לא ירסקו אותנו
החתונה שלהם תוכננה ליום שלישי השבוע. אבל בפיגוע בדרום הר חברון, נרצחו הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל, אביה ואחיה של שרה־תחיה ליטמן בת ה־20 - והחופה בוטלה. בראיון קורע לב מתארים שרה־תחיה וארוסה אריאל את הרגעים שבהם קיבלו את הבשורה המרה, מספרים איך המבחן הקשה רק חיזק את הזוגיות שלהם, מזמינים את כל עם ישראל לחגוג בחתונתם, ומבטיחים: "נצליח לעלות מהתהום שבה אנחנו נמצאים כעת"
מלת הכלה של שרה־תחיה תלויה על ידית הארון בחדרה, מסתתרת מאחורי הדלת. שרה־תחיה לא מרשה לאיש לשלוף את סיכות התפירה שסוגרות את השקית הלבנה העוטפת את השמלה. דוקר. דוקר מדי להתעסק בסיכות הפוצעות את נשמתה כדי להציץ בשמלה. ביום שלישי השבוע הייתה אמורה להינשא לבחיר ליבה, אריאל ביגל, אבל יריות מחבל מן המארב על רכב משפחתה, ששמו קץ לחיי אביה יעקב ואחיה נתנאל, עירבלו את חייה.
הקליק בין אריאל (21), תלמיד בישיבת מרכז הרב, ובין שרה־תחיה (20), סטודנטית לחינוך במכללת אפרתה, היה מיידי. לפני שלושה חודשים, חודש אחרי שבת הדודה הכירה ביניהם, התארסו. לפני שבועיים נסעו לארגן יחד עם יעקב האב את ביתם החדש ביישוב אדם. "אבא לקח יום חופש שלם ועזר לנו לקחת את כל הציוד", נזכרת שרה־תחיה. "הוא רצה שהבית יהיה מאורגן. אבא אהב לתכנן את הכל מראש עד הפרט האחרון. נסענו איתו לקניות. הוא אמר לנו לקנות הרבה אוכל, כי זה על חשבונו. המקפיא בבית שלנו מפוצץ באוכל. יש אוכל, אבל בינתיים אין חתונה. ביום חמישי אבא כבר גיהץ ומדד את הבגדים לחתונה. לכבוד החתונה הוא קנה חליפה ועניבה. הוא חיבר בסיכת ביטחון את העניבה לחולצה כדי שהיא לא תזוז בזמן הריקודים. כזה הוא היה – איש מאורגן".
כמקובל אצל זוגות דתיים, החליטו שרה־תחיה ואריאל לא להיפגש ולא לשוחח שבוע לפני החתונה. את שבת הכלה תיכננה שרה־תחיה לחגוג עם חברותיה בבית בקריית־ארבע. הוריה וחמשת אחיה נסעו לשבת חתן ביישוב מיתר, בבית משפחת ביגל, משפחתו של אריאל. לפני שנפרדו בירך יעקב האב את בתו הכלה וגם הוסיף משפט שהפך לצוואה: "תהיו שמחים. אנחנו אוהבים אתכם. שבת שלום".
כמה דקות אחר כך, השמחה והשלום התאיינו. "דוד שלי התקשר ואמר שהיה פיגוע ושהם לא עונים לטלפון", משחזרת שרה־תחיה. "פתחתי אינטרנט. זיהיתי מיד את הרכב. דיברו על שני הרוגים. ניסיתי להתקשר לאריאל, אבל הוא לא ענה. בגלל השבת הקרובה, הטלפון שלו כבר לא היה עליו. התקשרתי לאמא של אריאל, היא לא ידעה מה לומר לי בטלפון. שאלתי אותה אם יש הרוגים, והיא אמרה שהיא לא יודעת".
"אני עמדתי מאחורי אמא שלי ואמרתי לה שתגיד את האמת. שמגיע לשרה־תחיה שיאמרו לה את האמת", מספר אריאל. "אז כבר ידענו שיש הרוגים. אבל אמא שלי, שהיא יועצת חינוכית, לא ידעה מי נמצא ליד שרה־תחיה כדי לתמוך בה, ולכן לא סיפרה לה. אחר כך שרה־תחיה התקשרה אליי, אבל אז גם לי לא היה את האומץ לומר את האמת. אמרתי לה שיש בלגן נוראי ועוד לא יודעים כלום. בסוף אמא שלי אמרה לה שכנראה יש הרוגים".
"בינתיים אחותי מוריה התקשרה מסורוקה. היא סיפרה שדביר נפצע ושנתנאל ואבא היו מלאים בדם. כשהגיע הצוות המקצועי להודיע לי, כבר ידעתי", מספרת שרה־תחיה. "הם רק אימתו לי את הידיעה. השאלה הראשונה ששאלתי הייתה – האם נוכל להתחתן ביום שלישי? אמרו לי מיד שלא נוכל, שאי־אפשר להתחתן בשבעה".
זו גם השאלה המיידית שטילטלה את אריאל. שעה ארוכה ישב מול הוריו ושאל בבכי: "מה יהיה איתנו? מה יהיה? מתי נוכל להתחתן? ומאיפה נמצא את הכוח להתחיל חיים זוגיים מתוך כאב כזה?"
להתכנס אל הכאב
ובתוך כל הכאוס מצא הזוג הצעיר כמה רגעים להתכנס אל הכאב. הם מתנתקים מקהל המנחמים ומסתגרים, יושבים יחד על הרצפה בחדר של שרה־תחיה. מיד פעם מרימה שרה־תחיה את מבטה אל שמלת הכלה, ומשפילה אותו מיד. היא נושמת עמוק ומיישירה מבט מבויש לעיניו של אריאל. "עוד לפני שהפכת לבעל, אתה כבר צריך למלא תפקיד של אבא. אריאל הוא עכשיו הדמות החזקה במשפחה. הוא יהיה אבא של האחיות הקטנות שלי. כולנו נשענים עליו. הוא יהיה הבעל שלי והוא יהיה אבא שלי והוא יהיה האח שלי. הוא ימלא את החלל של כולם. משימה קשה מצפה לו, למלאך בלבן שלי".
ואריאל מביט בעיניה הירוקות, שנפיחות של בכי מעטרת אותן, ומחייך אליה, חיוך גדול של כאב. מאז שבת הוא לא מש ממנה. במוצאי שבת, אחרי שבני המשפחה הפצועים שוחררו מסורוקה, שרה־תחיה ביקשה לעצור בביתו של אריאל במיתר.
"סיימנו את סעודת השבת, ופתאום הם הגיעו", מספר אריאל. "לא העליתי בדעתי שהם יגיעו ועוד כולם יחד, כולל דביר הפצוע. הם החליטו לעצור אצלנו בדרכם אל בית הסבים בירושלים. יצאתי לעזור לדביר לצאת מהמונית, אבל הוא הצליח לצאת בכוחות עצמו. אחרי כמה זמן הגיע השב"כ לתחקר את עדי הראייה. מאחר שתחיה־שרה לא הייתה בפיגוע, היו לנו כמה דקות של פרטיות".
בחדר הסגור הם ישבו זה מול זה ומיררו בבכי. "לא דיברנו. רק בכינו. ראיתי את המצב של תחיה־שרה והבנתי שאני חייב ללוות אותה ולנסוע יחד איתה להורים של אמה בירושלים", אומר אריאל. "גם אני הייתי הפוך ומרוסק, אבל הבנתי ששרה־תחיה במצב קשה וזקוקה לתמיכה, זקוקה ליציבות שלי. הבנתי שאמא שלה בסיטואציה הנוכחית לא מסוגלת לתת לה את התמיכה שהיא זקוקה לה. אמנם הייתה איתם גם הדודה, אבל ראיתי שגם אצלה כבר יש סדקים, אז בהחלטה של רגע הצטרפתי לנסיעה לירושלים".
"טוב שבאת איתי. זו הייתה הצלה", אומרת לו שרה־תחיה. "וטוב שנסענו להיות עם סבא וסבתא. מסכנים ההורים של אבא. הם היו לבד כל השבת. הם גרים באזור המרכז. עד עכשיו לא הגיע אליהם שום גורם רשמי כדי להודיע להם על מות בנם ונכדם, וגם לא כדי לברר מה מצבם או אם הם זקוקים לעזרה. את הבשורה המרה הם קיבלו מהטלוויזיה. אנחנו משתדלים לחזק את כולם, להיות העוגן של המשפחה".
מודל של זוגיות
"עברנו קורס מזורז בזוגיות. ככה אני מרגיש. התמודדות במצבי חירום, ובמצב קשה כמו שעבר עלינו, היא לא כמו התמודדות בשגרה, שזוג רגיל פוגש. הזוגיות שלנו עמדה למבחן והיא רק מתעצמת. דווקא מתוך ההיעדר. כשאני רואה את אמא של שרה־תחיה, כמה קשה לה בלי בעלה יעקב, אני מבין מה זה בעל. עד כמה בן זוג הוא משענת", אומר אריאל. "זה ממש מציב לי מודל מול העיניים. וגם ההורים שלי, שלא עוזבים אותנו לרגע, הם מודל של זוגיות עבורנו".
"אבא היה אדם שתמיד שם את האחר במקום הראשון. במיוחד את התלמידים שלו, שאליהם התייחס כמו אל ילדיו, ובמיוחד את אמא. תמיד דאג לה. הכל הם החליטו ביחד. פתאום בשבת, כשהיה צריך להחליט כל כך הרבה דברים, כמו איפה לקבור ומי יספיד, אמא התחילה לבכות. 'תעזרו לי', היא אמרה. 'אני לא יודעת להחליט לבד, תמיד החלטתי יחד עם אבא'. ככה זה באמת היה, כל החלטה הכי קטנה, אפילו החלטה כמו אם לנסוע לשבת להורים, הם קיבלו יחד".
גם ההחלטה על מועד החתונה החדש מתקבלת יחד, אלא שהפעם היחד שבור וכואב. בין ביקורי התנחומים של הפוליטיקאים והגנרלים, מסתגרים בני הזוג, יחד עם הוריו של אריאל ואמה של שרה־תחיה, באחד מחדרי הבית. הדלת נפתחת והם מודיעים בעיניים בורקות, ספק מדמעות כאב, ספק מדמעות אושר, שהחתונה עתידה להיערך ביום חמישי הקרוב.
"זו תהיה חתונת המיליון. אנחנו רוצים שכולם יבואו לשמוח איתנו. במקום ללבוש את שמלת הכלה, אשב על הרצפה בחולצה קרועה. אבל למרות הכל בשבוע הבא נתחתן בחתונה גדולה ושמחה. אנחנו נמשיך. אנחנו נהיה שמחים, כמו שאבא ביקש שנהיה", אומרת שרה־תחיה.
והם שוב יוצאים מרגעי החסד הפרטיים בחדר אל הסלון ההומה. בית צנוע הוא בית משפחת ליטמן. דירה בבניין דירות. סלון קטן, הצר מלהכיל את המנחמים הרבים. ספה פשוטה, רקמת יד עליזה על הקיר וספריית קודש גדולה. את הקיר מול הכניסה לבית מקשט שעון קיר.
זוג הורים וששת ילדיהם מחייכים מבעד למחוגים, תחת הכיתוב "אוהבים כל כך".
את האהבה הזו, שבין האחים להורים, אפשר לחוש בכל תנועה בחדר. בידה האחת, יד דקיקה, שרה־תחיה אוחזת בחוזקה בכף ידה של אחותה מוריה, בת העשר. ידה השנייה מונחת על כתפי אמה. אביה הקטנה בת השש נבלעת בתוך חיבוקה הגדול של האם. וכולם יחד מקשיבים לדביר (16) ולמוריה, המשחזרים את רגעי האימה מול משלחת צבאית של אלוף פיקוד המרכז רוני נומה, שהגיע לנחם.
טראומה בגיל שמונה
"נתנאל לא איבד לרגע את העשתונות", מספר דביר בקול שקט. "ישבנו מקדימה שלושה. נתנאל נהג, אבא באמצע ואני לצידו. בספסל האמצעי ישבו שלוש האחיות מוריה, תהילה ואביה. כשהתחילו היריות, התכופפתי למטה. אבא נפל. צרחתי לנתנאל שיטפל באבא, אבל הוא העדיף להזעיק עזרה. שמעתי את נתנאל אומר למוקד שיש לנו הרוג. אבל אז שוב היו יריות ונתנאל נפל. הרמתי את הטלפון שלו שהיה מכוסה בדם וככה, מתחת למושבים, התקשרתי שוב למוקד. בזמן הזה אני בכלל לא ידעתי, אבל המחבל פתח את הדלת הצדדית".
"ראיתי את המחבל", מספרת מוריה. ומשהו במתיקות קולה ובחיוך, שלא יורד משפתיה, זר כל כך לתוכן המחריד של דבריה. "התכופפנו, שלוש האחיות, על הרצפה. כששמעתי את הדלת נפתחת, הרמתי את הראש וראיתי את המחבל. צעקתי לו: 'לא. לא. בבקשה, לא', אבל הוא כיוון את הנשק. הורדתי את הראש וחיכיתי למוות. אבל אז הוא ניסה לירות ולא הצליח. כנראה השם שמע לתפילותיי והיה לו מעצור בנשק. הוא עזב אותנו וברח".
דביר ממשיך: "במקביל ראיתי את האמבולנס של הסהר האדום עוצר לידנו. ירדתי בזהירות מהרכב. אחד החובשים ירד מהאמבולנס והציץ ברכב. הוא אמר לי להתקשר למד"א. הוא לא טיפל באף אחד. אפילו לא נגע בפצועים. פתאום הוא עלה שוב לרכב. לא הבנתי לאן הוא נוסע, ואז הוא עשה לי סימן של סיבוב ביד. חשבתי שהוא מסתובב כדי שתהיה לו גישה יותר נוחה, אבל הוא נעלם. כמה רגעים אחר כך הגיעה ניידת של מד"א. רק שם ראיתי שנפצעתי ברגל".
"הבנתי שהסהר האדום מכחישים את העובדות. היום שמענו את ההקלטה של השיחה של דביר עם המוקד. איך אפשר להכחיש את מה שמוקלט ושודר בכל העולם?" שואל אריאל.
מנכ"ל מד"א אלי בין אמר השבוע שהסהר האדום השתתף בפעילות טרור. האם לדעתכם היה אפשר להציל את החיים של נתנאל או של אבא?
אריאל: "לטרור יש הרבה דרכים להטיל אימה. יש טרור באמצעות סכין, יש טרור ברובה, ועכשיו גילינו שגם אמבולנס הוא כלי שרת בידי הטרור. אנחנו לעולם לא נוכל לדעת אם היה ניתן להציל את נתנאל או את אבא של שרה־תחיה, אבל בוודאי גם הסהר האדום לא ידע את המצב. אנשי רפואה הפקירו זירה בלי לבדוק אם ביכולתם להציל חיים. נתנאל, כמתנדב במד"א, מעולם לא עשה מעשה כזה. הוא טיפל במסירות גם בפצועים פלסטינים".
בלחש, שרה־תחיה אומרת שקשה לה לשמוע שוב ושוב את התיאורים הקשים מן האירוע. התיאורים הללו מחזירים אותה לטראומת ילדות שעברה בגיל שמונה. שני מחבלים חמושים מחברון חדרו לקריית־ארבע. תחילה פגעו בעוברי אורח ברחוב, אך אחר כך נכנסו לבניין דירות. "זה היה הבניין שלנו. שמענו את היריות. אבא הכניס את כולנו לחדר: הילדים ואמא, שהייתה אז בהיריון. הוא עצמו נשכב צמוד לדלת הבית הנעולה עם האקדח בידיים. המחבלים חדרו לבית של משפחת הורוביץ ורצחו את בני הזוג. היו עוד פצועים בבניין. אחרי האירוע הזה עברתי טיפול פסיכולוגי והחיים נמשכו".
והפחד, עד כמה הפחד המשיך ללוות אותך?
"הפחד נוכח. גם אבא ואמא פחדו. אחד הוויכוחים היחידים שהיו לנו עם אבא לפני החתונה היה סביב נושא הנסיעה לאירוע. בכל דבר אבא נתן לנו חופש פעולה מלא ואמר שנעשה מה שאנחנו רוצים, לא משנה כמה זה יעלה, אבל בנקודה הזו הוא התעקש. בהתחלה לא הסכים שאסע עם חברות לאולם, אחר כך הסכים, אבל התעקש שלא ניסע בציר 60 המסוכן יותר, אלא נאריך את הדרך ב־40 דקות וניסע מסביב, דרך חוצה יהודה.
"אמרתי לו, 'אבא, זה מה שה' רוצה, שנפחד לנסוע בארץ שלנו?' אבל אבא אמר לי, 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. בסופו של דבר הסכמתי. גם לפני הנסיעה לשבת חתן היה פחד. בהתחלה ההורים חשבו לנסוע באוטובוס, אבל הזמנים לא התאימו. לפני שיצאו עם הרכב המשפחתי, אבא התקשר למוקד לברר שהציר בטוח. אמרו לו שהציר בטוח. עלק בטוח. זה נורא שיהודים צריכים לפחד לנסוע בכבישים בארץ שלנו".
הנערה העדינונת הזו, שמדברת במתינות, כמעט בלחש, מצליחה להפתיע את המנחמים הרבים. בתקיפות רבה, כמעט בצעקה, היא מבקשת מאלוף הפיקוד להחזיר את הביטחון לדרכים. היא מספרת לו על הפחד היומיומי ותובעת ממנו לשנות את המצב. "לנו מגיע ביטחון. תמצאו את הדרך. מצידי, תסגרו את הכביש לפלסטינים. נכון, איכות החיים שלהם תיפגע, אבל לנו אין חיים", זועקת שרה־תחיה.
אריאל שולח אליה מבט מודאג, כמעט מופתע מן התקיפות שלא הכיר באהובתו, מבקש ממנה בעיניו להירגע. היא קולטת את מבטו, נושמת עמוק ומתכנסת שוב אל השתיקה הכואבת. גם תושבים נוספים בקריית־ארבע מנצלים את המפגש הבלתי אמצעי עם דרג צבאי בכיר ומספרים למשלחת הצבאית על ההתלבטות האינסופית לפני כל נסיעה. "אנחנו מרגישים כמו עכברים במלכודת", אומרת אחת הנשים. "הציר הזה היה בתקופות מסוימות סגור לנסיעה של פלסטינים. פתחו אותו, ואנחנו משלמים את המחיר".
"אם זו התחושה שלכם", אומר בצער אלוף הפיקוד, "אז נכשלנו. אבל דעו לכם שעל כל חוליית מחבלים שלא עצרנו, עצרנו מאה חוליות אחרות. אנחנו כאן בשבעה, לא באנו להתווכח, אבל אני חושב שלא נכון להשתמש בביטוי 'עכברים במלכודת'".
"נכון. אנחנו נמשיך לנסוע בראש מורם. לא ירסקו אותנו", אומרת שרה־תחיה, "לא המחבל, לא הנהג שלו, לא התצפיתן שלו ולא הסהר האדום. נתנאל, אח שלי, טיפל כמתנדב במד"א פעמים רבות בפצועים פלסטינים, בחברון ובכל מקום. הוא דיבר על כך שזו חובתו המקצועית והאנושית לסייע לכל פצוע. למה, למה אותו אנשי רפואה פלסטינים הפקירו למוות? נתנאל חלם להיות רופא. היו חסרות לו 30 נקודות בפסיכומטרי, אז הוא החליט לגשת שוב לבחינה. עוד שלושה שבועות הוא היה אמור לגשת. במקביל הוא ניסה לשפר את הכושר הקרבי. התמונה האחרונה שלו היא מקיר טיפוס. זה המעשה האחרון שהוא עשה וזה המעשה שילווה עכשיו אותנו כל החיים. אנחנו נטפס, אנחנו נצליח לעלות מהתהום שבה אנחנו נמצאים כעת. השם השני של נתנאל היה חי. הוא נפטר בשנת הח"י שלו, והוא גם היה בלימוד שלו בדיוק בעמוד חי במסכת מועד בגמרא. הוא היה אמור להתחיל ללמוד את דיני אבלות. אז עכשיו אנחנו לומדים במקומו על בשרנו את דיני האבלות. נתנאל ביקש להתייעץ עם אבא ואמא לאיזו ישיבה ללכת. הם אמרו לו שידברו בנחת אחרי החתונה. עכשיו הוא לא צריך להתלבט. השם בחר בשבילו את הישיבה הכי טובה שיש, ישיבה של מעלה".
הרוח שלהם איתנו
"החתונה שלנו תהיה חתונה שמחה", אומר אריאל. "לא נחסיר שום דבר, תהיה תזמורת, הכל יהיה כמו שתיכננו, חוץ מההיעדר הנורא של אביה ואחיה של שרה־תחיה. אבל הרוח שלהם תהיה איתנו, כולם מוזמנים ואנחנו מקווים שכל עם ישראל יגיע לחגוג איתנו. למרות הכל ממשיכים הלאה. זה המסר שחשוב לנו להעביר, גם בשביל עצמנו וגם בשביל המשפחה".
שרה־תחיה: "זה גם היה המסר שאבא שלנו הנחיל לנו. אבא היה איש שמח, למרות שידע כאב ואובדן. הוא התייתם בגיל שש מאמו שנפטרה מסרטן ובהמשך גם אחיו נפטר מסרטן, ולמרות זאת היה מלא שמחה. הוא היה לוקח אותנו לקבר של סבתא, אמא שלו, מנקה אותו ומקפיד לומר לנו שזה כיבוד ההורים שלו. הייתה לו גם הקפדה ללכת לניחום אבלים. הוא היה גורר איתו את נתנאל ודביר לכל ניחום אבלים. הם היו אומרים לו שהם לא מכירים בכלל את האבלים, אבל הוא התעקש".
"הרבה אנשים מקיימים את הצוואה שלו ובאים לנחם אותנו, למרות שהם לא מכירים בכלל את המשפחה", מספר אריאל. "ישב כאן בחור חרדי מירושלים ומירר בבכי. הוא לא הכיר אותנו. שמע על הסיפור והרגיש שהוא חייב להיות איתנו. הוא לא בא רק לצאת ידי חובה, אלא בא לבכות איתנו. ליעקב גם היה חשוב שבחופה נזכיר את השמות של כל בני המשפחה שכבר לא איתנו".
"עכשיו אנחנו נזכיר גם את השם שלו וגם את השם של נתנאל", אומרת שרה־תחיה. "ועכשיו אני כמו אבא. הוא איבד אם ואח ואני איבדתי אב ואח, וכמותו אמשיך לשמוח. אני מתפללת לה' שייתן לנו כוח".
את מסוגלת להתפלל עכשיו, בתוך הכאב?
"התפילה הייתה מאוד חשובה לאבא שלי. לא משנה מתי הלך לישון, בכל בוקר היה קם מוקדם. ברבע לחמש כבר היה במקווה ומשם הלך לבית הכנסת למניין ותיקין. אנחנו לא יכולים להבין את החשבונות של הקדוש ברוך הוא. למה אבא ובן שלושה ימים לפני החתונה? למה בערב שבת? למה בראש חודש? עם כל הקושי, אני מתפללת. אני אומרת את הנוסח של התפילה הרגילה, ובנוסף לכך אני גם מדברת עם אבא שנמצא למעלה, ועם אחי שנמצא למעלה. לכולם יש את יעקב אבינו במערת המכפלה, ולי יש יעקב אבינו פרטי בהר המנוחות. שאני אצעק לשמיים: 'אבא'לה, ריבונו של עולם' הוא ישמע אותי, וגם הם. אבא ונתנאל יאספו את הזעקות והתפילות והבכי שלנו ישר אל כיסא הכבוד". •
לפנייה לכתב/ת 
