נותני העצות

בצד אחד של הפה קוראים אצלנו ליהודי צרפת לעלות ארצה, בואו הביתה, מקומכם אתנו. באותה נשימה ממש, מהקצה השני של הפה, אומרים: עכשיו תבינו מה אנחנו עוברים כל הזמן. כלומר, אנחנו דורשים מהם לבוא הנה כדי לעבור כאן כל הזמן, כל השנים, את מה שהם עוברים שם בפריז פעמיים בשנה. כנראה שסיפוח איננו מעשה אלא תכונה, תכונת אופי. אנחנו מספחים גם שטחים וגם טרור, גם מפגעים וגם קורבנות, גם את הארץ וגם את העולם.

הטרור של דאעש מטיל את חיתתו על כופרים ללא הבדל דת, גזע ומין. לעת עתה הם רצחו הרבה יותר מוסלמים מאשר כופרים אחרים. לכן הניסיון לייצר ברית ערים תאומות בין פריז לירושלים די מלאכותי. צריך להיות שרת החוץ של שבדיה, ימין קיצוני או שמאל מטורלל כדי ליצור זיקה או לגזור גזירה שווה.

טרור הוא פרקטיקה מגונה ונתעבת בלי קשר למניעים וסיבות, ועדיין יש לתת בו סימנים. נכון שבירושלים המזרחית, ברחבי הגדה ובעזה ישנם מחבלי חמאס, עז א־דין אל־קסאם, ג'יהאד אסלאמי ואחרים, אשר חלום חייהם – כלומר, חלום מותם – הוא לבצע פיגוע דומה בתל־אביב, בגני יהושע, בהיכל התרבות או באצטדיון בלומפילד. נכון שבשטחים מעלים על נס דוקרי קשישות ודורסי קשישים ומעניקים להם צל"שים. ועדיין, הפקעת האירוע הצרפתי על ידי הפוליטיקה הישראלית, בעיקר מימין, מגוחכת. שלא לדבר על ה"אמרנו לכם" ועל ה"מגיע להם". אירופה מסמנת מוצרים מההתנחלויות משום שמדינות היבשת, כמו מדינות תבל, מתנגדות למפעל ההתנחלות. יחד עם זאת, ראשי מדינות אירופה הופיעו בירושלים והתייצבו לצד ישראל בסיום מבצע עפרת יצוקה, משום שהאמינו שישראל לא מתכוונת להתנחל מחדש בעזה ופניה להסדר מדיני.

ישראל קולעת את עצמה כבר הרבה שנים אל הצד הלא נכון של המשוואה, הצד השגוי של המציאות. החיים המדיניים מזמנים ברירות רעות. הנה: מצד אחד איראן, אסד וחיזבאללה, ומצד שני דאעש, אל־קעידה ובני דמותם. בדיוק בשביל הסחורות הללו הומצא הגידוף הישן, זו נבלה וזו טריפה. מה לעשות, זה מה שמונח כרגע על מדף הסופרמרקט במרחב. אוי לרשע ואוי לשכנו, והשכן הוא, לבחירתכם, בשאר אסד, או מנהיג דאעש אבו־בכר אל־בגדדי.

כבר 22 שנה מנפחים לנו את הראש שאיראן עוד מעט, אוטוטו, היא מדינה גרעינית, ושבין איראן גרעינית להשמדת ישראל עובר רק קו ישר אחד, קצר ומהיר. לא שהתסריט הוא אידיאלי, אך על-פי השמועה ישראל איננה חסרת אונים. כאילו שאין לה, על פי פרסומים זרים, יכולת להשמיד את איראן, ועל הדרך, בקטנה, עוד כמה מדינות אויבות. את הבעיה הפלסטינית, לעומת זאת, אין לישראל יכולת להשמיד.

דמוקרטיה איננה יכולה לוותר על זכות ההגנה העצמית, ובנסיבות כאלה הגנה אקטיבית. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ביצעו האמריקאים שינויי חקיקה דרמטיים. הם פיזרו מעקבים והאזנות־סתר בכמויות, צווי חיפוש ללא הגבלה, חשודים בטרור או חשודים בזיקה לחשודים בטרור נחקרו וטולטלו עם לחץ פיזי בלתי מתון. כל זאת במקביל להנחתות האש והכוח באפגניסטן ובעיראק.

ברוסיה ניסתה איזושהי מוטציה, שקדמה לדאעש, להקים חליפות אסלאמית בהרי הקווקז. פוטין אמר להם משהו כזה בערך: עליי לא תעשו סיבוב, חליפות אסלאמית תקימו במקום אחר, לא בתחומי ולא בשכנותי. לאחר טבח בילדי בית־ספר, הוא הוריד עליהם מכה שהרגה אלפים ויצרה מחנות פליטים למיליון אנשים ויותר.

לאירופאים כללים משלהם. מבול ההנחיות וקווי הפעולה שנחת עליהם בסוף השבוע מישראל כמו פצצות מצרר לא אמור להשפיע על הקוד האירופי. האיפוק, הצמצום, ניכר גם בכיסוי התקשורתי. מי שצפה בערוצים צרפתיים ובריטיים לא ראה שם באולפנים סבבים על גבי סבבים של קציני צבא בדימוס, קציני משטרה לשעבר, מומחים ונותני עצות.

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חדשות ערוץ 2