לא כיבדתם את חיי, כבדו את מותי

חייה של מאי פלג ז"ל, טרנסג'נדרית ירושלמית, היו מראשיתם כאוס ודרמה. הבית המתעלל שבו גדלה; גופה, שמאז גיל ארבע חשה כי אינו הולם את זהותה המגדרית האותנטית — כלומר אישה; הידרדרות לרחוב, לסמים ואלכוהול; כל אלו הובילו אותה, באקט אחרון של ייאוש, ליטול את חייה.

אבל גם עכשיו, כשהיא כבר איננה, רוחה אינה יודעת מנוח והדרמה נמשכת. בצוואתה, וגם במספר הזדמנויות בחייה, ביקשה מאי, בת 31 במותה, לשרוף את גופתה. את אפרה ביקשה לפזר בים ואת חלקו לקבור תחת עץ בירושלים. אבל כאן נכנסה לתמונה משפחתה החרדית, ואמהּ דרשה להביא אותה לקבורה יהודית — בדיוק ההפך מרצונה של המנוחה. חבריה ועורך דינה של מאי עתרו לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לממש את צוואתה.

"מכיוון שאין לי קשר כלל עם בני משפחה ביולוגיים ומכיוון שחוששני כי עם מותי יהיו אשר ינסו לחבל בבקשתי האחרונה — שגופתי תישרף, אפרי יפוזר ברובו בים והיתרה תוטמן מתחת עץ — בכל מיני תואנות, אני מבקשת שתואיל להתייצב בבית המשפט ולהיות לי קול", כתבה לעורך דינה יוסי וולפסון.

"ברגע שמצאנו את הצוואה הגשנו צו מניעה כדי שמשפחתה הביולוגית לא תקבור את הגופה בניגוד לרצונה", אומר עו"ד וולפסון. "מאי ביקשה בעודה בחיים שגופתה תישרף, והיא גם ידעה שהמשפחה הביולוגית שלה תתנגד לזה, כפי שאכן קורה. השאלה שעלתה אתמול בבית המשפט, ותוכרע השבוע, היא האם לכבד את רצון האדם על הגוף שלו. הבאנו פסיקה מאוד עקבית שאומרת שחלק מכבוד האדם זה הזכות שלו לקבל החלטה לגבי מה יעשה איתו לאחר מותו, והחלטה זו היא חלק מהאוטונומיה שלנו".

מנגד, טוענים בני משפחתה שיש להם זכות טבעית על קבורתה, ושבעקבות מצבה הנפשי של מאי הצוואה שלה אינה תקפה. "נודע לי היום כי בני נמצא ללא רוח חיים", כתבה אמהּ של מאי בתצהיר שהוגש לבית המשפט, כאילו מדגישה את העובדה שגם במותה היא איננה מכירה בבחירתה לחיות כאישה. "אני באה ממשפחה דתית שומרת מצוות, ועניין קבורתו של בני חשוב לי מאוד. אני מבקשת שלא לשרוף את גופתו ולא להעבירה לשום גורם המבקש לעשות כן. ובכלל להעביר לרשותי את גופת בני לצורך קבורתה בקבר ישראל כדת וכדין".

פלג, שראתה את הנולד, ביקשה מראש בבית המשפט, בתצהיר שהכינה, למנוע מהאם לקבל את גופתה. "קיים חשש סביר כי במידה שגופתי תגיע לידה, היא תביא אותי לקבורה דתית כאשר היהדות לא מכירה בי כאישה וכנקבה — על אף העובדה שעברתי ניתוח לשינוי מין", כתבה. "בכך יש משום ביזוי כבודי ומחיקת זהותי".

לטענתה, האם התנכלה אליה, ובמשך כמעט כעשור לא הייתה עימה בקשר, אך שלחה לה הודעות נאצה מפעם לפעם. "מתן שיקול דעת לאמי", חתמה, "יביא לכך שכל מעשה שיעשה עם גופי, יהיה מנוגד למפעל חיי, אורח חיי, כל הפעילות החברתית אשר עסקתי בה והקניין הרוחני אותו השארתי".

כבר היום, או לכל המאוחר מחר, צפוי בית המשפט לקבל את ההחלטה ולשחרר את מאי למנוחה אחרונה.

"הלכתי בשלווה"

"שורות אלו נכתבו בלשון אישה, אך הם מכוונים לכל המגדרים", כתבה מאי בפרידה מחבריה. "כשאתן קוראות את השורות הבאות, זה אחרי שהלכתי לישון בשלווה אל תוך החידלון. ישנתי ולא סבלתי, ישנתי והפסקתי את הכאב והסבל שהיו מנת חלקי רוב מכריע של חיי"

ההתאבדות, והצוואה הרוחנית שהשאירה אחריה מאי, הותירו את הקהילה הטרנסג'נדרית והלהט"בית כולה בהלם מוחלט. ערן גלובוס, חבר בוועד המנהל של הבית הפתוח לגאווה וסובלנות בירושלים, וחבר קרוב, מספר על אישה חזקה, עקשנית, מצחיקה, אינטליגנטית ורהוטה, שנלחמה מגיל צעיר בממסד הרפואי והמשפטי כדי להשיג איזון בחייה הקשים.

"מאי גדלה בבית מתעלל, ספגה מכות והתעללות מאז שהייתה בת שלוש", הוא אומר, "כבר בגיל תשע היא החלה לסבול ממצב אובדני, וחתכה את עצמה. בגיל עשר היא עברה תקיפה מינית וכבר בגיל 13 עזבה את הבית לפנימייה, אבל בילתה את רוב זמנה ברחוב, מתוודעת לראשונה לאלכוהול וסמים. הרחוב, כמו הרחוב, היה הרסני בשבילה. היא חוותה שם אלימות פיזית ומינית, שרק העמיקו את התלות שלה בסמים".

בגיל 20 חל מפנה בחייה. היא התגייסה לצבא ופגשה את מירי. השתיים התאהבו והתחתנו, ומאי האמינה שתוכל לחיות עם מירי בגוף שבו נולדה, כלומר כגבר. לבני הזוג נולדו בן ובת, בהפרש של שנה זו מזה. במקביל חלתה מאי בדלקת קרום המוח, שהותירה אותה נכה, ומאז סבלה מפיברומיאלגיה — מחלה שגורמת לכאבים קשים.

כשמאי החליטה לחשוף בפני ילדיה את זהותה המגדרית, כאישה, היא סיפרה שהם שמחו. אבל עם הזמן מערכת היחסים בין בני הזוג הידרדרה, ובתהליך הגירושין שהתה מאי בבתי חולים ובאשפוזים פסיכיאטריים. זמן לא רב לאחר מכן היא הידרדרה שוב לרחוב, לסמים ולאלכוהול.

למרות המצב הבלתי אפשרי מאי הצליחה להשתקם בכוחות עצמה ולעבור את תהליך השינוי הפיזי שתמיד ייחלה לו, ולהפוך לקול מרכזי בקהילה הגאה הירושלמית. "עם כל מה שהיא הייתה צריכה להתמודד איתו, היא תמיד הייתה שם בשביל אחרות, למרות שתמיד ידענו שהיא לוקחת התאבדות כאופציה, היא תמיד עזרה לחברות במצוקה, וניסתה לשכנע חברות אובדניות להילחם על חייהן", מספר גלובוס, "חבר סיפר לי שכשאמר לה שהוא שוקל להתאבד, איימה עליו שאם יעז — היא תוציא אותו מהקבר ותרצח אותו שוב. זה היה הסגנון שלה, חדה, ישירה, מצחיקה בטירוף, ותמיד שם כדי לעזור".

בשנת 2013 נבחרה ליו"ר הוועד המנהל של הבית הפתוח. "גם כשהייתה על כיסא גלגלים בגלל הפיברומיאלגיה, היא הייתה פעילה ועבדה כמו עשרה אנשים במקביל", אומרים חבריה. היא קנתה את פאב המקווה, שהיה באותו זמן מקום הבילוי היחיד לחברי הקהילה בירושלים, נתנה קול וגב לקהילה הטרנסית בירושלים, ותמיד פעלה בעוצמה ובנחישות, גם כשלה כבר לא היו כוחות לטפל בעצמה היא טיפלה באחרים.

אוכלוסייה בסיכון

גם בתקופות הרגועות יותר בחייה, מאי יצאה ונכנסה ממחלקות האשפוז הפסיכיאטריות. היא סבלה משלל הפרעות, תוצאה של הבית הקשה והמציאות הבלתי אפשרית שבה גדלה. "גם אנחנו בבית הפתוח ניסינו לעזור ככל שיכולנו, אם זה לספק מגורים זמניים אצל חברים, להציע אפשרויות טיפוליות, עשינו כל מה שיכולנו", אומר גלובוס. "ידענו שהיא מכורה לסמים ורצינו לגייס כסף כדי לשלוח אותה לגמילה בחו"ל, אבל היא לא רצתה. היא איבדה אמון בממסד".

בשנתיים האחרונות לא הורשתה מאי לפגוש את ילדיה, ומצבה הנפשי שוב הידרדר. בשישי בערב האחרון דיווחה בת זוגה שהיא נעדרת. במוצאי שבת היא נמצאה במלונית כשהיא ללא רוח חיים. מאז מותה ניסו חבריה ומוקירה לארגן טקס הלוויה אלטרנטיבי, כפי שביקשה. "מאי לא רצתה להיקבר", אומר גלובוס. "בצוואתה ביקשה לערוך טקס פרידה שבו יושלך אפרה לים, וכבר מחר ייערך טקס נוסף לזכרה — במסגרת יום הזיכרון הטרנסג'נדרי".

ב־1998, בעקבות רציחתה של אישה טרנסית בשם ריטה הסטר, התקיימו משמרות זיכרון ברחבי העולם, ומאז נוסדה המסורת השנתית של התאבלות משותפת על טרנסג'נדרים שקיפחו את חייהם. משנת 2001 מצויין הטקס גם בארץ. "הטקס עוסק בנושאים שמעסיקים אותנו בקהילה הטרנסית, אם זה אלימות פיזית, אפליה של הממסד, חוסר נגישות", אומר אלישע אלכסנדר, יו"ר ארגון הסיוע הטרנסי "מעברים". "השנה אנחנו עוסקים בנושא האובדנות, שנבחר לפני התאבדותה של מאי. רק לפני חודשיים התאבדה אישה טרנסג'נדרית נוספת, ויקטוריה".

טרנסים מועדים יותר לפורענות בתחום הזה?

"בעבר, נער או נערה טרנסים שהיו מתאבדים, היו נקברים בשמם הקודם, והנושא בכלל לא דובר, היום אנחנו יודעים עד כמה אנחנו אוכלוסייה בסיכון. על פי מחקרים 41% אחוז מן הטרנסג'נדרים ניסו להתאבד בעבר. המספר הזה יורד דרסטית לאחר היציאה מן הארון. כמובן שאנחנו עדיין מתמודדים עם המציאות הלא פשוטה, לפעמים סוחבים צלקות מן העבר, יש אחוז גבוה של טרנסים המתמודדים עם קשיים נפשיים, והממסד לא תמיד נגיש. לא תמיד אנשים יודעים איך לטפל בטרנסג'נדרים ואנחנו משתדלים לשפר את המצב. בשנים האחרונות רואים יותר התעניינות מצד הממסד הרפואי. אנחנו מתחילים שיתוף פעולה עם היחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות, אני מאמין שעם הזמן הממסד הרפואי יילך וייעשה נגיש יותר לקהילה, מה שיחזק את הרווחה הנפשית שלנו ויגרום לפחות אנשים לרצות למות".

זלזול ממסדי

החיים כטרנסג'נדרים אינם פשוטים, כמעט בשום שלב. אם הומואים ולסביות כבר הולכים ומתקרבים למיינסטרים, הרי שעם הטרנסים החברה לא ממש יודעת כיצד להתמודד. "חשוב לשים לב אם חבר או חברה מתחילים להראות סימנים של דיכאון, ופשוט להיות שם בשבילם, וכמובן לא להתבייש לבקש עזרה מגורמי מקצוע שתמיד נמצאים שם כדי לעזור", אומר העובד הסוציאלי ירון גל. "כמובן שחייבים לבצע שינוי עמוק בהתנהלות של ממסד בריאות הנפש והממסד הרפואי. חלק גדול מחוסר האמון במערכת מבוסס על הפחד מטרנספוביה, שקיימת לצערי לא מעט. הצוות הרפואי חייב להבין את האחריות שלו לספק טיפול טוב במטופלים, דברים בסיסיים כמו פנייה בלשון הנכונה — ללא קשר למראה של האדם; קבלה בלי פקפוק או הטלת ספק במטופל שעומד מולך; ההבנה מתי שאלה אינטימית היא חיונית לטיפול רפואי ומתי היא חודרנית ומשפילה; כל אלו יכולים לשפר פלאים את המצב של מטופלים חברי הקהילה הטרנסית ולהקטין מקרי התאבדות".

ברמת השירותים שיכולה הקהילה להציע, ישנם שני ארגוני סיוע לקהילה הטרנסית — "מעברים" ו"פרויקט גילה" — שמבוססים על מתנדבים בלבד. "יש לנו את היכולת לתת גב", אומרים שם. "כשטרנסית באה להתמודד עם הממסד, לפעמים כשהיא נמצאת במצב נפשי או רפואי שלא מאפשר לה להקדיש את כל הכוחות להתמודדות עם אנשי מקצוע טרנספובים — היא חוששת שידחו אותה, שלא יתייחסו אליה בכבוד, כאן מגיעים המתנדבים. אם מתנדבת מנוסה הולכת איתך לדרוש את קצבת הנכות שמגיעה לך מביטוח לאומי, יש שם מישהי שנמצאת בשבילך. גם כדי לתמוך בך במצב החדש והמבלבל, גם כדי לדרוש יחס מכבד כשאת לא תמיד יכולה לדרוש אותו, וגם כדי לקבל את כל המידע על הטיפול. עד שאנשי המקצוע ישכילו לספק את היחס הזה גם בלי התיווך של המתנדבים המנוסים, אנחנו נהיה שם, וכל מי שצריכה עזרה — אנא, בואי ותדרשי אותה". •

יש עם מי לדבר — קו סיוע. טלפון: 6205591־03, מייל: yesh@glbt.org.il. קו סיוע לנפגעי תקיפה מינית: לגברים ולנערים בחיוג מקוצר 1203; לדתיים 5328000־02; לנשים ולנערות 1202.