על הכוונת

אחרי שזכה בפרס ספיר על ספרו הקודם, 'דרוש לחשן', קיבל חגי ליניק טלפון מבנימין נתניהו, ראש הממשלה, ועוד הרבה לפני כן, חבר בצוות של אחיו, זוהר ליניק ז"ל. "אתה יודע שגם אחי נהרג, אני מכיר את זה מקרוב", בירך אותו נתניהו. מאוחר יותר, כשנפגשו, הוסיף ראש הממשלה: "אתה גם דומה לו".

וזה בעצם כל הסיפור, אומר עכשיו ליניק. "הבעיה של החברה שלנו היא לא הפלסטינים ולא הסכסוך - אלא ההתמכרות למוות. קוברים פה את הגופה עוד באותו לילה, אבל את המת מגלגלים עוד 20 שנה. עוסקים בו כל הזמן ומבטיחים בשם האמונה שהטוב עוד יגיע בעולם הבא: תירוץ להיות חרא בעולם הזה.

"יש אצלנו רפלקס מותנה, פבלובי - אתה רק אומר 'מוות' והריר זולג. נתניהו לא המציא את זה; בן־גוריון התחיל, והיום גם השמאל שותק, והמפלצת נמצאת בתוכנו. מדינת ישראל היא דרקון אימתני, וכולנו רוכבים בכיף על הדרקון, אבל כשהוא מביט אליך לאחור עם העין - זו אימה. אימה כזאת, שאתה רוצה לקפוץ מהבניין ולגמור עם זה. ואני אומר לך את זה מניסיוני האישי. אז אני רוצה להרוג את הפרה הכי קדושה של החברה הישראלית. להרוג את המוות. ועל זה הספר החדש שלי".

'המחסל' (הוצאת הספריה החדשה) משלים מחזור בן ארבעה ספרים של ליניק, כולם סובבים סביב מוות ושכול, כולם מבוססים במידה כזו או אחרת על סיפורו האישי והמשפחתי. 'מישהו נפל', 'מספר מוות', 'דרוש לחשן', ועכשיו, ב'המחסל', ליניק מבצע סיבוב של 180 מעלות ומציב גיבור שהוא רוצח בעצמו.

"עד שלא הרגת, אינך יכול לדעת מי אתה באמת", אומר המוטו לרומן החדש. עלילה קלסטרופובית וחידתית מבעד לעיניו של מחסל. זרם תודעה שבו הוא משחזר את עברו, מפרט בדקדקנות פרטנית, מקפיאת דם, את מלאכתו, ומנסה להבין את מי בכלל הוא משרת, עד שהוא הופך ליעד חיסול בעצמו.

"החיים כאן מציעים לנו שתי אופציות בלבד", אומר ליניק, "מצד אחד יורים ובוכים, 'החייל המת', הקדוש. ומצד שני החיסול, כאילו החייל הוא מכונה, מקצוען, מי שרק לחץ על ההדק. אז לא! אנחנו לא פה ולא פה. בואו נשאל למה החייל לוחץ על ההדק. בואו נדבר על האלמנט הרצחני שבתוכנו. כי כולם פה עם אצבע על ההדק. או שאתה הורג או שאתה נהרג".

בתור בוגר הקומנדו הימי, אתה יודע מה השאלה המתבקשת.

"כן: האם חיסלתי בעצמי. ואני לא רוצה לענות על זה. לא כי נטלתי או לא נטלתי חיים. תניח שאני מכיר את כל הטכניקות וכל הפרמטרים: צפיתי, כיוונתי, יריתי. אני לא רוצה לענות על השאלה, כי זה המקום שאני מנסה להיחלץ ממנו. 20 שנה אני כותב כדי לצאת מהמקום הזה. אל תחזיר אותי אליו".

ואל המקום הזה הוטח בעל כורחו. לא היה לו סיכוי. בן הזקונים לששת הבנים ליניק, ששמם נישא כאגדה. אנשים מתארים אותם עד היום הולכים יחד, לבושים תלבושת אחידה, כמו אפרוחים לפני האם.

אביו המנוח מרדכי נולד בגבול פולין־אוקראינה. אמו מאיה תבדל"א נולדה בברלין. היא עלתה ארצה עם קום המדינה ופגשה את האב במחנה מעבר באיטליה. הם התיישבו ראשית בקיבוץ, ומשם נטעו את ביתם ביהוד. האב, מפ"מניק אדוק, היה פועל בניין, מענטש אמיתי, שקידם עצמו בפוליטיקה המקומית עד שהפך לראש מועצת יהוד. האם, כפיצוי על היעדר משפחה, ילדה בזמן קצר שישה ילדים, כולם בנים.

האגדה שלהם מתחילה - אי־אפשר אחרת אצלנו - בנסיבות טרגיות. הבן הבכור זוהר נהרג ב־68' בתאונה בעת הכנות למבצע של סיירת מטכ"ל, ביחד עם דוד בן חמו. חגי, אז בן תשע, זוכר את אותו בוקר. "הייתי בכיתה, היה פורים ושמש מבעד לחלון. ואמרתי לעצמי, איזה כיף אם הייתי עכשיו בחוץ. תיזהר ממה שאתה מאחל לעצמך: טאק, דפיקה בדלת. 'חגי, מישהו קורא לך החוצה'. פגז!" גם כשנאמר לו "אחיך נפל", עדיין לא קלט מה קרה.

ונותר בחוסר ידיעה מלא עד היום. ההורים לא תבעו מעולם לדעת איך זוהר נהרג. גם הבנים. "מבחינתם זה נגמר, וזה לא משנה איך, והם צודקים. עניין של דורות שונים. הם הגיעו לארץ, הילדים נפלו להם והם סגרו את הפה. השאלות התחילו להתעורר כשילדים נפלו לאנשים שכבר שירתו בצבא. רגע רגע רגע, אנחנו הרי יודעים איך הצבא מתנהל, אז מה קרה פה?"

אחיו הבוגרים המשיכו בעקבות הבכור, בזה אחר זה, להתנדב ליחידות מובחרות, מטכ"ל וצנחנים, בתפקידי קצונה. בן הזקונים נותר מבודד. "כל השאלטרים בבית נסגרו. כולם נעשו עסוקים בעצמם. נשארתי לבד. אבא שלי קם מהשבעה וחזר מיד לעבוד, סגר את זה סופית. אמא שלי ישבה שש־שבע שנים במרפסת, משקיפה לעבר תחנת האוטובוס, מחכה לזוהר. והמון טקסי זיכרון בשנה, ובכל יום שישי היא לוקחת את האחים לבקר אותו. וכולם מזכירים את אחי יפה התואר - זה נטל יותר ממטורף, עומס גדול מדי לילד. נחנקתי".

השיא הגיע במלחמת יום כיפור. "כל ארבעת האחים שלי היו בשירות סדיר, ביחידות עילית. אז ההורים פשוט ברחו מהבית. לא יכלו לשאת את הפחד של הדפיקה בדלת. נשארתי לבד בבית ושמתי עליי אוזניות, ואת תקליט הנעימות של ריי קוניף, 'בסמה מוצ'ו'. ככה ישבתי כל הלילה. ועד היום אני מתחיל לבכות כשאני שומע את הטרומבונים האלה". המתח נשבר, הוא מספר, כשאחד מאחיו נפצע. חזרה לשגרה.

בבית הספר הלך לאיבוד. במקום ללמוד נעשה שחקן כדורגל בהפועל יהוד זצ"ל, הבייבי של סעדיה חתוכה - אשכנזי כמעט יחיד בקבוצה. "הייתי חלוץ מרכזי לא רע בכלל, אבל ביהוד כולם היו בלמים", הוא צוחק כשהוא נזכר בקבוצה שהפכה שם נרדף לבונקר, ומשחזר סצנות אימה של אלימות, יריקות, קללות ובקבוקים המוטחים בגדר. כשהגיע זמן גיוס, שלמה שרף בכבודו נשלח לשכנע את המשפחה שליניק צריך להישאר. "אתם משוגעים", זעק בפניהם, אפילו אמר שיסדר משהו במשטרה צבאית. אלא שהשם ליניק לא הותיר ברירה אחרת, וחגי התנדב לקומנדו הימי.

"והיה לי נהדר. מקווה שאמא שלי לא תיפגע, אבל אני גדלתי בבית בלי אוכל, באתי לצבא והייתי מאושר: ארוחות מסודרות! יש מי שדואג לי! וסוף־סוף לפגוש אנשים אחרים, עם יושר ואמינות שלא ייתכנו בחיים הרגילים. אז זה התאים לי, לגולם שהגיע לשם. בבית שלנו, איפה ששמת את העיניים ראית תמונה של זוהר. אין לאן ללכת. כי לאמא שלי הייתה הנחת יסוד שהוא ממשיך איתנו, הוא חי בבית, הוא פה! מצטלמים למשל לבר־מצווה, היא מדביקה את תמונת הראש שלו ביחד איתנו. התרגלתי לזה. ופתאום בצבא נהיה לי טוב".

עד שנעשה קצת פחות. למשל סדרת השבי המפורסמת שממנה לא התאושש. "אחרי הסדרה הזאת אין סיכוי שאני אפול בשבי. הייתי יורה לעצמי כדור בראש לפני כן", סיפר בעבר. וסכנת חיים. פעם אחת כמעט טבע כשכל הציוד הכבד עליו. ואז המוות כיוון מדויק יותר, ואסף את חברו הטוב, יוחאי פרייס ז"ל. מרץ 1980. במהלך תרגיל משותף של סיירת מטכ"ל והשייטת, נדרשו הלוחמים לחצות את נהר הירמוך. בגלל התנאים המסוכנים, סירבו הלוחמים לבצע את המשימה. בסוף, בלחץ הפיקוד שמסביב התנדב פרייס ונכנס למים. הוא מצא את מותו שם כמעט מיידית. משפחתו נותרה פגועה וכואבת והפנתה טענות, בראש ובראשונה כלפי מפקד החפ"ק ומפקד סיירת מטכ"ל דאז, סא"ל עוזי דיין.

"המוות של יוחאי התיישב לי בול על המוות של אחי", אומר ליניק. "אבל עם הזמן איבדתי את הכעס. תאונה זה להאשים את הש"ג. והצבא כולו הוא הש"ג של המדינה. מי שאחראי הוא מי שהביא את האנשים למקום הזה". אירוניה מצמררת: את פרס ספיר קיבל ליניק מידי יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס, אחד עוזי דיין.

כשסיים את שירותו הצבאי, מצא עצמו לכוד. אחרי שברח מהמוות בבית, נלכד בצילו השחור במצולות, כשהוא כביכול בצד החזק, היורה, ההורג. עד שלימים התפתח אצלו סיוט שחזר בשנתו: "שוב ושוב, הידיעה שרצחתי מישהו", הוא מגלה. נטמנו הזרעים של 'המחסל'.

"המוות הוא פועל שחור בחיים פה. מאיימים עליך במוות, האימה שביבי מטיל, ולכן אין לך ברירה - אתה חייב להילחם, לשרוד, להרוג. רוצים פה עם חולה. עם שמדמם באופן אינסופי. ואנחנו מתמסרים לאונס בהנאה. אז אני לא רוצה להיות קורבן. גמרתי עם זה. לכן אני לא הולך יותר לימי זיכרון. לא מוכן לשרת את זה. אני בעד שיקברו את האנשים בחצר הבית. המדינה מנציחה את הבן שנהרג למשפחה - היא הרגה אותו והיא מעניקה לו חיים מלאכותיים, והמשפחה נמשכת כמו פרפר אל האור אחרי הטקסים האלה, והמענקים, והצל"שים, ונפגעי האיבה נדחפים קדימה, וגם תאונות דרכים הפכו ל'משפחה שכולה', ו'קדושת המוות' - אבל המוות לא קדוש. הוא רגיל, רגיל, רגיל. אין בזה רומנטיקה גדולה.

"תשמע, לגרוסמן הייתה הזדמנות לנפץ את המיתוס הזה. אם לי היה את המעמד של גרוסמן, אם הייתי מצליח כמוהו ונשמע כמוהו, הייתי מגלח את הקדושה מהמוות. הופך אותו לעניין יומיומי. אומר את זה באופן שהרבה אנשים יקשיבו לי: תניחו למתים. ככה נהיה נורמלים יותר".

אל הכתיבה הגיע בגיל מאוחר יחסית, אחרי שנתקע. ניסה ללמוד צילום, משם המשיך ללימודי מוזיקה במכללת ברקלי בבוסטון. תפרן, התפרנס ממלצרות במסעדה רוסית ומניקיון מוסדות יחד עם פועלים שחורים. במהלך שהותו שם התחיל לקרוא וקצת לכתוב. "לימודי ג'אז דיכאו אותי, אבל גיליתי שאני כותב מכתבים שאנשים אוהבים. ויש משהו במגע הזה של העט עם הנייר. גם היום אני כותב רק בכתב יד, כי הקצב האיטי מסדר את המחשבה. כשאני נתקע אני מעתיק את הדף, כמו ילד, מילה אחרי מילה, עוד פעם ועוד פעם".

כששב ארצה חזר לגור עם אחיו, השחקן דורון ליניק, וכתב עבורו מונודרמה. כשהתעורר עניין, כתב 11 סיפורים, שהיוו את ספרו הראשון. בינתיים הספיק אחיו לחזור בתשובה, יחד עם בת זוגו, הזמרת אתי אנקרי. "אנחנו בקשר טוב והוא לא הלך לאיבוד, נותר אותו בנאדם", אומר חגי. בשעתו, הוא מגלה, לקחו אותו דורון ואתי למפגש עם ימימה אביטל ז"ל, המורה הרוחנית שלהם. "ישבתי עם הגב לימימה, אסור היה לראות אותה, ואחרי כמה דקות היא אמרה לי שהלב שלי נקי. אתה לא יודע כמה כוח זה נתן לי".

והיה גם טיפול של כמה שנים, "שעזר לי להיחלץ מתוהו ובוהו, אובדן דרך, זרות", הוא מספר. "הייתי מנגן ולא קורה כלום, מצלם ולא קורה כלום, ועל כדורגל כידוע ויתרתי. ואז הגיעה הכתיבה והצילה אותי. מצאתי את הדרך להתבטא. באמצעות הספרות אני יכול לנפץ את המציאות, כי מה שמתנהל פה הוא בלוף".

ליניק הוא לא מאלה שחוששים להביע דעה. כך, למשל, תמך בפעולות צה"ל בעזה, ובמקביל גילה תמיכה במכתב הסרבנים של כמה מחיילי 8200. מבחינתו, אין סתירה בין השניים. "אין לי ביקורת על החיילים ב'צוק איתן'. אתה מכניס לשם ילד בן 20 - הוא לא צריך לחשוב מי נגד מי. מי שאשם הוא מי שהכניס אותו לסיטואציה. ומצד שני, אני עם סרבני 8200 כי הם בודדים. ולמרות שאני לא מחזיק בדעות של 'שוברים שתיקה', אני מוכן שהן יישמעו רק כדי שהחפ"ש שתקוע במחסום ולא יכול יותר, ירגיש שהוא לא לבד".

ליניק מגיע להרצות ברחבי הארץ, גם ובמיוחד בקרב מתנחלים, האויבים האידיאולוגיים. "המתנחלים מתגאים ברצון שלהם לשמור על 'אחדות העם'. אני לא אתן להם את התענוג הזה. אני נגד פיוס. אין אחדות", הוא אומר. "אז עכשיו הם שולטים בצבא, בפוליטיקה, בתקשורת, כי הם רוצים להיות כמוך - אבל אם אתה לא איתם, זה לא שווה להם כלום. אותו דבר המזרחים. תוקפים את נתן זך - מה אתה רוצה מזך? תכתוב מה שבא לך! לא, הוא רוצה להיות כמו נתן זך. משועבד לסטריאוטיפ. אוהב את מי שהוא הכי שונא. ולא, זו לא 'מלחמת תרבות'. מה זה בכלל מלחמת תרבות? המורה שלי לגיטרה ביהוד היה שלומי שבת, שלימד אותי לנגן את 'ברוש' של אריאל זילבר. אז במי הוא נלחם ולמה?

"כל ההתפלגות המלאכותית הזו משרתת מישהו שמרוויח מזה. מפרקים את המדינה והקהילה מהערכים הסוציאליים שלה, וזה מוציא אותי מדעתי. הכניעה בפני אוליגרכים, מתווה הגז, דרעי. הנחמה שלי היא הידיעה שזו מטוטלת. המחאה החברתית תחזור. אנשים יגידו, מה פתאום! לא מוכנים יותר! למה אני לא יכול לקנות דירה? למה אני צריך למכור ספר בשקל שבעים? למה הפכו אותי למוצר?"

ליניק היה מהסופרים התומכים בקול בחוק הספרים. "יצאתי נגד המבצעים, ואחרי שזכיתי בפרס ספיר, לא יכולת למצוא את הספר שלי ברשתות", הוא צוחק. "אבל לא מעניין אותי אם יקראו אותי 5,000 או 20 אלף איש. ושיקראו לי מתנשא, אין בעיה. להתנשא זו לא תכונה מגונה.

"הדבר הזה שיקף את כל מצבנו התרבותי. אין ביקורת, ואין עומק, ואין מי שייצור היררכיה. הלכתי למפעל הפיס ואמרתי להם, תקימו אתם כתב עת יוקרתי לספרות. והיו אנשים שהקשיבו לי. שיעשו את זה הם, במקום מירי רגב, שזה בכלל לא מעניין אותה, והיא לא יודעת מה ההבדל בין אמנות לתרבות. אתה יודע שאני חבר במועצה לתרבות ואמנות, כן? ולי אין בעיה להגיד, לציטוט, שמירי רגב היא הדוגמה הבוטה ביותר לסיאוב ולטיפשות של השלטון. היא ילדותית. אינפנטילית. נעלבת ומגיבה כמו ילדה קטנה. ביבי הוא איש קורא, ומירי רגב מביישת אותו. אמנות לא מעניינת אותה. היא גם לא מבינה בזה. היא הגיעה למעמד שמאפשר לה להלך אימים על אמנים מבוגרים, שהקריירה שלהם מאחוריהם, והם נפלו לידיה כפרי בשל. אז אם אמנים אחרים מפחדים להתבטא - תבוא ותשאל אותי".

אתה לא חושש מתגובת נקם?

"אני בתור סופר לא צריך אותה. אין לי עניין בה. אני אדם חופשי ואי־אפשר לקנות אותי. ומה אתה חושב יקרה עם התיאטראות, למשל? או הקולנוע? היא לא קובעת את התקציבים! מה זה, מדינת ג'ונגל? אבא שלי היה ראש מועצה, אני מכיר את זה. היא לא יכולה לחלק סתם כסף למועצות. ואם כן, מה יעשו בזה? עוד במה ביום העצמאות?"

הוא מתגורר בדירה שכורה בתל־אביב. בגיל 55 כבר יודע שדירה משלו לא תהיה לו לעולם. פרט לכתיבה מתפרנס מהרצאות; עומד מאחורי המופע המתחלף 'אנטי שפע' בתיאטרון תמונע בתל־אביב, שמפגיש יוצרים מתחומים שונים; וכן, גם המשפחה קצת עוזרת.

התחתן כשהיה סטודנט בבוסטון, והתגרש אחרי שמונה שנים ברבנות בפתח־תקווה. היום הוא גרוש, לא פנוי, שכבר למד איך להתנהל בעיר הגדולה. "סטוצים זה דיכאון, אני רוצה אינטימיות", הוא אומר, ומגלה כי לא ויתר על הרצון בילדים משלו. "זה יושב לי על הראש".

מה, להותיר ילד בעולם זו המשמעות האמיתית?

"כן. לגמרי. אין חדש תחת השמש".

וגם הוא ילך לקומנדו?

"לא יודע. זה כבר לא הדבר שמגדיר אותך או פותח דלתות. להפך, זה סוגר אותן. רק מי שלא היה בצה"ל עוד יכול לחשוב בסטריאוטיפ הזה, 'הוא היה בשייטת!' זה כלום. זה פתטי. זה נגמר". •