מכחיש החרם

הידד, לא אלמן ישראל: ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון, הגיע לביקור בארצנו תוך התעלמות בוטה מהמחאה הפרו־פלסטינית ומיוזמי החרמות הכלכליים והאקדמיים המשגשגים בארצו. כאן הילל אותנו כ"הדמוקרטיה היחידה באזור", ואף הצהיר שבא לקדם יוזמות עסקיות בין המדינות, כל זאת ערב החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות.

מיד ליבנו הקרתני נמלא שמחה על שיש לנו תומך כזה בים המבקרים והשונאים, מין מיקרונזיה מודל 2015, היוצא מן הכלל שיעיד על הכלל האנטישמי, המחט בערימת השחת: מנהיג עולמי שחושב שאנו צודקים. רגע, "מנהיג עולמי"? ג'ונסון הוא הרי רק ראש עיר. אמנם של לונדון, אבל עדיין לא ראש ממשלה או נשיא. האיש מתעסק, בסופו של דבר, בארנונה.

מה, שוב עובדות? איזה מיאוס! אנחנו ניצמד לנרטיב "בוריס הגבר", ולמען הרוח הגבית נהיה נכונים לשרבב שפתיים, להעביר את הראש אל מאחורי הגב, ולנשוף. כך קרה שבסיקור ביקורו הפך ג'ונסון למי שיש לו "סיכוי סביר" להפוך "ביום מן הימים" לראש ממשלת בריטניה. זו תחזית מאוד נכונה, בסייג אחד: לטיפוס כג'ונסון אין סיכוי להפוך אי פעם לראש ממשלת בריטניה.

מדוע? לא צריך להיות היסטוריון דגול כדי לנחש. מנהג נאה עשו להם הבריטים לשוב ולבחור ראשי מדינה נוקשים עד צפודים. שמותיהם של צ'רצ'יל, ת'אצר, מייג'ור וקמרון מזנקים לראש כדוגמאות מייצגות. לכל היותר יבחר העם הזה כוכב רוק כטוני בלייר, גם הוא מעונב וחנוט. ועם אנשי לייבור כבלייר, לא ברור מדוע בכלל נחוצה להם מפלגה שמרנית.

ג'ונסון לא דומה ולו במעט לאישים הללו. הוא פרובוקטור ססגוני עם תסרוקת פרועה, טיפוס מהסוג שהלונדונים התוססים מאמצים בחדווה אך האנגלים באופן כללי סולדים ממנו. כאן, למשל, הוא רכב על אופניים לצד רון חולדאי, הצטלם ב"סלפי" עם ניר ברקת והשתעשע בכדורגל עם הנשיא ריבלין. האנגלי הטיפוסי היה מעקם פרצוף על גימיקים כאלה. כשנשאל אם יהיה ראש ממשלת בריטניה, השיב בעצמו: "יש לי סיכוי זהה להפוך לנשיא ארה"ב".

אבל אצלנו? שמחה וצהלה. נמצא אורד וינגייט של ימינו, "הידיד 2". על ראש עיריית לונדון נתרפק כמי שסוף־סוף, מקץ מאבק איתנים ממושך, יצאה צדקתו לאור. "הוא גם התנדב בקיבוץ לפני 30 שנה", המתיקו יודעי דבר, כאילו יש בכך רבותא. ואכן סוד קסמו של ג'ונסון, ליכודניק בריטי בכל רמ"ח איבריו, הוא מראה והתנהגות של ביטניק מהשמאל. אנחנו לא יודעים איך לאכול אותו.

אולם ג'ונסון טועה ומטעה אותנו, ואשליית "הידיד" תפרנס אותנו לכמה ימים בלבד. החרם אינו "טיפשי" כשהוא זוכה לאהדה כה גורפת, ועם משבר חוץ כה חריף יש להתמודד ברצינות. וגם כלפי פנים: ב"דמוקרטיה מתפקדת" נבהלים מגרפיטי ממריד על קיר בית המשפט העליון, ואנשי דת בכירים לא קוראים בגלוי לבזות את פסיקותיו גם אם ציווה על הריסת בית כנסת (שנבנה בציניות על אדמה פלסטינית פרטית).

ב"דמוקרטיה מתפקדת" שר הכלכלה לא מתפטר כדי להכשיר את שרץ מתווה הגז, ולא מעביר כ"שר הפריפריה" 20 מיליון שקלים להפיכת קברים לאטרקציה תיירותית. ודאי ש"דמוקרטיה מתפקדת" לא מגיעה למצב שבו נורים ברחובותיה ילדים בני 11, שמוגדרים אד־הוק ולמרבה הנוחות כ"מחבלים". אלה דברים שקורים במשטרים מסוג אחר לגמרי.