"האם החיילים שלי רוצים להיתקל במחבל? אני חושב שכן. וגם המחבל רוצה. עד עכשיו היו 11 מפגשים כאלה ובכולם ניצחנו"

"הירי של הצלף ביום שישי קרה בדיוק איפה שאתה עומד", אומר לי סגן אלוף קובי בראל, מג"ד העיר חברון, כשאנחנו מדברים מחוץ למערת המכפלה. "תפסתם אותו?" אני שואל. "עוד לא, אבל נתפוס אותו", הוא מבטיח. למרות תחושת הביטחון שבסיור עם מג"ד, יש תחושה שעדיף לזוז מהבלטה שעליה אנחנו עומדים. מצד שני, אנחנו בחברון, ואחרי סיור בכל זירות הפיגועים שאירעו כאן בחודש האחרון התחושה ברורה: אין לאן לזוז.

אם מישהו חשב שגל הטרור ששטף את מדינת ישראל מתחילת חודש אוקטובר מתחיל להירגע, בחברון לא שמעו על כך. "פיגוע רודף פיגוע" זה כאן: דקירה, דריסה וירי אחת לכמה שעות, מחבלים שיצאו מהעיר לפיגועים בירושלים, בקריית־גת, בראשון־לציון, שלא לדבר על אירועי זריקות אבנים ובקבוקי תבערה שכבר נדמה שהפסיקו לספור. אם בהתחלה מזרח ירושלים הייתה ספק הכוח האנושי לגל הטרור, עכשיו חברון היא המנוע שמחולל אותו. היא תומכת חמאס, יש בה חיכוך גדול בין פלסטינים ליהודים, והצבא נוכח בנקודות רבות, מה שהופך את החיילים ליעד למפגעים.

אנחנו נפגשים עם המג"ד בתחנת דלק בכניסה ליישוב קריית־ארבע הסמוך. מחוץ לחנות הנוחות של התחנה תלויה מודעה: "דרושים עובדים רציניים עם נשק לעבודה במשמרות!" החנות היא מעין בסיס עורפי של כוחות הביטחון בחברון. כל הזמן נכנסים לכאן שוטרים, חיילים, מעט מתיישבים. הצלם אלכס ואני היחידים בלי נשק. בפינת המבצעים שבמרכז החנות אפשר למצוא זוג מכשירי קשר ב־249 שקל, אולר פלוס פנס, פנס אנטנה, פנס מתקפל, ושתי גומיות קשירה, כולם במבצע. ברוכים הבאים לחברון.

המג"ד בראל מגיע אחרי אפטר נדיר בבית. תושב חיפה, בן 34. בבית מחכות לו אשתו ותינוקת בת חמישה חודשים. לפני שהוא נכנס לג'יפ, שכבר מחכה לו עם מאבטח בתחנה, הוא שם על עצמו אפוד קרמי עם עשרות כיסים ובהם מחסניות, משקפת ושאר גאדג'טים. זו דרכו להעביר כרטיס עובד בתחילת כל יום עבודה. כמה זמן אתה ישן בלילה? "שעתיים בממוצע", הוא אומר בטבעיות.

בראל באחת מנקודות החיכוך בחברון, כשברקע המשקיפים האירופים. "כל מטר פה זה על שם מישהו שנהרג"

שעתיים שינה בלילה

גדוד "צבר" של גבעתי הגיע לעיר לפעילות מבצעית שוטפת לפני כשלושה חודשים, ותוך זמן קצר מצא את עצמו במוקד העימות. גדוד נוסף הגיע לעזור באבטחה על צירים באזור, יחידות מיוחדות באו לסייע במעצרים, מארבים וסיכולים, ולוחמי גבעתי התפרסו בשטחי החיכוך בין יהודים לפלסטינים בחברון, שהפכו לנקודות החיכוך עם צה"ל. זה אתגר מורכב בשטח מצומצם מאוד. אל תדמיינו גדוד פרוס על עיר שלמה. בשנת 1997 נחתם הסכם חברון בין בנימין נתניהו ליאסר ערפאת ובו נסוגה ישראל מכ־80 אחוז משטחי העיר. כיום חיים בחברון כ־200 אלף אזרחים פלסטינים, אבל הגדוד מאבטח ביומיום רק את האזור היהודי בעיר, מקום שבו גרים כ־900 מתיישבים. במילים אחרות — כ־700 חיילי גבעתי שומרים על 900 מתיישבי חברון, וזה עוד לפני שהזכרנו את שוטרי מג"ב הרבים. "היקף כזה של סד"כ נראה קיצוני, והוא באמת קיצוני", מודה בראל. "אבל אני לא בוחר את המשימות שלי. זו המשימה שקיבלתי. את המחשבות היותר פנימיות אני שומר רק לעצמי".

קריית־ארבע פשוטה יותר להגנה כי אין בה אוכלוסייה מעורבת. "קריית־ארבע סגורה לערבים", מבהיר בראל. "כאן יש רק יהודים". למרות שמו הציוני של "ציר ציון" שעליו אנו עומדים, מדובר בכביש משותף לפלסטינים ויהודים, אלא שכל דבר משותף פה יוצר חיכוך, לכן בתקופה הזו נאסר על פלסטינים לנסוע בכביש. "היו כאן שני פיגועי דקירה", מסביר בראל.

לצד הכביש ניצבים שלושה חיילים. הם עומדים שם במשמרות של שלוש או ארבע שעות, ואז נחים לשש או שמונה שעות. ככה כבר שלושה חודשים. למרות העבודה הסיזיפית שלהם, המג"ד אומר שהם בדריכות שיא. "החיילים פה יודעים שבכל משמרת שהם עולים יש סיכוי שהם יפגשו פה מחבל. האם הם רוצים שזה יקרה? אני חושב שכן. גם המחבל רוצה לפגוש אותם. עד עכשיו בכל המפגשים הללו החיילים ניצחו. 11 מפגשים שבכולם הרגנו מחבלים מטווחים מאוד קרובים".

לפתע אנחנו רואים אישה כבת 40 בגלבייה ורעלה, אוחזת תיק וצועדת לעבר החיילים. הם נדרכים. מביטים בה, מוכנים לפעולה. זו לא פרנויה, זו המציאות פה. בימים רגילים היא בסך הכול אישה שגרה בשכונה, אבל למי שמביט מהצד נדמה שהוא ראה את הרגע הזה עשרות פעמים בחודש האחרון בסרטונים בווטסאפ, ברשתות חברתיות, באתרי אינטרנט ובטלוויזיה. אישה בגלבייה שמתקרבת לחיילים. להפתעתנו, האישה לא שולפת סכין, רק ממשיכה ללכת, והחיילים חוזרים לשגרת שמירה.

"התרגלנו למציאות שילדים, נשים וזקנים הם מחוץ לתחום. אבל תסתכל רק על החודש האחרון בגזרה הזו — מחבלים בני 15־16, אישה בת 72 שמנסה לדרוס חיילים, נשים עם סכין, מחבל שמתחזה לעיתונאי ודוקר את הנהג שלי. אני לא מאפשר לאף אחד להתקרב — פעילי זכויות אדם, עיתונאים — היום כולם חשודים. לצד זה, אסור לנו לאבד את הערכים שלנו. אסור לנו להתבלבל — זה שכולם חשודים לא אומר שכולם מחבלים".

בראל לא לוקח צ'אנסים, ככה זה כשיומן המבצעים שלך נראה כך בחודש האחרון: דקירת שוטר, דקירת חייל, דקירת מתיישב, דקירת שוטרת מג"ב, ניסיון חדירה ליישוב, ירי לעבר כוח, דקירת חייל, דקירת מ"פ, דקירת חייל, פיגוע דריסה, פיגוע ירי, ועוד ועוד דקירות או ניסיונות דקירה. "הגדוד הבין את הסיפור ושינה נהלים. אין בידוק מטווח אפס. עכשיו אם רוצים לבדוק מישהו מבקשים שיעצור במרחק בטוח, ירים חולצה, יפתח תיק, יציג תעודה. מונעים מצב שבו הוא יתקרב". אם החשוד ישלוף סכין כפי שקרה פה כבר לא מעט פעמים, אז שישלוף. הוא יצליח להגיע לחיילים רק אם הוא רץ מהר יותר מכדור של רובה.

במהלך הסיור אנחנו רואים בחור רזה בן 20, מלוכסן עיניים, צועד ברחוב. אנחנו לא בווייטנאם, ולמרות זאת שני חיילים מתבקשים לוודא במי מדובר. הם ניגשים אליו וממרחק כמה מטרים מבקשים ממנו שיעצור. הוא עוצר, הם מכוונים אליו נשקים, הוא נראה רגוע ומשתף פעולה, הם אדיבים ונחמדים. החיילים מבקשים שירים את החולצה והוא עושה זאת. הוא מוציא מהפאוץ' שלו דרכון ומניח אותו על הכביש. "קוראים לי סולה", הוא אומר לי. "מיפן. מה אני עושה פה? לא יודע. באתי לטייל באזור. ישן בירושלים. כן, זה מרגיש קצת מסוכן", הוא אומר כשהנשקים עדיין מכוונים אליו. ברור שהחיילים לא נהנים לעשות את זה.

"אני חובב מבנים עתיקים", אומר בראל, ויש לו מזל כי הוא קיבל המון כאלה בגזרה. אנחנו ממשיכים לציר המתפללים הידוע לשמצה ממותם של 12 ישראלים בפיגוע בשנת 2002, כולל מח"ט חברון אל"מ דרור וינברג ז"ל, שנהרג בחילופי האש עם המחבלים. צועדים לאורך הציר ברגל. "אם העסק הזה יהיה פתוח, יש לו פוטנציאל תיירותי מדהים. בשבת צועדים פה מתפללים למערת המכפלה. יש פה אווירה מיוחדת ויפה. עוד עשרים שנה אני מדמיין פה בתי קפה כמו באירופה".

בינתיים אין בתי קפה וכמעט שאין אנשים בדרך. אם כבר פוגשים מישהו - שני הצדדים נדרכים. ביום שישי צלף ירה מאחד הגגות בשני מתפללים ופגע בהם. בדרך למערת המכפלה נשמעת ירייה. בראל פונה לקַשָּׁר שלו: "תבדוק מה זה היה". נכנסים למערת המכפלה. שני תאילנדים שוטפים את המדרגות במכונת שטיפה. מג"בניק שואל את בראל בכניסה: "מי אתה אחי?" בראל עונה לו "מג"ד העיר". הרבה אנשים מכירים אותו כאן. הוא לא אוהב לחשוב על זה ככה, אבל התפקיד שלו הוא הכי קרוב לשריף. "המערה דומה להר הבית בהרבה דברים. הוואקף אחראי פה על כל ענייני ההלכה, ביטחון זה צה"ל ומג"ב. יש פה אותה מידה של רגישות, שומרים פה על הסטטוס־קוו".

רחוב השוהדא המפורסם ריק מאדם. כמעט לא גרים בו פלסטינים, גם לא יהודים. כל החנויות סגורות, אפילו חתול לא נראה בסביבה. אבל "יש פה בית קברות בקצה", מצביע בראל, וכשיוצאים מהרחוב הוא מוסיף: "כל מטר פה זה על שם מישהו שנהרג. רואה את השלט 'עם ישראל חי'? זה זוג שנרצח פה". כמעט בכל פינה היה ניסיון פיגוע. "לפני שבוע וחצי אזרח בן 20 ומשהו ישב בבית קפה בסביבה", מספר בראל. "הוא כתב בפייסבוק שנמאס לו מהעולם ובא לו למות. צעד ממערת המכפלה לכיוון נקודה של חיילים. החיילים ביקשו שיעצור. הוא הוציא סכין והגביר קצב, ירו בו והרגו אותו".

ממשיכים לנקודת חיכוך נוספת: רחוב הדס 9. יש כאן גרם מדרגות גדול. ערבים יכולים לרדת בו ולפנות רק שמאלה. יהודים לשני הצדדים. מעבר לכביש עומד בית הדסה, התיישבות יהודית. "לפני שבוע מחבל ירד במדרגות הללו, לוחמים שעמדו בעמדה זיהו אותו כחשוד. חמש־שש מדרגות מהם ביקשו ממנו לעצור, שירים חולצה. הוא שלף סכין, בא לדקור אותם, ירו בו מטווח אפס והרגו אותו". אגב, למקום קוראים "מדרגות התקווה". "כולנו תקווה", מסכם בראל.

שלושה משקיפים אירופאים שנמצאים פה בחסות ממשלותיהם - איטלקי ושתי סקנדינביות - מהנהנים לשלום למג"ד. "לפעמים הם שואלים אותי על מישהו: למה הוא לא יכול לעבור? או למה סגרנו ציר מסוים? הם ספציפית מנסים להיות ניטרליים", הוא אומר. "אני מסתובב תמיד עם סוכריות בכיס. תמיד. סוכריות על מקל, טופי. מנסה לייצר מצב שכשאני מגיע לילדים תמיד אוכל לתת להם סוכריות, שתהיה להם הבנה שאנחנו לא אויבים, שאותו ילד לא יגדל להיות מחבל. כשאנחנו מסתובבים בקסבה, צלמים של ארגוני שמאל רק מחכים לתפוס תמונה בזווית שהנשק שלי מכוון לראש של ילד. כשאני מחלק סוכריות הם לא מצלמים".

בדרך לעמדה הבאה אנחנו עוברים ליד נקודת כיבוד של חיילים מטעם היישוב היהודי. "יש פה הרבה עמדות שאזרחים מכבדים חיילים. לא יהיה מצב שמישהו לא זורק לך איזו עוגה פה". זו גם אחת הבעיות הגדולות שלו פה. "המתיישבים פה מאוד תומכים, מאוד מחבקים. ומצד שני יש דברים שמתנגשים - יש זריקות אבנים על יהודים ויש יהודים שזורקים אבנים על ערבים ואתה צריך להיות בתווך. חיילים מתארחים לארוחות שישי אצל משפחות כאן. התלבטתי הרבה אם לאסור את זה על חיילים. זה מייצר מורכבות אבל אני מוכן להכיל אותה. יש היכרות אינטימית עם אזרחים, ואז אותו חייל שבסופ"ש התארח אצל משפחה רואה את הנער מהמשפחה זורק אבנים על ערבים. זה קשה, אבל אסור לנו לעמוד מנגד. אנחנו נשמור פה על חוק וסדר. אנחנו לא מורגלים להיות שוטרים, אף אחד לא הוכשר לזה וזה לא תפקידנו, אבל יהודי שמפר חוק וסדר אנחנו נצטרך למנוע את זה ממנו".

נקודת "חסם שוטר" היא אחד המקומות שמושכים הכי הרבה אבנים בחברון. כמו מגנט. בשעות מסוימות מגיעים ילדים וצעירים ומפציצים את העמדה באבנים. בכל יום חולפים במחסום הזה בין 200 ל־500 פלסטינים שעוברים בידוק. הם נכנסים מהעיר חברון לבתיהם הצמודים לשכונה היהודית. במחסום מכירים את רובם ברמה האישית. "לפני שבועיים הגיע הנה מחבל ונצמד לאדם מבוגר עם סלים שעבר לפניו. המחבל עבר לוחם שלי, שלף סכין ודקר אותו בראש וביד. הם נאבקו כמה שניות על הרצפה, הגיעו לוחמים, ירו בו מטווח אפס והרגו אותו". רכב הפינוי הרפואי ניסה לעבור כשהמחבל בפנים ומתיישבים חסמו את האמבולנס. הלוחמים שלי בלי להתבלבל הרימו את הרכב שחסם, פשוט הרימו אותו באוויר והזיזו אותו". מה עם האנשים שחסמו את הציר? "המשטרה מטפלת בהם".

העוגות של מרזל

מגיעים לתל רומיידה. "כאן גר ברוך מרזל. הוא מחלק עוגות לחיילים ועושה להם על האש. כשהוא מחליט להיות בעייתי אנחנו יודעים איך להרגיע אותו". זה עוד ציר חיכוך ובו עוד שבעה־שמונה חיילים בצומת. צריך להבין: בכל פעם ששומעים בחדשות על פיגוע בחברון מדובר על אזור של כמה רחובות, זה הכל. בכל 20־30 מטרים עומדים כמה חיילים. מעל כל זה מרחף בלון תצפית עם מצלמות. לא בטוח שלא ינסו לדקור גם אותו. בנקודה הזו התרחשו שלושה אירועים בשבועות האחרונים. "מחבל מגיע, לוחמים מזהים אותו כחשוד, מבקשים שירים חולצה, מ־20 מטרים הוא מוציא סכין, מתקדם אליהם, הם יורים והורגים אותו", מסביר בראל ושואל את אלי, מ"פ הנקודה: "באיזה יום זה היה, זוכר?" אלי חושב, "לפני שבועיים בערך". קשה לעקוב אחרי האירועים. "יום אחרי הגיע פלסטיני, התנהג בצורה חשודה", מספר בראל. "הלוחמים ביקשו שיוציא תעודת זהות, הוא שולף סכין". וכן הלאה. חוסל. "אירוע שלישי כמה ימים קודם. מחבל מגיע, עושים לו בידוק, הוא שולף גז מדמיע ומנסה לרסס את החיילים, לא מצליח. מתיישבת נקלעת לאירוע. המחבל מוציא סכין, יורים לעברו, הוא בורח. כמה ימים אחרי זה תופסים אותו במעצר בבית".

ילדים בני שש־שבע חוזרים מבית ספר עם בלונים אדומים. אחרי שבשבועות האחרונים ילדים פלסטינים יצאו למסעות דקירה בירושלים, גם הסצנה הנאיבית הזו מכניסה את כולם לדריכות. אלי המ"פ מסביר: "300־400 ילדים עוברים מפה כל בוקר לבית ספר. יש את המתח שאתה לא יודע היום באיזה גיל הילד שיוציא סכין". המג"ד בראל מוסיף: "יש הסתה מאוד גדולה. אינטרנט, פייסבוק, יש להם ערוץ בטלוויזיה של הפרות סדר. משדרים שם הפרות סדר. בבתי ספר מחנכים להיות שאהיד ושאנחנו אויב ושצריך למות ולפגוע בחיילים. היה לנו פה מחבל בן 15, היה בן 11 בירושלים. קל מאוד להשפיע על ילדים, בטח אם ההורים שלהם לא שולטים בהם. זה מטורף בעיניי. הם מקדשים את המוות ואנחנו את החיים".

דקה ממערת המכפלה

בסוף הסיור אנחנו יושבים בפארק קטן ופסטורלי, דקה ממערת המכפלה. שמש נעימה, פרחים בגינה, עצים יפים, לפתע בום — רימון גז מושלך בסביבה. "הזוי, הא?"

המג"ד קובי בראל נולד בכפר סילבר להורים שעלו ממרוקו. השם המקורי - ביטון. גדל בנתניה ואז במושב הסמוך נורדיה. הערכיות זרמה אליו כבר בחבל הטבור - אמא מורה ומחנכת ואבא איש צבא, מדריך בבית הספר לצניחה, 25 שנים בקבע. "אווירה צבאית בבית, מגיל אפס אבא על מדים. יש לי אחות תאומה שהייתה קצינה בצבא ואח קטן בשנתיים שהיה מדריך צניחה. היום שניהם בהיי־טק. בגיל 14 החלטתי ללכת לפנימייה הצבאית בחיפה. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות קצין לוחם בצבא".

אחרי הפנימייה התגייס לגדוד שקד של גבעתי והמשיך לקורס קצינים. "רוב השירות שלי היה בעזה, באינתיפאדה השנייה. אירועים מבצעיים קשים, הרבה מאוד היתקלויות עם מחבלים בטווחים קרובים. באירוע מרגנית שהייתי בו חדרו מחבלים למוצב בגוש קטיף והרגו סמג"ד בשם גיל עוז ושני לוחמים. סמל מחלקה שהיה חבר הכי טוב שלי בצבא, קובי איכלבום, נהרג. מ"מ שלי נהרג, טל ברדוגו. אירוע פילדלפי, עם הנגמ"ש שהתפוצץ, היה בגזרה שלי. יום קודם התפוצץ בתוך שכונת זייתון נגמ"ש בפיצוץ גדול. אחרי כמה שניות מזהים מנוע על הציר ומבינים שהוא פשוט התאדה לגמרי. שום אירוע לא פסח עליי".

איכשהו יצא מכל זה בחיים. "חטפתי כדור פה" הוא מצביע על הלב. "באפוד הקרמי. ב־2006 נכנסנו לבית חאנון, במבצע לאיתור חוליות שיורות קסאמים על שדרות. פגענו בכמה מחבלים באופן חשאי מירי צלפים בלב שטח בנוי. ואז הבית שבו היינו נחשף והקיפו אותו עשרות מחבלים. 360 מעלות. היינו 18 לוחמים במבנה. בשלב מסוים, מרוב עוצמת האש, כבר עזבנו את העמדות ופשוט שכבנו על הרצפה וזרקנו רימונים כדי שלא יעלו על המבנה. יצאתי לתצפת וחטפתי כדור באפוד הקרמי. הרופא לקח את הקרמי והסתכל. הוא אמר, 'זה היה מפלח לך את הלב והיית מת במקום'". כבר למחרת הייתי עסוק במשהו אחר. במקצוע הזה אין לך אפילו רגע לעצור ולעבד. אתה ממשיך לאירוע הבא. בפינוי גוש קטיף הייתי מפקד החיילים באלי סיני, דוגית, התוחמת הצפונית. אני סגרתי שם את השער. הייתה הרגשה טובה מאוד, של משהו חדש שהולך לקרות. טוב לא קרה".

גם בצפון הוא ספג מכות כואבות. חודשיים אחרי שהתמנה למג"ד בוצעה תקיפה בגזרת הגולן הסורי נגד שיירת מכוניות של חיזבאללה. בין 12 ההרוגים היו ג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה וכן גנרל איראני בכיר. תגובת חיזבאללה פגעה ישירות בגדוד של בראל. "עלינו שיירה של מפקדים לתצפית לקראת משימה בעקבות המתיחות. בירידה נקלענו למארב טילים של חיזבאללה. ירו עלינו שבעה טילי קורנט. הטיל הראשון פגע ברכב שמאחוריי במ"פ מסייעת ובנהג שלו ישירות. שניהם נהרגו. פגעו גם ברכב שלפניי ואותי פיספסו. ציפו שחיזבאללה יגיב. אף אחד לא העריך באותה נקודת זמן שזה יהיה איפה שהיינו. שילמנו על זה מחיר".

מי שמגיע לתפקיד כמו שלך מאבד הרבה חיילים וחברים, מה זה עושה לבן־אדם?

"כשזה מישהו קרוב אליך זה קשה. היו לי חברים קרובים, אנשים שהכרתי. חיילים פה פעם ראשונה רואים מוות, זה לא משהו נורמלי. אתה מתבגר מהר. בפעמים הראשונות שאתה רואה גופות של חברים, חיילים, מחבלים, אתה שואל המון שאלות. שום אימון לא מכין אותך למצב הזה. יש גם פחד. גם הרבה פעמים בגלל שפחדתי נשארתי בחיים. הרבה מאוד חוויות לא עוזבות אותי. גם בגדוד הזה היה מג"ד שנהרג בלבנון בהיתקלות עם מחבלים. שמוליק אדיב. להגיד לך שזה לא עובר לי בראש? זה יכול לקרות, אני פה עם החיילים, מגיע ראשון לאירועים. אני מודע ושלם עם זה, אני יודע שאני והמשפחה שלי יכולים לשלם מחיר. אשתי תומכת במאה אחוז, נותנת לי שקט. היא הגיבורה האמיתית. היא מגדלת את הילדה די לבד, היא מבינה שזו חבילה אחת, היא חלק מהשליחות הזו".

במלחמת לבנון השנייה היה בראל מפקד הפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה החטיבתית). "עשינו סריקות, מארבים, עמדות חיזבאללה. היה בלגן בכל הצבא. הרבה לקחים הופקו. אחרי זה עשינו הרבה יותר אימונים, כי לפני כן התאמנו פחות. הייתי בכפר דרום בעזה שנה שלמה. הגדוד כמעט לא התאמן".

אתה שואל את עצמך אם הצבא לא נמצא היום בקונספציה דומה?

"זה סיפור של תחושה, הלך רוח ברחוב. תראה מה סכין עשה לעיר שלמה בראשון־לציון, זה מטורף. אם המחבלים שהיו פה היו רוצחים אזרחים, מתיישב או ילדה, יכול להיות שהיינו מגיעים למצב של אינתיפאדה שלישית. אולי זה היה גורר תג מחיר יהודי והצד השני היה עושה משהו וזה יכול לקרות פה בשנייה, גם מחר בבוקר. בעיר הזאת, עם האתגרים שהגזרה הזו מייצרת, חיילים בקצה שמתמודדים עם הדברים האלה יכולים לעשות הכללות לא נכונות. השחיקה יכולה לייצר שחור ולבן אל מול אוכלוסייה מסוימת שהם יכולים לשים עליה תווית ואז זה מסוכן. אני כמפקד חושב שהעוצמה היא בערכים שלנו: מידתיות בהפעלת האש, טוהר הנשק והדברים שעליהם גדלנו. בכל האירועים הללו, חיילים חשו סכנת חיים מוחשית, אז החייל מסיר את הסכנה ואני נותן לו את כל הגיבוי גם אם זה אומר שבסוף הוא יבצע ירי למרכז מסה כדי לעצור את הסכנה".

אבל משהו בכל זאת השתנה. הדברים מחלחלים לחיילים?

"אני אומר בזהירות ומקווה שלא יהרגו אותי: אני לא אהבתי לראות מה שראיתי בראשון־לציון ובנתניה, עם מחבל פצוע שעושים לו לינץ'. בצבא ובגדוד שלי דבר כזה לא יקרה. אם מחבל פצוע לא נהרוג אותו ולא נעשה בו לינץ', ואחרי שנסיר את האיום ונסיים את האירוע גם נטפל בו רפואית. מי שבא לדקור חייל, או שייפצע או שימות. חיילים חשופים למדיה, רואים שיש פיגועים גם במקומות אחרים, תוסיף לזה שהם בהפרות סדר, זורקים עליהם בקבוקים, אבנים וזכוכיות. חייל פה צובר כעס והוא עלול לפעול מתוך אמוציות ואנחנו נמצאים הרבה בשיח עם הלוחמים בדבר הזה. לפעמים, כשזורקים עליך כמה שעות אבנים, בא לך לעשות מעשה. אסור לנו להגיע למצבים האלה. אנחנו מדברים עם החיילים, מרגיעים אותם, כמו טיפול פסיכולוגי כזה. 'איך אתה מרגיש? מה עבר עליך?' אחרת אנחנו נאבד פה את הדעת. חיילים לא יוצאים מפה 17 יום. בחיכוך כזה - אתה יכול להתחרפן. חד וחלק אתה יכול להתחרפן".