בני זוג, אבל כשהגיעו למעטפה או להזמנות, רשמו אותנו בצורה מסורבלת. הרבה יותר פשוט להגיד הנשיא לשעבר ורעייתו. יצחק גם לא אהב את המושג 'ידועה בציבור', 'רעיה' נשמעה לו רכה יותר. וגם אני לא הרגשתי נוח כשבאירועים מסוימים המנחה היה אומר, 'אנחנו מברכים את מר נבון ואת...' ואז היה נתקע ולא יודע איך בדיוק להמשיך".

     

    הפתרון היה חתונה. משהו קטן ואינטימי וגם זריז כדי להספיק להסב את חופשת הפסח המשפחתית לירח דבש. זה קרה בשנת 2008, בתום 12 שנים של זוגיות ללא טבעת. נבון היה אז בן 87. שפיר בת 72. הוא היה האחראי על הרב המקדש. היא על הטבעת. "יצחק שאל אותי, 'איך אקנה לך טבעת אם אני לא יודע איזו מידה האצבע שלך ואיזה סגנון את אוהבת?'" היא נזכרת. "אז הצעתי לו שאקנה אותה בעצמי. והוא אמר, 'את תקני אבל אני אשלם'. הלכתי לחנות תכשיטים, בחרתי טבעת ושאלתי אם בן זוגי יכול לשלם עליה בכרטיס אשראי בטלפון. המוכרות לא הסכימו ואני חשבתי בליבי, אם הן היו יודעות מי החתן, בטח היו מסכימות".

     

    החופה הייתה יפה ומרגשת. הילדים שלו ושלה כיתרו את החופה מכל צד בסלון ביתו היפה של נבון בירושלים, ופרשו על ראש הזוג הצעיר ברוחו טלית צחורה.

     

    מה השתנה אחרי החתונה?

     

    "באופן מעשי כלום, מלבד העובדה שהיה קל יותר להציג אותי כרעייתו של יצחק. גם אחרי החתונה יצחק המשיך לפרגן לי בצורה בלתי רגילה. הוא התפעל מכל ציור שראה אצלי בבית, מכל מאכל שבישלתי, וכשיצאנו תמיד החמיא לי על הופעתי. הרגשתי שאני חשובה ויקרה לו. גם אני השתחררתי לחלוטין מדמות הנשיא לשעבר. הכרתי את יצחק שלי שקראתי לו יצחק'לה ושהפך לבן זוגי הפרטי".

     

     

    איזה בעל הוא היה? 

     

    "מאוד פמיניסט. מאוד לא פטריארכלי. תמיד קיבלנו את ההחלטות הזוגיות ביחד, והכל בנועם, בהומור, בצחוק ובהרבה אהבה. הוא היה מינימליסט, לא טיפוס שקם כל בוקר ושר לי סרנדות, אבל כשכבר הביע מחווה של אהבה, זה היה מאוד משמעותי. יכולנו לדבר שעות על הכל — כתבה בעיתון, סרט שראינו, אנשים שפגשנו. אני לא זוכרת מריבות. לכל היותר היו דיונים. אירחנו הרבה, יצאנו הרבה, בילינו בתיאטרון ובקולנוע, בבתי קפה ובמפגשים חברתיים. ותמיד כיבדנו האחד את רצונו של השני. הייתה לנו מערכת יחסים עם המון מרחב".

     

    שיתפת אותו בתחומי העיסוק שלך?

     

    "ליצחק היה חשוב לדעת מה דעתי על כל הרצאה שלו, ולכן הצטרפתי אליו כדי להיות המבקרת הראשית. אבל לא הסכמתי שהוא יופיע בהרצאות שלי, ולא בגלל שפחדתי מביקורת, אלא בגלל שידעתי שכל תשומת הלב תעבור ממני אליו. בכל שבת תיכננו את השבוע לפי העבודה שלו או שלי. אם היו אירועים מכבידים, יצחק היה אומר, חבל על הזמן שלך, אל תבואי. אבל אם היו אירועים שהיה חשוב לו שאצטרף, הייתי משריינת מקום. היינו הזוג היחיד שהלך לשמוע גם הצגות בלאדינו וגם הצגות ביידיש".

     

    איזה אבא הוא היה?

     

    "הוא אבא חם מאוד והילדים מאוד קשורים אליו. הוא גם מאוד חיבב את הילדים שלי ונקשר אליהם. לאחרונה התווספו גם הכלות והבעלים וכולנו חברים טובים. אנחנו מקפידים לחגוג ימי הולדת וחגים ביחד. שנינו טיפוסים משפחתיים, ולכן הנהגתי מסורות של מפגשים, ארוחות ומופעי מחול לבנות המשפחה. בגלל שהילדים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, הפכנו עם הזמן למשפחה אחת".

     

    למרות השנים הרבות המשותפות, בני הזוג נבון־שפיר הקפידו להחזיק בשתי דירות נפרדות. ובעוד היא מתחזקת מגורים תוססים בצפון תל־אביב, הוא הלך לישון לפרקים בירושלים. "אפשר לישון במיטה אחת ולהרגיש זרים", אומרת שפיר. "ואפשר להיפגש כמה פעמים בשבוע ולהרגיש שהקשר מלא משמעות. בלילות שישנו בנפרד, לא נרדמנו לפני שדיברנו בטלפון ואמרנו לילה טוב. ולפעמים יצחק היה מתקשר ואומר, תפתחי את הטלוויזיה, יש סרט מעניין, ואחר כך היינו מדברים עליו".

     

    מה ההיגיון בהפרדת המגורים בין זוג נשוי?

     

    "הלשכה של יצחק הייתה בירושלים וגם המון טקסים ואירועים רשמיים היו בירושלים, ולעומת זאת, המשרד שלי, חיי התרבות ורוב החברים שלי היו בתל־אביב. אז בכל מוצאי שבת ישבנו עם היומנים וחילקנו את השבוע בין ירושלים לתל־אביב לפי התוכניות של שנינו. היה לנו את גדעון הנהג הוותיק ויצחק לא היה צריך אפילו לנהוג בין שני הבתים. הוא תמיד אמר, אנחנו צ'רלס דיקנס, סיפור בין שתי ערים".

     

    איש העם

     

    מאז שפרש מהחיים הפוליטיים הקדיש נבון את חייו לפעילות ציבורית. בעשור האחרון כיהן כיו"ר וכנשיא בגופים שונים, בהם חברת נאות קדומים, קרן אברהם, האקדמיה למוזיקה ולמחול והרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. הוא נחשב למנהיג צנוע ואוהב אדם, איש העם, שייצג קול מתון ומכבד ודיבר עם כולם ולכולם. מעולם לא חשש להביע את עמדותיו, אבל תמיד גילה פתיחות להשקפות אחרות. "כשהיינו הולכים ברחוב אנשים תמיד ניגשו אליו, אם בשוק ואם בהיכל התרבות או בכפר דרוזי. בכל פעם שאזרח ניגש ללחוץ לו את היד, ראיתי את הפנים המופתעות של יצחק, כאילו, מה פתאום מתעניינים בי. ותכף היה מעביר את השאלה למי שפנה אליו. מי אתה, מאיפה באת? כשהופיעו הטלפונים הניידים, אנשים היו מבקשים ממני לצלם אותו עם האישה והילדים, ואני הייתי מביימת ומצלמת בשמחה".

     

    בארבע השנים האחרונות החל הפרש הגילים בין בני הזוג לתת את אותותיו. "כשמלאו לו 90, יצחק הרגיש את כובד הגיל וזה יצר מצב חדש", אומרת שפיר בשקט. "בעוד שבשנים הראשונות נסענו לדרום אמריקה וליפן, לאחרונה השתדלנו לא להרחיק מדי והתחלנו לנסוע עם המשפחה למקומות קרובים, ליוון, לקפריסין. אחר כך כבר הפסקנו בכלל".

     

    את יום הולדתו ה־90 חגגו לנבון בתיאטרון הקאמרי. "יצחק עלה על הבמה ודיבר והיה מאושר", דומעת אלמנתו, "ומיד אחר כך לחצנו עליו לסיים את האוטוביוגרפיה שלו. זו הייתה עבודה עצומה, כי יצחק היה רגיל לכתוב בעיפרון מחודד. אז החלטנו להיעזר בד"ר אייל מירון, שנפגש איתנו פעמיים בשבוע וערך את זיכרונותיו. העוזרת האישית והעורכת הלשונית והארכיונאית סייעו במלאכה, וארז ונעמה גם הם תרמו רבות להצלחת הספר".

     

    באפריל האחרון נשלמה המלאכה וספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" (הוצאת כתר) ראה אור. ההשקה החגיגית התקיימה במרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. נבון כבר הגיע אליה בכיסא גלגלים. זו הייתה הפעם האחרונה שהופיע בציבור.

     

    בחודשים האחרונים חלה נסיגה משמעותית במצב בריאותו. "היינו בתל־אביב, יצחק הגיע לדירה שלי במצב רוח מצוין, ולמחרת הוזמנו למלון הילטון, להופעה של האקדמיה למוזיקה. רציתי לבחור שם נגנים שיופיעו בהשקה, אבל בשישי בבוקר לא היה ליצחק חשק לקום. אז הלכתי לבד. ובמשך כל סוף השבוע ראיתי שמשהו לא תקין אצלו. במוצאי שבת חזרנו לירושלים והתקשרתי לרופאו המסור שליווה אותו שנים. הרופא אמר, 'במקום שאבוא אליכם, בואו לבית החולים כדי שיהיו לי כל המכשירים לבדוק אותו'. התברר שיצחק עבר אירוע לבבי. הוא אושפז, ומאז מצבו הלך והידרדר".

     

    באותו ערב עברה שפיר לחיות לצידו בירושלים. "כשכבר היה ברור לאן הדברים מתגלגלים, החזרנו את יצחק הביתה. ניסינו להעניק לו שלווה, שקט וכבוד. אלו היו המושגים שהנחו אותי עד לפטירתו וכך הוא עזב את העולם. בשישי בערב, בשקט, שלווה וכבוד".

     

    ההלוויה הסתיימה ושפיר חזרה אל הבית הריק. "אני מאוד עצובה, כי פרידה זה דבר קשה ופרידה מאדם אהוב קשה שבעתיים", היא אומרת. "אני יודעת שאני צריכה להגיד תודה על 20 שנים נהדרות, על כך שיצחק חי חיים ארוכים ומלאי משמעות כמעט עד יומו האחרון. ובכל זאת, הרגש לא נשמע להיגיון. אני מתעוררת כל בוקר לידיעה שהוא כבר לא בחדר, שהמיטה שלו ריקה. אני מדברת עם יצחק. אתמול אמרתי לו, 'הייתה לך הלוויה מכובדת ויפה, כפי שהיו כל חייך. אם היית שם, בטח היית מרוצה'". •

     

    sari.makover@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 11.11.15 , 20:48