דוח כספי
מהילדות החלומית–מפחידה בקיבוץ, דרך ההתפרצות היצירתית בשנות ה–70 וההתבגרות כמוזיקאי, ועד ההווה, שבו הוא לא רק מנהל מאבק משפטי בגלל הסרט התיעודי שנעשה עליו, אלא גם יוצא לסיבוב הופעות חדש, כולל מופע בפסטיבל הג'אז של תל–אביב. מתי כספי מחייך לעצמו
גשם זלעפות יורד על תחנת הדלק בעיבורי כפר־סבא. לא תנאים אידיאליים לקיום ראיון, אבל התפאורה משנית לחלוטין. כי מדובר במתי כספי. הנסיך הבלתי מעורער של המוזיקה הישראלית. נסו לחשוב על השיר של כספי שאתם הכי אוהבים, ותוך דקה תריבו עם עצמכם. וגם דמות אניגמטית, פרובלמטית, המקרינה ניתוק ודווקאיזם. מי ששומר בקנאות על הפרטיות שלו - לא תמיד בהצלחה, גיצים יעופו בהמשך - ושנותן לי, בעצם לכולכם הקוראים והמאזינים, כמו תמיד, את ההרגשה שאנחנו בעצם לא יודעים דבר.
אחת החידות הכי מסקרנות של עולם התרבות הישראלי היא "מה קרה למתי כספי". "איפה מתי כספי של פעם". של שנות ה־70. השתנית?
"לא. מי שאהבו אותי אולי מצפים שאהיה 'מתי כספי הצעיר', שיצר בקצב אדיר. אבל זה פשוט לא יכול לקרות. לכל יוצר יש תקופה ראשונה שהוא שוטף. אתה סופה. אחר כך מגיעה תקופת רגיעה, יוצר כרגיל, כחיים שבשגרה. מתי נגר מאבד את האצבע שלו? כשהוא מתחיל להיות נגר. יצר, התלהב - הופ, חתך אצבע. אבל מעבר לאצבע אחת הוא לא מאבד יותר. נרגע, שם כפפות, מתרחק מהמסור החשמלי. זה העניין".
אז למה האלבומים המאוחרים שלך מושמעים הרבה פחות? אולי מתי כספי הצעיר מאפיל על כל מה שיעשה מתי כספי המבוגר?
"אין לי מושג למה וההסברים האלה נשמעים לי קצת מוזרים. כן, הבנתי את הטענה, כאילו נכנסתי כבר לפנתיאון. אבל כמו שאמרתי, זה תהליך טבעי של יוצר".
ועוד דבר שדבק בך: הדימוי של האדיש, המאופק. בשעה שאתה בעצם איש חם, רגיש מאוד.
"זו הייתה התנהגות שסיגלתי, כי בשנים הראשונות של הקריירה שלי לא הייתי אדם מאושר, בכלל. הרי אין שום קשר בין היצירה שיצרתי למה שהרגשתי. גם בטהובן כתב יצירות מופלאות בשעה שהיו לו חיים איומים - ואגב, ביקרתי בווינה ונגעתי בפסנתר שלו, כשהשומר לא ראה, מתוך צורך של מעריץ. אז אני לא הייתי מאושר עד לפני 25 שנה. וכל מה שיצרתי עד תחילת שנות ה־90 וכל מה שאנשים שמעו עמד בסתירה לחיים שהיו לי. היו אומרים שאני לא מחייך, ואף אחד לא ידע מה אני מרגיש. אז ב־25 השנים האחרונות אני אדם מאושר לחלוטין, כי פגשתי באהבת חיי הנצחית. ובניגוד למה שחושבים, אני גם צוחק המון. בבית".
רבים מהמרואיינים שלי בעבר, מארז הלוי, שעד היום לא מתאושש מהאלבום שעשית לו, דרך שלומי שבן ועד שלמה ארצי ויהודה פוליקר - מציבים אותך בליגה נפרדת. טופ פייב, לפעמים לבד־לבד בפסגה. בערך מהרגע שהתחלת את הקריירה, בתחילת הסבנטיז. חתיכת משא.
"כשהייתי צעיר לא אמרו את זה בפניי. וגם כשאמרו, לא התייחסתי לדברים האלה. פשוט עשיתי מוזיקה. וזו אכן הייתה תקופה מדהימה, השנים האלה. שלום חנוך כתב שירים נפלאים. את כוורת מאוד־מאוד אהבתי, הרבה הומור וחן. ומיקי גבריאלוב. ושלמה גרוניך. ושם־טוב לוי. ויוני רכטר. ועוד ועוד. אז אני מסכים לשער שחלקם גם קינאו בי. הייתה קנאת סופרים חיובית".
מה ההסבר ליצירתיות ההיא? שתיתם מים אחרים באותה תקופה?
"בשנות התום לא נאלצו לעשות יחסי ציבור לשיר חדש שעוד לא שמעו. ולא עשו יח"צ בכלל. פשוט האזינו. אם אתה אוהב, טוב. ואם לא, אז לא. קישון כותב ב'נקמתו המתוקה של פיקאסו' שפעם היו אוהבים ציור כשהיו מסתכלים עליו. לא צריך לקרוא חוברת הסברים עליו. פעם לא היה צריך לשכנע בכל מיני דרכים עורך תוכניות להשמיע שיר מסוים".
חכה, תכף מגיע חוק שיקבע מה יושמע בפלייליסט.
"זה נהדר. הייתי מוציא חוק ששיר יושמע בפלייליסט בתנאי שקודם ייתנו שם בעברית ל'פלייליסט'. לטעמי צריך להשמיע הכל וזהו. בלי אפליה מתקנת, שזה דבר איום ונורא, ובלי ליצור גטאות מוזיקליים. זו טעות נוראית שנעשתה לפני שנים, בתקופות הפסטיבלים. אחרי פסטיבל הזמר הגיע הפסטיבל החסידי, גטו ראשון, אחר כך ילדים, שוב גטו, ואנשים התחילו לכתוב שירים מטומטמים לילדים. גם אני נטלתי בזה חלק בגלל שהייתי צעיר - כתבתי את 'אחותי הקטנה', 'בן', ו'שלום כיתה א''.
"בהמשך הגיע הפסטיבל המזרחי. רק מזרחי, ורק אינפנטילי לילדים, והרבה תוכניות איומות. הדבר הזה הוליד גטאות ברדיו. וזה מה שקורה עכשיו ברדיו האזורי. יש תחנות רדיו שמשמיעות סוג מסוים מאוד של מוזיקה, לטוב ולרע. ועכשיו זה הפך לחיידק שאי־אפשר להיפטר ממנו".
בשעתו התבטאת נגד הפופ המזרחי. מה שעורר נגדך לא מעט תרעומת.
"אני רוצה לדייק: בכל הסגנונות יש שירים נפלאים ושירים גרועים. גם בסגנון שלי יש גרועים. אלא שכמו שאמרתי, משהו מפריע לי בגטאות. עדיף רדיו שישמיע את טעם העורך, ולא את מדיניות הרדיו. טעם שמשמיע את מה שטוב ומעניין. אפליה מתקנת כמו 'על הדבש ועל הכיפאק', זו שגיאה איומה. שישמיעו את זה ביחד עם 'על הדבש ועל העוקץ', ואותי עם 'הפרח בגני'".
ובינתיים לא מציק לך שהרדיו של היום לא משמיע אותך הרבה?
"אין לי מושג. אני עצמי לא מאזין גדול לרדיו. לפעמים אומרים לי ששמעו שיר שלי. זה נכון שפעם לא הייתה שעה בלי שישמעו, אבל אולי התחושה הזו היא בגלל שאני לא מאזין לרדיו".
סינגל בשם 'ציור' מאת מתי כספי ג'וניור ושלמה גרוניך ג'וניור היה מושמע היום?
"אני מקווה שכן והראיה היא שלהופעות שלי מגיע הקהל שלי, מבוגרים כמו צעירים. במגרש החניה תמצא עגלה של תינוק ואמבולנס. אז אני שבע רצון, בין אם משמיעים אותי הרבה או לא. עד היום באים אליי נערים בני 13־12 ואומרים לי שבזכותי הם התחילו ללמוד מוזיקה. כי ההורים שלהם הכירו להם אותי. וזו מחמאה אדירה בעיניי. גם הם מגיעים להופעות. אם תהיה נאמן לעצמך, הקהל יבוא אליך. ואם תהיה 'נאמן לקהל', הוא ילך ויפחת, ואז תהפוך לעוד מוצר מדף שיש לו תאריך תפוגה".
ומה עם השבריריות של המקצוע, של ההצלחה, של הפרנסה?
"נכון, המקצוע הזה שברירי. יש עליות ומורדות, לפעמים זה מתון ולפעמים מטאורי - גם המורדות. והיו לי תקופות כאלה. אבל מבחינת הפרנסה, יש לי והכל בסדר".
וכך יוצא עתה כספי, 66, לסיבוב הופעות חורף, בליווי הרכב מגוון, לציון 50 שנות עשייה מוזיקלית. במסגרת זו יופיע גם בפסטיבל הג'אז של תל אביב, בשישי הבא, 27 בנובמבר, בסינמטק תל־אביב. שם המופע הוא 'ג'אז כספי', והוא מכיל טעימה קטנטנה מהקאנון של האיש שכתב יותר מאלף שירים, בעיבודי ג'אז, חופשיים וגמישים יותר. פעם ראשונה שהוא מופיע במסגרת כזו. "אבל במוחי יש מרבצי ג'אז טבעיים", הוא אומר, "וזו התשובה ליצחק".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
השתנה או לא השתנה, התואר "כספי הגאון" ידבק בו לנצח. אבל הגאון הזה לא בא משום מקום. והרקע שלו לא פשוט.
ב'היינו העתיד', ספרה הפנטסטי, כדבריו, של יעל נאמן, מצא כספי את ילדותו האבודה. קיבוץ חניתה, 1949, והניסוי האכזרי שנקרא לינה משותפת. "ילדותי בקיבוץ הייתה חלום, אבל בדיעבד, עניין הלינה המשותפת היה די אכזרי", הוא אומר. "מי שהייתה אחראית הייתה המטפלת התורנית, כשההורים במרחק חמש דקות הליכה. תינוק מתעורר מייחל לאבא או אמא, ולא למטפלת שנכנסת עם מטפחת על הראש ועששית, והוא מצטנף מבהלה איומה. מטפלת שהוא לא מכיר, הצל שלה מוטל בענק על הקיר, והיא אומרת במבטא הונגרי, 'לישון יפה ילד. לא טוב בוכה'. זה נורא".
בסרט הדוקומנטרי "וידוי", שאליו נחזור בהמשך, מגלה כספי כי נולד להורים קרים. לא חיבוקים, כן מכות מאבא, מי שישב לידו והשגיח בשיעורי הפסנתר. ילד מחונן - בגיל שלוש, כך מספרים, הגיע המלחין מרדכי זעירא לקיבוץ ונזף בהורים לבל יחמיצו את הכישרון. מגיל עשר למד פסנתר, במשך שש שנים. "ובשנה השנייה המורה עשה לי תרגיל בתיאוריה, שהטביע את חותמו עליי לכל החיים. על דף תווים הוא ניקד זבובים. וביקש שאחבר אותם לתווים אחרים, משקל, תיבות. באותו זמן למדתי קטעים מיצירות של מלחינים שונים, כמו באך, בטהובן, מוצרט, ברטוק. והמורה ביקש שאכתוב עיבוד לפסנתר בסגנון של כל אחד מהאחרים. אחרי שבוע הוא ביקש שאנגן, ואמר: 'טוב'. זהו. לא דיברנו על זה יותר. זה היה שיעור התיאוריה היחיד שעברתי, והוא פתח לי את המוח בצורה אדירה. בנוסף להאזנה לרדיו בימי שבת, לשירי עמים מכל העולם. הודו, רוסיה, צוענית, אנגלית עתיקה, אפריקאית, דרום־אמריקה.
"מוזיקה הייתה דבר מרכזי אחד בעולם שלי. אני זוכר את הנסיעה עם אבא לחיפה, לראות בקולנוע את 'חוזליטו'. בתחילת הסרט חוזליטו מאבד את אמו, מחפש אותה, בסוף מוצא אותה. אז בחזרה לקיבוץ במשאית אחזתי בברזל, וכל הדרך שרתי עד לחניתה. דמיינתי שאני מאבד את אמא שלי. כשהגעתי לחניתה, הגענו ל'חדר', כך נקרא איפה שההורים גרו. ומצאתי את אמא.
"והטבע. מטייל לבד על גבול הלבנון. ואת הים התיכון עד לחיפה, ואת כל העמק. מדמיין שפעם אני חוזליטו ופעם אני טרזן, פעם אני צ'יטה ופעם ג'יין. ושר בקול. כשאני נמצא לבד אני שר בקול. הטבע היה המפלט שלי. ילדות נפלאה. ההתפכחות הייתה מאוחרת".
בקיבוץ ראה את להקת הנח"ל האגדית, של אורי זוהר, וזו עוררה בו רצון אמיתי לעסוק במוזיקה. בגיל 16 הלך לבחינות שלה, שר את 'העיר באפור' בלי לדעת את המילים ובטון נמוך, ונדחה. אולי הפעם היחידה שבה חשב על ייעוד אחר. ספורטאי למשל. קצת בעייתי, כי בילדותו לקה כספי בפוליו, שיתוק ילדים שפגע באחת מרגליו. "אבל הסתכלתי בראי על הרגל הדקה שלי ועל האף שהחל לגדול, ומחשש שלא יקבלו אותי התחלתי לעסוק בספורט, בכל תחום אפשרי. כשהגעתי לטירונות קרבית הבנתי שכמה שלא אנסה לרוץ, רגלי השמאלית תהיה איטית יותר מהימנית. וכששאלתי למה בכלל צריך את כל הכושר הזה, נעניתי: 'למקרה שתצטרכו לסגת'. אוי ואבוי, אני לא רוצה להיות במצב שאגיד 'אחריי', וכולם ישיגו אותי".
רק כך השתכנע לחזור למבחן בלהקת הנח"ל, הפעם שר את 'העיר באפור' למילים הנכונות ובטון גבוה יותר, בליווי עצמי באקורדיון, התקבל, המשיך ללהקת פיקוד דרום והשתלב בכתיבה. שם כחייל כבר יצא לו שם של כישרון מיוחד. אחרי השחרור קיבל את הג'וב הראשון, הלחנת שירי המחזה 'עיר הגברים'. בתוך זה 'פנקס הקטן', והנגינה המפורסמת עם שלמה גרוניך על אותו פסנתר. הכל באותו יום, בטייק אחד. "בכלל, אני אוהב טייק אחד של הקלטות", הוא אומר. "לא מחכה. רוב השירים שלי הם טייק אחד. מתקן שגיאות במקרה שיש, מנגנים את זה יותר טוב בפעם הבאה, תודה רבה. אין דבר כזה להתעכב על השיר. אני מביא נגנים מוכשרים. לא טכנאים. וברגע שיש השראה המוזיקה יוצאת במהירות עצומה".
שנות ה־70 וגם חלק משנות ה־80 של המוזיקה הישראלית היו נראות לגמרי אחרת בלעדי כספי. בחור צעיר שבמו ידיו הפך את הפופ הישראלי לסוגה עילית, מציב רף גבוה במיוחד של השראה, תעוזה וברק, משנה את כללי המשחק ומושך אחריו את כל האחרים. מאיפה בכלל להתחיל? שירי האהבה של אהוד מנור ושירי המשוררים של זך, פיכמן ורביקוביץ, השת"פ עם שלמה גרוניך, חווה אלברשטיין שרה על אליעזר בן יהודה, שוקולד מנטה מסטיק באירוויזיון, יהודית רביץ, נתנאלה וגלי עטרי עוברות דרך המאסטר, כל אמן שני - מסוזאן ופרן דרך תיקי דיין וששי קשת ועד אושיק לוי - זוכה לשיר־חיים במתנה, טאצ' לנשמות הטהורות, טיפול רויאל לארז הלוי, שיגועים עם בעז שרעבי, ארץ טרופית יפה, 'חגיגה בסנוקר', ונטילת הלפיד מסשה ארגוב בכבודו. היה זה תקציר חלקי במיוחד.
כיף לדבר עם כספי על מוזיקה. כמו קוסם, הוא שולף את השרביט, מפזר אבקת זהב ונעלם מעלה בענן סגול. הכל קליל, בלתי מושג. "זה בער בתוכי. כל דבר שמצא חן בעיניי הלחנתי, ודי מהר", הוא מספר, "עד שכאשר שהלחנתי את 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה', היה מי שאמר שאני יכול להלחין גם את ספר הטלפונים. כשטקסט מוצא חן בעיניי הוא יוצא בבת אחת. אין עבודה עליו".
תסביר.
"כל השיר במלואו עם ההרמוניות מגיע אליי בבת אחת. דרך הלידה של השיר לפעמים ארוכה מאוד. אני יושב ובוהה בטקסט, עם הגיטרה או ליד הפסנתר, לפעמים אני עוזב אותו. אבל השיר יוצא במלואו ובבת אחת. אף פעם לא חלק ממנו. למעט שני מקרים: כשכתבתי את המוזיקה ל'חגיגה בסנוקר', יש שם למעשה את 'ברית עולם', ורק החלק השלישי - מ'אוהב אותך הלילה' - היה חסר. הוא הגיע אליי כמה שנים אחר כך. ועוד מקרה אחד, שיר קטן של נתן זך, 'נערתי'".
באלבום הראשון שלך, בגיל 25, אתה מנגן בכל הכלים בעצמך. זה לא להראות כמה אתה מיוחד?
"לחלוטין לא. פשוט הכיס שלי היה מאוד צנוע. לא היה לי כסף. שני הבעלים, פרנקי וטומי, התקשרו ואמרו לי, בוא לראות אולפן חדש, טריטון. עניתי מיד כן, כי המוזיקה בערה בי. והם העלו רעיון: 'אתה תנגן ותהיה שפן הניסיונות שלנו. נלמד את סודות ההקלטה. כשחברת תקליטים תרצה להפיץ, הם ישלמו לנו את שעות ההקלטה'. אמרתי טוב, וככה ניגנתי לבד על כל הכלים. אם הייתי מסדר את השירים לפי סדר ההקלטה, אפשר היה להבחין בהתפתחות בטיב ההקלטה והנגינה. למדתי אז כמה פטנטים מרינגו של הביטלס, שהיה הראשון שהניח ממחטות על עור התוף. בסוף כבר שמנו שמיכות".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
כן, כיף לדבר עם כספי על מוזיקה. קצת פחות לעסוק בעניינים אחרים. למשל 'וידוי' הסרט המעולה שעשו עליו דני דותן ודליה מבורך, המוקרן בימים אלה בסינמטקים ומיועד לשידור מתישהו בערוץ 1. למה מיועד? כי כספי.
בסרט הוא נחשף באופן חד־פעמי, מעורר התרגשות, צער, אפילו בכי. ילדותו הקשה עם הוריו, מחלת הפוליו, נישואיו הראשונים לגליה סופרשטיין, מי שעל פי המיוחס לה בסרט דחפה אותו לסמים פסיכדליים, שהובילו לטריפים רעים. וגם נישואיו השניים והכה־מתוקשרים לאם שני ילדיו הראשונים, דורין, קשר שהיה נושא השיחה החם והעכור ביותר של ראשית שנות ה־90.
תקציר: כספי איננו מאושר, דורין מנסה להתאבד, בקרב הגירושים מסרב בית הדין הרבני לשחרר את כספי עד שיביא ראיה לבגידתה בו - וכספי, בעזרת חוקרים פרטיים, מתעד את דורין בביתם, עושה את זה. יחד עם אהבתו החדשה והנצחית הקאו (רחל וגנר), לאחר שנולדת בתם הראשונה, הוא עוקר לאמריקה, משוכנע כי התגרש שם כדין מדורין. בשובם ארצה, משפחה עם שתי ילדות, כספי מואשם ומורשע בעבירת ביגמיה. זה, לצד דיווחים על התחפפות רוחנית, "מתי כספי התנצר", "מתי כספי הצטרף לעדי יהוה", מה שהופך אותו סגור מאי פעם. האיש, כך דווח, אפילו איים לתבוע בעבר את ויקיפדיה.
וכך גם התגלעה מחלוקת בינו לבין המפיקים של 'וידוי', ולא עוזרות תגובות נרגשות של הצופים שכבר הספיקו לראות את הסרט. לטענת כספי, כפי שפורסם, ניתנה בידיו זכות וטו לגבי חלקים בסרט והוא מבקש לנצל אותה ולהסיר ממנו תשע דקות. בינתיים ביקש לעכב את הקרנתו בערוץ 1. כשאני מנסה לברר עימו את הפרטים החסרים, הוא מבהיר שאינו מעוניין להתייחס לסרט, מאל"ף ועד ת"ו. לא הסרט, לא העולה ממנו, לא המחלוקת עליו.
"אני קנאי מאוד לחיי הפרטיים ושומר מכל משמר על משפחתי", הוא אומר בהמשך. "וגם מודע לזה שאני עוסק במקצוע - זה הוא שבחר בי בעצם - שגורר עניין כזה. אבל אני לא יכול לשאת באשמה הזו, שקיימת בי התכונה של להיות יוצר ומוזיקאי וזמר ומפיק. לא חשבתי על זה בגיל 15. רק בדיעבד התחלתי להילחם גם בשמירה על פרטיותי".
שמעתי לא מעט אנשים שאמרו, למשל בעז שרעבי, מתי כספי הוא האמן שנעשה לו העוול הכי גדול כאן.
"לי אין מושג על מה מדברים. ואני לא מחפש את זה. אני עובר הלאה. ממשיך ליצור. וכידוע, אין קשר בין חיים קשים ליצירה פנטסטית. דווקא בתקופות עצובות של חיי, הלחנתי למשל דברים מצחיקים, 'נחליאלי', 'שירים במיץ עגבניות'. כי כשאני בתוך היצירה אני נמצא בעולם שלי, ובאותו רגע אני לא חש כלום מהסביבה, ולא חושב או מרגיש אם החיים שלי נפלאים או איומים באותו רגע. יצירה היא בועה".
זה גם מרפא לתחלואי המציאות הישראלית שיכולה להיות קשה?
"זה מרפא להכל. ומזלי שאני לפעמים נקלע לבועה הזו. לא משנה שבאותו רגע יש במקום כלשהו בעולם אזעקה, אוטובוס מתפוצץ, רקטות או עושק של עובדים וחובות של מיליארדים שנמחקים. אני בטוח שהתחושה הזו קיימת אצל כל יוצר אחר, שיהיה סופר או צייר. אתה נכנס לשטף שמשכיח את המקום וכמה זמן עבר".
מה עם חדשות, אקטואליה?
"אני לא קורא עיתונים ולא שומע חדשות. אז בישראל אתה שומע באקראי, בתור, אנשים מדברים דרכך, כמיטב החוצפה הישראלית. אז אני נאלץ להקשיב. ובכותרת העיתון תמיד תפגוש בדרך. אבל אני לא אקנה אותו ולא אפתח מהדורה".
עתיד המקום הזה מדבר אליך? עתיד ילדיך? ימים מעוננים מעל כולנו.
"אני לא יכול שלא לשמוע דברים שקורים ונאמרים, גם אם אני לא עוסק בזה אישית. ואלה ימים מעוננים, אבל מעל העולם כולו. דברים נוראיים קורים בו, שלא העליתי על דעתי מעולם. זו מציאות שלצערי הילדים נולדים אליה. וזה מדאיג אותי מאוד, כמו כל בעל משפחה נורמלי. מגורים במקום אחר? לא יודע מה לחשוב על זה כרגע".
אתה מצפה לפרס ישראל?
"מצפה לפרס שמעון. זה יהיה אותו דבר".
ובישראל של 2015, והשנים שאחריה, ייוולד עוד מתי כספי?
"לא משוכנע, אבל הלוואי שכן. מקווה מאוד שיהיו כאן עוד כמה מתי כספי".
לפנייה לכתב/ת 
