חדר הלב

'המחיצה', ההצגה החדשה של תיאטרון החאן, הוא מחזה הביכורים של הסופרת עינת יקיר. יקיר מביאה איתה לבמה סגנון כתיבה שונה מהמקובל, שאפשר לכנותו פוסט־אבסורדי. המחזה מתאר את חייהם של בני זוג כעשור אחרי שבתם הקטנה נהרגה בתאונה. הם גרים בדירת חדר מוזנחת, שהבעלים שלה, ככל הנראה, הוא זה שגרם לאסון המשפחתי. הזוג מתקיים שם כמו בזמן קפוא, הבא לידי ביטוי בהתעסקויות אובססיביות של כל אחד מהם: היא מדביקה גזרי עיתונים על אוסף גדול של בובות, בעוד הוא מטפל בעציצים מיובשים ועורך עליהם מחקר כלשהו. כשבעל הבית מבקש מהם לפנות את הדירה, האישה מסרבת, ואילו הבעל מנצל את ההזדמנות כדי להיפרד ממנה. אחרי לכתו חודר בעל הבית אל הבית, והאישה מציעה לו פשרה: הם יחלקו את החדר באמצעות מחיצה, וכך שניהם יוכלו לגור בו. הוא מסכים, אך הסידור אינו מחזיק מעמד זמן רב.

המחזה כתוב בסגנון המזכיר מחזות של הרולד פינטר ואדוארד אלבי, שגם הם ניסו לדבר על מצבים קטסטרופליים ועל חרדות עמוקות של הנפש באמצעות דמויות שמתנהגות בצורה משונה ומנהלות ביניהן דיאלוגים חידתיים. ברמה המקומית, יש במחזה הדהוד אקטואלי לטראומה של אובדן ילדים בחברה הישראלית. בראיון המופיע בתוכניית ההצגה מספרת יקיר שרצח רבין מסמן את הרגע שבו איבדה את תחושת הביטחון שלה בסביבתה וחוותה את תחושת האובדן האפשרי הרודפת אותה עד היום. אמנם אין שום אזכור לרצח רבין במחזה, אך נראה שיקיר מנסה לבטא איזושהי אמת על החברה שלנו, התקועה בתוך שבר תודעתי עמוק מאז אותו אירוע נורא ואינה מצליחה להתקדם.

הטקסט של יקיר זוכה לביצוע מדויק ורגיש בבימויו של עודד קוטלר, על הבמה ההיפר־ריאליסטית שעיצבה פרידה קלפהולץ־אברהמי. נילי רוגל מרתקת בתור אילנה, האישה שכדי להכיל את סערת הרגשות שלה יצרה לעצמה עולם סגור ומוגן. יוסי עיני, בתור הבעל העוזב, וניר רון, בתור בעל הבית הפולש, מעצבים שני טיפוסים גבריים הפוכים בצורתם החיצונית, אבל שניהם אינם יכולים להתחבר לרגשותיה של האישה. התוצאה היא הצגה מעניינת, דחוסה וגם מצחיקה לרגעים, שמותירה הרבה סימני שאלה, אך גם מכריחה אותנו להתמודד עם משהו שאנחנו מעדיפים להדחיק: המורשת הפוסט־טראומטית של כולנו.