בועת הדוס.קום
נוסחה מנצחת לא מחליפים: אחרי שהתפקיד הראשון שלה כחרדית זיכה אותה בפרס בינלאומי נחשב, שוב מגלמת השחקנית הדס ירון בחורה דתייה. לכבוד העונה החדשה של הסדרה "שטיסל" בכיכובה, קפצה ירון לארץ מלונדון, שבה היא מתגוררת כעת, ועל הדרך הדגימה לנו שיק דוסי מהו. פרויקט אופנה לארון הבגדים היהודי
באחד ממוצאי שבת האחרונים עלתה הדס ירון לטיסה בנמל התעופה היתרו בלונדון, עצמה את עיניה והתעוררה בבן־גוריון של טרום זריחה. "בדקה הראשונה חטפתי הלם", היא מצחקקת. "מה, אני באמת בארץ? אולי רק חלמתי שאני קופצת לביקור מולדת?"
רק כשהגיעה לדירת אמה בתל־אביב, ונתקלה שם בשלט קטן בכתב ידה – ברכת "אשר יצר" – הפנימה שהיא אכן כאן, בארץ. את השלט הכינה כשהצטלמה לסרט "למלא את החלל" של הבמאית החרדית רמה בורשטיין. מכל המצוות והמנהגים שאליהם נחשפה במהלך העבודה עליו, התחברה במיוחד לברכה הנאמרת אחרי ביקור בשירותים. "אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים".
"בתקופת הצילומים הדת עטפה אותי וזה היה לי נעים מפני שאני באה ממשפחה חילונית לחלוטין", היא מספרת. "רמה הזמינה אותנו, השחקנים, לארוחות שבת וחגים, ובמשך חודשיים הלכתי לשיעור שבועי אצל רב. בכל שיעור הוא פתח בסיפור של הרבי נחמן מברסלב וניתח אותו עם המון נשמה. זה היה מדהים. הרגשתי שהמהות של הדברים לא נובעת רק מהאמונה, אלא מהנפש של בני האדם".
לא דיגדג לך לחזור בתשובה?
"לא. זה גרם לי ללמוד, ליהנות, להעשיר את עולמי ולהמשיך בדרך שלי. כשהצילומים הסתיימו מצאתי את עצמי ממשיכה לברך 'אשר יצר'. בחרתי דווקא בברכה הזאת מפני שהיא גרמה לי להרגיש ששום דבר בעולם שלנו ובתפקוד שלנו לא מובן מאליו. בכל פעולה שאתה עושה יש מודעות והכרת תודה. זו גישה יפה לחיים".
עכשיו היא שוב משתלבת בעולם החרדי, בעונה החדשה של סדרת הטלוויזיה "שטיסל" (מוצאי שבת, 22:00 ,yes oh וגם ב־(yes VOD בתפקיד ליבי שמחפשת שידוך. "לפעמים, כשאני מספרת ששיחקתי פעמיים דוסית, אומרים לי, 'מתאים לך להיות כזאת'. באמת שאין לי מושג למה זה הפך לטייפ־קאסט שלי", היא מודה. "אני פתוחה גם לדמויות אחרות".
•••
ירון (25) למדה במגמת תיאטרון בתיכון, אבל "אני לא מאלו שמכריזות שמאז ומתמיד רצו להיות שחקנית", היא מעידה. "ידעתי שאני נהנית לעשות בבית הצגות וכל מיני שטויות". בגיל 15 השתתפה בסרט "למראית עין" של דני סירקין, "והמשכתי ללכת פה ושם לאודישנים כדי לרכוש עוד ניסיון".
ואז התגייסת לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית?
"ממש לא. זה נראה לי מוזר לעשות תיאטרון בצבא. לא שחלמתי להיות קרבית, אבל רציתי לתרום".
היא שירתה כמורה חיילת ואחרי השחרור למדה בסדנת משחק ופינטזה על הודו. "טיול גדול, לפחות שנה". אבל אז היא התקבלה ל"למלא את החלל" – והשאר היסטוריה. "בסוף הצילומים טסתי להודו, אבל רק לארבעה חודשים, כי התחייבתי להיות נוכחת בהקרנת הבכורה, ואחרי זה התחלנו להסתובב עם הסרט בכל מיני פסטיבלים בעולם".
את קוראת לזה "להסתובב"? בגיל 22, במקביל לפרס אופיר, זכית בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.
"נכון, אני זוכרת שהייתי די בשוק. הכל קרה מהר נורא, וכולם גרמו לי להרגיש שאני חייבת לעשות עם זה משהו, עכשיו ומיד, ורק אני לא הבנתי למה אני חייבת להזדרז. לכן אמרתי 'להסתובב'. בשלוש השנים האחרונות טסתי מפסטיבל לפסטיבל".
הפסטיבלים מקדמים את הקריירה?
"למדתי שכל עוד את בתנועה הדברים מתגלגלים כאילו מעצמם. לפעמים את לוקחת משהו שאת פחות אוהבת, לפעמים את מתחרטת, אבל זו הדרך היחידה להבין מה באמת את רוצה".
ועכשיו את בלונדון. למה?
"הגעתי ללונדון לפני כחודשיים כדי ללמוד עד ינואר בלונדון אקדמי אוף מיוזיק אנד דרמטיק ארטס. נכון, יכולתי ללמוד בארץ, אבל לונדון היא בירת התיאטרון, וזה בית ספר מצוין וקורס מאוד אינטנסיבי, מתשע בבוקר עד שש בערב, חוץ מסוף השבוע, וקיבלתי חדר במגורי בית הספר בשכונת נוטינג היל".
כבר פגשת בשכונה את ג'וליה רוברטס?
"בטח! כל בוקר בדרך לבית הספר, אני אומרת לה 'גוד מורנינג', אבל משום מה היא לא עונה".
תענוג יקר. מי מממן?
"אנוכי! לפני שנה, כשהחלטתי להירשם, חזרתי לגור אצל אמא כדי לחסוך את שכר הדירה, אחר כך צילמתי שני סרטים, באיטליה ובקנדה, שתרמו לחשבון הבנק, אבל עוד לא הביאו אותי לשם, ופתאום הגיעה ההצעה מ'שטיסל' שסגרה לי את הפינה. אני משחקת את ליבי, שמגיעה מבלגיה עם אביה לירושלים, בתקווה למצוא לה ישיבע בוחער כשידוך, ונוצר קליק בינה ובין עקיבא, רווק חרדי. בעונה הראשונה הוא התאהב באלמנה שאותה גילמה איילת זורר".
היית מסכימה להכיר את בעלך בשידוך?
"אילו הייתי חלק מהעולם החרדי, נראה לי שכן. הרי הם לא סתם לוקחים בחור ובחורה ומריצים אותם לחופה. הם עורכים המון בדיקות במטרה למצוא בין השניים מכנים משותפים שאולי יצליחו ליצור זוגיות טובה. בכל מקרה, השאלה הזאת לא רלוונטית עבורי. יש לי בן זוג".
בתל־אביב או בלונדון?
"הוא ישראלי. זה טוב להתגעגע. הוא ביקר אותי בלונדון, ועכשיו אני מבקרת אותו בארץ. כשהודעתי בבית הספר שאני חייבת לקפוץ לישראל לשתי יממות, הייתי צריכה לקבל אישור מיוחד. הקורס כל כך עמוס וחבל להפסיד הרבה שיעורים. הסברתי שהביקור בישראל מופיע בחוזה שעליו חתמתי הרבה לפני שהגעתי ללונדון, ואישרו לי את החופשונת. הבעיה היא שהסרט הקנדי שבו השתתפתי, 'פליקס ומאירה', נכנס עכשיו למרוץ לאוסקר כסרט הזר של קנדה. הבכורה תתקיים בפסטיבל טורינו באיטליה. קבעו אותה לסוף שבוע כדי שלא אפסיד לימודים, אבל בשלב כלשהו אצטרך לטוס איתו ללוס־אנג'לס ואזדקק לעוד אישורים מיוחדים".
בבית הספר יודעים שאת ישראלית?
"אף אחד מהסטודנטים לא ניחש, רובם אמריקאים ובשיעורי ההיגוי כולנו מתרגלים מבטא בריטי. אבל כשסיפרתי שאני מישראל התברר שהמורה שלי לשיטת אלכסנדר התנדבה כמה שנים בקיבוץ. עולם קטן".
עם יד על הלב, כמה את מתגעגעת לארץ?
"זה בא בגלים. יותר ופחות. אני מתגעגעת לתל־אביב שבה הכל קרוב ואני יכולה להגיע על האופניים לכל מקום, אבל התחבורה בלונדון מדהימה. האוטובוס עוצר בתחנה בדיוק של שנייה. הנהגים מקסימים, אומרים 'תודה' ו'סליחה' ומחזיקים את הדלת פתוחה עד שתעלי".
הבנתי. אפס געגועים.
"מה פתאום. אני מתגעגעת לאנשים. וגם לסביח, עם כל התוספות. והקפה בלונדון דלוח, ממש בלתי נסבל".
עצוב לך שהדמויות שאת מגלמת מחייבות אותך ללבוש בגדים צנועים?
"עצוב? להפך! הלבוש הדוסי מאוד־מאוד מחמיא. כמה שרואים פחות, זה יותר אטרקטיבי. בחום של תל־אביב אני לובשת שמלה דקיקה, אבל אני לא כל כך בחורה של מיני ומחשופים. עוד יהיו לי הזדמנויות לעשות תפקידים שבהם יראו קצת עור". •
לפנייה לכתב/ת 
