בית הבובות השבורות
עם הטרנינג והנס קפה מול הפלזמה, קשה לקלוט שחבורת הנשים הזו הגיעה לכאן כשסכנת חיים ברורה ומיידית נשקפת לה מבית. והן עוד בנות מזל: מתחילת השנה נרצחו לא פחות מ–10 נשים על רקע אלימות במשפחה. לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים שחל השבוע, דנה ספקטור שהתה יומיים במעון נעמת לנשים מוכות, עם האם שבתה תולשת שערות מהראש מאז שראתה את אביה מרביץ הצעירה שמסרה את התינוקת לאימוץ, בגלל בן זוגה המתעלל וההיפסטרית שבעלה קנאי אובססיבי. שם, בווילה המטופחת, היא ניסתה להבין: איך אחרי שנים של קללות כמו "את פגר במיטה, מכוערת, מי ייקח אותך" אפשר ללמוד בסוף לאהוב את עצמך
כבר 11 וחצי בלילה, שולחן הפלסטיק הלבן בחצר מלא בסימן ההיכר של כל שיחת נשים ישראלית שמכבדת את עצמה: עשר כוסות נס קפה עלית חצי גמורות, ואיילת מעלה פוסט לפייסבוק. "הנה, תקראי", היא אומרת בגאווה ונוקשת על המסך. אני מרכינה את הראש, מנסה להסתיר את ההלם על הפרצוף. יש לי סרטים של ג'וליה רוברטס בראש, "לישון עם האויב" והסרט הגרוע ההוא עם ג'ניפר לופז, זה שבו היא מגלמת אישה מוכה באמצעות שתי הבעות פנים בלבד. בכל הסרטים האלו האישה חייבת להתחבא כדי להימלט מהבעל האלים שמאיים לרצוח אותה, להעביר את עצמה לדירת מסתור מרוחקת אי שם במדבר של אריזונה או בניו־מקסיקו, ואסור לה לדבר משם עם אף אחד, בטח לא לקשקש עם החברות ברשת חברתית.
אני מנסה להתרכז בפוסט של איילת, אבל הליקופטר שחולף בשמיים השחורים מפריע לי. "או", דורית מצביעה על השמיים. "ידעתי שהחבר'ה מהבית ירימו לי מסוק בסוף". כולן צוחקות ודורית ממשיכה עם הבדיחה: "רואים מה כתוב שם? דורית לגמר 'האח הגדול'!" ועכשיו יש בצחוק שלי משהו מר, כי אין לי ספק שאף אחד בבית של דורית לא מרים לה מסוק, או מעודד אותה כמו את אלירז או שפרה. היא חיה עם בעלה המכה בעיר שבה נולד, גרה בבית של ההורים שלו ולחי שמאל שלה עדיין נראית כמו תשבץ. מצד שני, זה לא כל כך רחוק מהמציאות, לדמיין את המקלט הזה בתור בית "האח הגדול". מדובר בעצם בווילה גדולה ומרווחת, עם מטבח ענקי וחדר כביסה משוכלל, סלון עם פלזמה וחצר מפוארת עם דשא רך ומגלשות ונדנדות בשביל הילדים.
כשהגעתי למקלט לנשים מוכות שמפעילה נעמת במרכז הארץ, הייתי בשוק מכמה שיפה פה. דמיינתי מבנה בטון חשוף עם אורות ניאון, שמיכות צמר עם סקביאס, אפילו חשבתי להביא שק שינה, ובסוף קיבלתי פוך יותר טוב ממה שיש לי בבית. "ספרי לנשים כמה מטופח פה", אמרה לי מישהי, "שלא יפחדו להתלונן. זה לא בית מלון, אבל נחמד ונעים פה בסך הכל".
"באמת פוסט יפה", אני אומרת אחרי שאני מסיימת לקרוא, ומתכוונת לזה. איילת כתבה על אהבה עצמית. איך, אחרי שנים שבהן נתנה את כל כולה לאחרים, היא סוף־סוף לומדת להגיד: "לכו תחפשו" ודואגת לעצמה ולעצמה בלבד. וכשאיילת כותבת: "סוף־סוף למדתי לאהוב אותי מחדש", זה לא בגלל שהיא הלכה לאיזו סדנה של גורו שיווקי באוהל בדואי. זה בגלל שהיא עברה פה חודשים ארוכים שבהם הצוות של המקלט החדיר לה לראש שהיא שווה, שהיא טובה, שלא מגיע לה להיות כרית הסיכות של אף אחד. זה בטח מקבל משמעות חדשה, מצמררת, כשאני נזכרת שאיילת הגיעה לפה אחרי שבעלה, משוש חייה, הגבר הגבוה והחתיך שהכירה בחוף הים ושנראה לה כמו המפתח לאושר, תפס אותה חזק בשערות, גרר אותה מהמיטה, המטיר עליה אגרופים, קרע לה את השמלה, ולפינאלה דחף אותה קיבינימט מכל המדרגות. את כל הקסם הזה הוא ביצע מול העיניים הנדהמות של הילדים שלהם, כי מה היא מחוות אהבה מרגשת בלי קהל שיתפעל מכמה שאתה הגבר המושלם?
הילדים, אגב, עדיין לא יצאו מזה. האמצעי פיתח גמגום קל, הבכורה אימצה תחביב חדש: היא תולשת את השערות בלילה וכל הראש שלה מלא בקרחות קטנות. אבל לבעל של איילת זה לא מפריע לבכות שהוא מתגעגע לילדים, אותם ילדים שהוא זה שאחראי לעובדה שלא היו בבית שלהם כבר חודשים.
"כן", היא מהנהנת. "הוא אידיוט שאין דברים כאלה, פשוט דביל".
כבר התרגלתי לעובדה שהנשים כאן לא כועסות מספיק על הגבר שהוביל אותן לכאן, שהן עדיין קוראות לו "הדביל הזה", או "הטמבל", אומרות את זה כמעט בחיבה, במקום להגיד "הסדיסט המרושע והאלים שחבל שאין עונש מוות בשבילו".
ולא רק שהן לא מספיק כועסות, הן אפילו די מרחמות על הגבר הזה שלהן. כמו זנב של לטאה שממשיך להתפתל אחרי שחתכת אותו, ההבנה לגבר שהן היו מאוהבות בו ובילו שנים בניסיונות לשנות אותו ממשיכה להתקיים בהן הרבה אחרי שהן הגיעו למקלט. אולי זה מה שמנסים לעשות פה עם הנשים, להסיר את האינסטינקט הישן הזה, שיבינו שהוא כבר לא הבחור החתיך עם הגאלח שהן התחילו איתו בחתונה של הבת דודה.
איילת מרוצה, הפוסט כבר קיבל 45 לייקים בחמש דקות. רק שעכשיו היא פתאום נראית מוטרדת. לוקח לי זמן לשים לב לזה, כי אני והבנות (ככה התרגלתי לקרוא להן, הבנות, הן פשוט יפות ומלאות חיים ומצחיקות כל כך הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיו) שקועות בשיחה קולנית על הקרדשיאנס. הן רואות פה המון ריאליטי, במיוחד בשעות האלה. אחרי שהילדים הולכים לישון הן עולות על חליפת פנאי, מסרקות את השיער הרטוב לאחור ומדשדשות בנעלי בית לפלזמה בסלון.
אני מסתכלת עליהן, עם הסיגריות והנס קפה והסוודר של רנואר מעל לטרנינג הוורוד. הן נראות כמו נשים במסיבת רווקות באיזה צימר. רק שמדי פעם עוברת במסדרון מישהי צולעת קצת, ואחת הבנות אומרת: "כן, היא בקושי הולכת, יש לה פלטינות ברגל מהבעל שלה ששבר לה אותה בשמונה מקומות".
נועה אומרת שמכל הקרדשיאנס היא אוהבת את קלואי. "חולה על הציניות שלה", היא מסבירה. מיקה אוהבת את קים, בעיקר את חשבון הבנק שלה. עכשיו היא תוהה בקול איך זה מרגיש כשיש לך כל כך הרבה כסף. "בטח טוב", אומרת דיאנה, בחורה די מופנמת, עגולת לחיים. "אם לבעלי ולי לא היו את כל הבעיות הכלכליות על הראש, זה לא היה מגיע לשם". "מי שאלים הוא אלים וזהו, זה לא קשור לכלום", אומרת לה נועה קצרות. "לא", דיאנה מתעקשת. "זה כשאין כסף שהבעל משתגע, וגם כשבאים הילדים. עובדה, כולנו קיבלנו מכות אחרי שהגיעו הילדים".
שתיקה משתררת, אולי כי עם העובדה המדכדכת הזו קשה להתווכח. כל הנשים פה הן אמהות, ורובן חטפו את הסטירה הראשונה אחרי שהם נולדו. הילדים מייצרים לחץ בלתי אפשרי על גבר שהיה גם קודם מובטל ועני וחסר ביטחון, אז הוא שולח את היד לתפוס ולהחזיר את מעט השליטה שעוד נותרה לו בעולם. הצוואר של האישה שהייתה פעם רק שלו. לא שאיילת שמה לב לשתיקה שהתיישבה עלינו. היא יושבת ליד שולחן הפלסטיק, מקמטת את המצח. "תסתכלו", היא אומרת בסוף, "תראו את התגובה המעפנה הזו".
כולן מתגודדות סביבה, רוכנות על האייפון, ושם, באותיות קידוש סטיב ג'ובס, מחכה התגובה הבאה. כתבה לה אותה חברה שהכירה בימים הרחוקים, לפני שעברה לגור ליד ההורים של הבעל. "את כל כך צודקת", כתוב שם. "לא קל לפעמים בחיים האלה שמלאים בבלגנים, אבל אני תמיד מתנחמת בילדים ובבעלוני המהמם שלי".
הצחוק בחצר מריר כזה, טעון, מפוצץ במלא דברים שלא נאמרים ושכולן חושבות בכל זאת. דברים כמו "לכי, לכי, יא פוסטמה זחוחה, את לא רואה חדשות? את באמת חושבת שלכולן יש בעלוני מהמם ומפרגן בבית? לא חשבת שאולי את דורכת על יבלת מכאיבה?"
"מתנחמת בבעל, הא", אומרת סיון ומרימה את הגבות למעלה בלעג. היא צעירה יפהפייה, עם רעמת שיער שחורה ועיניים ירוקות והליכה אצילית, מרחפת, כמו של פיה. אני כבר יודעת שבן זוגה החתיך והמגניב, שהתחיל איתה במועדון כשעוד הייתה ילדת מסיבות גותית שאוהבת לראות תוכניות דוקומנטריות על התרסקות מטוסים עד ארבע בבוקר — לא אהב שהיא נכנסה ממנו להיריון לא מתוכנן.
יש לה תינוקת גרבר מדהימה ביופייה, לסיון, והיא מאוהבת בה בצורה נוגעת ללב, לא מפסיקה לרכון על העגלה שלה ולהמות כמו יונה: "מתוקה שלי, אהובה שלי, אני חולה עלייך". אני חושבת כמה זה בטח היה מפלצתי בשביל סיון, בלתי נתפס, שהאוזניים הקטנות האלו שכבו בעריסה ושמעו את אבא אומר: "את כמו פגר במיטה, סקס גרוע, את מכוערת בלי איפור, הזדקנת מאז ההיריון, מי ייקח אותך".
"תכתבי לה שגם הבעלוני שלך מהמם", אומרת מישהי. "שהוא כל כך מקסים ומפרגן שנתת לו צמיד במתנה". ושוב כולן צוחקות. הן מתכוונות לאזיקון הדיגיטלי שהבעל של איילת קיבל מהמשטרה אחרי שהתלוננה עליו, שיושב על הקרסול ושולח אות לתחנה בכל פעם שהוא עושה צעד לכיוונה.
"תגידי", אני שואלת את איילת, "מרשים לכן להעלות פוסטים לפייס? זה לא מסוכן?" "איך מסוכן?" היא אומרת. "זה לא האקר, הוא לא יגלה איפה אני מפוסט שהעליתי. רק בחודש הראשון לוקחים לך את הטלפון כדי שלא תתפתי לדבר איתו ולחזור אליו. אחר כך את כבר חזקה מספיק לעמוד מולו".
"יאללה, אני הולכת לישון", מיקה מפהקת פיהוק כזה של אישה שלשנייה חגגה ושכחה שהיא אמא. אני מחליטה לפצוח בשיחה עם היחידה שנשארה בחצר. סיון, בסוודר הקולי עם הדפס האיילים. היא כל כך שווה, כל כך יפה וחכמה, נראית כמו מלכת הכיתה הזו שגברים יהיו מוכנים להרוג בשביל שתיתן להם טיפת יחס.
אני מתחילה בסמול טוק, משהו לא מאיים. "יש לך עוד ילדים חוץ מהתינוקת?" אני שואלת. "היו לי", היא אומרת ופולטת עשן כאילו כלום. "היא הייתה אמורה להיות בת שלוש בחודש הקרוב. הרווחה לקחה לי אותה", היא מסבירה. "שיכנעו אותי שאני צעירה מדי, שאני אמא לא טובה, שגם ככה יש לי בן זוג מתעלל ואין לי כסף, אז מסרתי אותה לאימוץ", היא אומרת בטון יבש וענייני, בעוד העיניים הכחולות שלה נאבקות בדמעות כאילו היו אויבים שמטרתם להכניע אותה.
הגשם דופק על מרזבי המתכת כמו רקדן סטפס, אני מסתכלת על המגלשות הרטובות. הילדה שלי עם אבא שלה בבית, ואני יודעת שטוב לה איתו, שחם לה, שמוגן לה, מה שאי־אפשר להגיד על אף אחת מהנשים כאן.
אני עולה לישון בחדר שהקצו לי בקומה השנייה. הוא יפה ומרווח בצורה מפתיעה, עם שולחן קטן, שרפרף עץ שוורד מצויר עליו, חלונות חשמליים וחדר אמבטיה ענקי, עם מראה ומגבות ומקלחון. אני עומדת מול החלון, בוהה בסורגי המתכת הגדולים שמכסים את הנוף, הסימן היחידי לכך שאכן, מדובר במקלט.
חוץ מהסורגים, דווקא אין אמצעי בטיחות נראים לעין. זה מאוד הפתיע אותי כשהגעתי, ציפיתי לשורת מאבטחים שריריים ליד הדלת, לכל מיני טלוויזיות במעגל סגור, אבל מתברר שהבעלים המכים לא עומדים מחוץ לבית ואורבים כמו חלאות לטרף שחמק להם מהידיים. "הם די פחדנים בסופו של דבר", אמרה לי מישהי פה. "בכל הזמן שאני עובדת פה הגיעו אולי גבר אחד או שניים. אחד סתם עמד קצת מחוץ לבית ואז נעלם, השני שלח לפה שליח על טוסטוס עם מתנה מתחנפת לאישה".
כבוגרת האקדמיה של ג'וליה רוברטס לענייני בעלים מכים, קצת הופתעתי, אבל מתברר שהחיים הם לא כל כך שחור־לבן. רוב הבעלים פה הם לא קבלנים עשירים עם הפרעת סדר ושליטה קיצונית, הם כולה אסופת גברים די מסכנה. "גם אם בעלי היה רוצה לבוא לפה", אמרה לי קודם דורית, "ממילא לא היה לו אפילו כסף לאוטובוס".
כמו רוב הנשים כאן, גם אני הבאתי איתי רק תיק צד קטן אחד שעכשיו אני מפשפשת בו במרדף אחרי סוודר, בסופת הגשמים. הסוודרים שהן לבשו היום, בחצר הקרה, התקבלו ממחסן התרומות של סנטה קלאוס דוֹדי. דודי, או בשמה המלא פה, דודינקה, היא אם הבית של המקלט, אישה צחקנית עם שדה של נמשים שזופים על האף. היא זו שאוספת את התרומות שאנשים מביאים לכאן מדי יום, כי אמנם המשכורות נמוכות בצורה פושעת ואמנם המקלט ממומן ב־40 אחוז מעמותות, אבל "תרומות לא חסרות פה, יש לי כאן ממש מחסן קסמים", דודינקה אומרת. זה די הכרחי, כי כולן הגיעו לפה בלי מזוודות, בלי צעצועים לילדים שינחמו אותם על העקירה הפתאומית מהבית. עם הבגדים לעורך, כמו שאת. ככה מגיעים למקלט לנשים מוכות.
צריך לדעת שכולן הגיעו לפה כמוצא אחרון. לפני שמשכנים אותן כאן מנסים את השיטה החדשה שמקובלת היום. לטפל בגברים ובנשים במרכז לטיפול באלימות במשפחה. "עד לפני 13־12 שנה היו פה נשים שלא שונות ממך", אומרת רותי עוזרי, מנהלת המקלט המופעל על ידי נעמת, אישה מקסימה וכיפית, שאין בה שמץ מההתנשאות המתקתקה הזאת שמאפיינת עושי חסדים מקצועיים. "עורכת דין מהפרקליטות הציבורית, מנהלת קונסרבטוריון, מורה לחינוך מיוחד. היום כבר יש 88 מרכזים לטיפול באלימות במשפחה שמטפלים בבעיה קודם. מי שמגיעות בכל זאת למקלטים הן מקרי קצה".
"מקלטים כמו זה שמפעילה נעמת מיועדים למקרים בהם קיימת סכנה חיים ממשית לאישה ולילדיה", אומרת גם יו"ר נעמת, גליה וולוך, בשיחה מקדימה. "השאיפה שלנו הינה שכמה שפחות נשים וילדים יגיעו למקלט, גם אם מדובר במקום נעים, מכיל ומקצועי כמו זה שלנו. יש משהו מקומם בכך שאישה נאלצת לוותר על החירות שלה, להיקרע מביתה, מהעבודה, וזאת בזמן שהתוקפן מסתובב חופשי. לכן אני סבורה שיש להשקיע כמה שיותר משאבים במניעה, בטיפול ובליווי בשלבים הראשונים, לפני שהאלימות מסלימה".
המרוץ למקלט מתחיל ביום אחד, כשהעובדת הסוציאלית מכריזה: "הגעתי למסקנה שאת נמצאת בסכנת חיים ברורה ומיידית". את יושבת מולה, בפגישה השבועית במשרד הרווחה, ושומעת ש"אין ברירה, הוא מתכוון לזה כשהוא אומר שהוא יחתוך אותך לחתיכות ואז ישלח את זה לאמא שלך". זה חלק חשוב בהחלטה אם להכניס אותך לכאן, שהאיום יהיה קונקרטי, הסבירה לי אורית עירון, מנהלת המחלקה למניעת אלימות במשפחה בנעמת, ג'ינג'ית תוססת ומלאת הומור. ככה מזהים את הבעל המסוכן באמת, אם הוא לא מסתפק באמירה כללית כמו "אני ארצח אותך", אלא ממש מפרט: "אני אשרוף אותך בנפט ואפזר אותך בשדה".
מהרגע הזה, יש לך משהו כמו ארבע שעות עלובות לארגן תיק ולהחביא אותו אצל שכנה. אסור להביא את הדברים הגדולים, כמו אינהלציה או מחשב. הבעל עלול לראות שלקחת אותם, לשים לב. הרבה מהגברים האלה ממילא מובטלים ושורצים כמו פנתר משועמם בבית. אז רק תיק קטן, הכי נונשלנטי שיש, וללכת לגן לאסוף את הילדים. שם, בגן או בבית הספר, ממש כמו במבצע צבאי סודי, תחכה לך המונית.
את לא תדעי אפילו לאיפה אתם נוסעים, הם לא נותנים לך את הכתובת. "זה השלב הכי פגיע של האישה, הנסיעה למקלט", אומרת עוזרי. רובן ממילא מבוהלות וחצויות ולא משוכנעות שהן עושות את הדבר הנכון, ואם הבעל יתקשר, האישה עלולה למסור לו את הכתובת".
בבוקר ראיתי קליטה של אישה חדשה בבית. קטנה, נבוכה, אבודה. ביד אחת היא החזיקה את הבת הגדולה שלה, בשנייה עגלה שבתוכה שתי שמיכות מדובללות ותיק שיש בו בקושי מקום לארנק. הילדה הקטנה התחבאה מאחורי הברכיים שלה ובהתה בנו בבלבול נורא.
זה היה כל כך עצוב. היא כל הזמן שיחקה עם המטרייה, הילדה הקטנה. המטרייה הייתה רטובה מרוב גשם ואת הילדה מאוד הטריד שאין לה מושג איפה להניח אותה, איפה שמים פה מטריות ומעילי דובון אדומים וספוגים במים, לעזאזל. ודווקא המחווה הקטנה הזו העציבה אותי יותר מכל סיפור קורע לב. ילדה שמחפשת נואשות איפה לשים את המטרייה, כי אין לה בית יותר.
בכמה מארצות המערב כבר יש פתרונות אחרים, הגברים הם שנכלאים בבית מיוחד והנשים מורשות להמשיך בחייהן, רק שבישראל 2015 זה עדיין לא קורה. "לא אכפת לי", אומרת נועה. "אני דווקא שמחה שאני פה, סגורה ככה. פתאום נהיה לי שקט בראש, אחרי שנים שכל יום אני שואלת את עצמי רק מה איתו, באיזה מצב רוח הוא יחזור הביתה וכמה הוא שותה. הוא לא רק הרביץ לי, הוא לקח לי את המוח. פה אני אמא טובה פי אלף. שם הייתי כל הזמן עסוקה בלנחש אותו ובשאר הזמן הוצאתי את העצבים שלי ממנו על הילדים".
זה אגב לא אומר שהן לא מפנטזות על לצאת מפה כבר. להתחיל כבר את החיים החדשים האלו שהפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית מדברות עליהם.
מה הם אחוזי ההצלחה של אלו שיוצאות החוצה? אני שואלת את עירון, "תראי", היא אומרת בזהירות, "קשה מאוד להסתדר בחוץ עם שכר הדירה הגבוה, בטח כשאת אמא חד־הורית לשלושה ילדים". כדי לוודא שהאישה אכן תשרוד שם בחוץ מעניקים לה ליווי צמוד עד לשלב קבלת המפתח, עוזרים לה למצוא עבודה. "ויש גם דירות מעבר שמיועדות למקרים קשים במיוחד, כמו נשים שלא דוברות עברית עדיין".
קודם דיברתי עם האקס־חרדית האנרגטית והחמודה ששאלה אותי ישר אם יש לי קשרים עם בעלי דירות. כבר חודש היא מנסה לשכור דירה עם משכורת עוזרת הבית העלובה שלה ולא מצליחה, בטח לא במרכז הארץ, ששם הכי בא לה. לא, לא בגלל בתי הקפה, "בגלל שזה רחוק ממנו, והוא כזה עלוב נפש שהוא לא יצליח להטריד אותנו אם זה לא ממש קרוב אליו".
גם לחפש עבודה לא פשוט, כי "בוס ששומע שאת אישה מוכה בחיים לא יקבל אותך", אמרה לי עדי, הרכזת המתוקה של הלילה. "היא כאילו מביאה צרות, כאילו תעשה בלגנים, והבעל שלה בטח יבוא לחפש אותה אצלנו, למה הוא צריך את זה".
אני יורדת למטה, מגלה דמות בודדה על ספת העור בסלון. חנה, שחורת שיער בת כ־40, יושבת ופוכרת ידיים הלוך ושוב. "מה קורה?" אני צונחת לידה על הספה, משוכנעת שכמו רוב הבנות פה גם היא מודאגת מהחיים בחוץ, כי זה לא שאפשר להישאר פה לנצח. הכי הרבה שנשארה פה אישה הוא כמה חודשים טובים, לא שנה ולא שנתיים. מתישהו דוחקים בך לעזוב את הקן. אבל לא, מה שמכביד על חנה זו דווקא הילדה שלה, בת 19.
"היא התקשרה לפני שעה", חנה אומרת, "סיפרה לי שסבתא גירשה אותה מהבית ואין לה לאן ללכת. אמרה לי שתלך לחבר החדש שלה, הוא הציע לה לבוא לישון אצלו". העניין הוא שהבת של חנה מכירה אותו בערך שבועיים והוא מדבר איתה על סקס בצורה יותר מדי מלוכלכת. וככה, בשעה שתיים בלילה, שתינו יושבות ומנסות לחשוב איך להציל עוד ילדה ממעגל הגברים הגרועים שמקיף את כל הבית. כי זה תורשתי, זו הבעיה, קצת קשה לגדול להיות אישה חזקה שעומדת על שלה עם גברים, כשראית מה אבא עושה לאמא. אלימות היא פיגוע גדול וקטלני בלב הנפש, בעיקר בנפש של ילדה שראתה את אבא שלה מרביץ לאמא ואונס אותה מול עיניה ממש.
פתאום נפתחת דלת וזוג רגליים ארוכות כמו הנצח פוסעות לסלון. זו נופר, אחת הרכזות של הבית שנמצאת פה במשמרת לילה. נופר היא לא סתם יפה, היא גם שועלה מאוד חכמה ונשמה אקסטרה־לארג', ובתוך שנייה היא מתקשרת לאחת המנהלות, מעירה אותה וסוגרת שהילדה תוכל לגור פה. "היא כל כך מתגעגעת אליי", עכשיו חנה בוכה מרוב הקלה. "כל הזמן אומרת: אמא, אימוש, רק אותך אני רוצה".
תשע בבוקר ואני פוקחת עין במיטה של המקלט לנשים מוכות. "או, בוקר טוב לך", אומרת דודינקה, ואני משפילה את העיניים. "כאן לא ישנים כל כך הרבה", היא שמה יד נעימה על הכתף שלי. "כאן קמים מוקדם בבוקר".
ובאמת, כל הנשים ערות מזמן, בערך משבע. יש כאן סדר יום מאוד מדוקדק — השכמה, ארוחת בוקר, לשלוח את הילדים לגן ולבית הספר — שמתחזקות בנות שירות לאומי. בשאר הזמן חיפוש עבודה או עבודה למי שיש, או תורנויות ניקיון ובישול. אסור יין או כל סוג של אלכוהול במקלט, וצריך להשכיב את הילדים בול, אבל בול, בשבע בערב. אין פה הרבה מקום לאלתורים.
"בטח שהלו"ז נוקשה", מסבירה לי עוזרי. "צריך להבין שהחיים עם בעל מכה לא הופכים אותך לאמא מתפקדת, חצי מהזמן את בורחת למיטה כדי לשכוח מהכל. הנשים פה צריכות ללמוד מחדש איך להיות אמא".
גם אחר הצהריים מאויש. יש פגישות עם הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית ולפעמים צ'ופרים, כמו ספר או טיפולי פנים. ויש גם שיעורי יוגה, למרות שרוב הבנות מתחמקות מהם. רובן ממילא לא רוצות לחשוב על לפגוש עוד גבר אחד נוסף בחיים, אז בשביל מה להתחטב? "אני רוצה להיות נשואה רק לילדים", אומרת נועה ומצביעה על האצבע העירומה מטבעת נישואים שלה. "אין דבר כזה אהבה ממילא".
ולמרות זאת, הן כן מפנטזות על סקס, לפחות חלקן. "איך שאני יוצאת מכאן צריך להזהיר את כל הגברים במדינת ישראל", אומרת לי ירדן. "עצם אני לא אשאיר מהם, עם כל הזמן שעבר עליי כאן בלי". וזה קצת מוזר, בטח לאור העובדה שחמש דקות לפני זה שמעתי איך הבעל שלה ניגב עם השיער שלה את השיש, כי הוא טען שהיא אישה מלוכלכת. "את מופתעת?" היא אומרת לי. "אל תהיי. סקס זה סקס, אבל אף גבר, בחיים שלי, אני נשבעת לך, לא ייכנס אליי הביתה. הילדים שלי לא צריכים לסבול בגלל שיש לי טעם כזה גרוע ואי־אפשר לסמוך עליי".
כל השיחה הזו על סקס מביאה אותי לגמגם את השאלה הבאה שלי: האם יש בגברים האלו גם משהו מחזר, משהו סוער ודרמטי ויצרי, סקסי אפילו? הרי זה לא ייתכן שנשים חכמות כמו אלו שפגשתי כאן יתאהבו סתם בלוזר פרימיטיבי שניגש אליהן בטיילת ותהה: "את מגעילה ואני שונא את הסוודר שלך, בא לך לעלות אליי הביתה ולחטוף בוקס?" "יש בזה משהו", אומרת לי מיקה, צעירה, חכמה, רהוטה וחתיכה בדרך קולית כזאת, כמו דוגמנית שמפרסמת מכללה למשפטים, שהיא גם טבעונית ורוכבת אופניים נלהבת. גם הגבר שלה הוא סטודנט חתיך לכלכלה, מישהו משכיל וטבעוני. והוא גם לא הרים עליה אפילו אצבע. הדבר היחידי שעשה כדי לזכות אותה בכרטיס כניסה לפה היה להיות קנאי. "הוא חשד בכל ידיד שלי שהוא בעצם רוצה אותי", היא אומרת. "כל שליח פיצה, הוא היה משוכנע שמשתגע ממני מרוב שאני יפה. ואת מבינה את הקסם של זה, הרי יש בתקופה הזו כל כך הרבה גברים אדישים, החיזור מת, ופתאום בא מישהו שקונה לך מתנות ולא מוכן שתלכי לבד ברחוב כי מישהו ינסה לקחת לו אותך".
רק שלאט־לאט הקנאה הזו הלכה והפכה לאובססיה חולנית. זה קרה כשנולדו הילדים, ובעלה התחיל להרגיש איך האחיזה שלו בה הופכת ומתרופפת. הוא גם לא מצא עבודה באותו זמן. זה היה השלב שהוא התחיל לאיים, להטיח קצת יותר מדי את האגרוף שלו על השולחן כשהם רבו. כשהוא התחיל לגהור עליה ולנופף באגרופים, למרות שלא הרביץ, העובדת הסוציאלית שלפה אותה מיד והכניסה אותה לכאן. הסיבה: קנאה אובססיבית היא אחד הסימנים הכי בולטים לגברים מכים באשר הם. מי שעוסק בתחום יודע כמה מהר הקנאה הרומנטית, המסעירה, עלולה להפוך לרצח.
האמת היא שחטפתי סטירה מבן זוג פעם, זה קרה בתור לקולנוע. עמדתי וחיטטתי בתיק, לחפש כסף לכרטיסים והוא עמד מרחוק וצפה בי. יכולתי להרגיש את מורת הרוח שלו עד לקופה, היא באה אליי בגלים, הזדחלה לי על הגב. גם בלי להסתובב ידעתי שהוא נועץ בי מבטים מעוצבנים על כמה שהתיק שלי מבולגן וכמה שאני חסרת ישע. ואז, פתאום, משום מקום, הוא רץ אליי כמו שור עם כף יד פשוטה, ובום, היד שלו נחתה עליי ישר על המצח. כל האנשים בתור הסתובבו והסתכלו עלינו בתדהמה. אישה אחת אפילו השמיעה מין "אווו" כזה נשנק.
ומה אני עשיתי? פרצתי בצחוק, פשוט עמדתי וצחקתי. הוא היה כל כך הרבה יותר נמוך ממני ורזה, והלאטמה שנתן לי כל כך מגוחכת, שלא ידעתי מה לעשות חוץ מזה.
את מה שקרה לו אני רואה כהתפלקות חד־פעמית של גבר שהפסיק לאהוב ולא הצליח להגיד לי את זה. רק אגר ואגר כלפיי עוד ועוד שנאה, עוד ועוד תיעוב שקט. ואז, כשראה את דמותי המשלומפרת עומדת ומחטטת בתיק, כל השנאה יצאה לו בפליק.
יש דבר אחד שאני לוקחת מהסיפור הזה, שאלימות לא סתם באה מהשורש א.ל.ם. מדובר בגברים שאין להם מילים. אילמים רגשית. ככה יוצאת המכה, מתוך תסכול מאוד גדול של מישהו שמת לצעוק, מת לדבר, ולא יודע איך.
"למעט כמה סדיסטים מקצועיים שבאמת מגיע להם למות, רובם מסכנים", אומרת בפשטות אורית עירון. "פעם דיברו על כמה מניאק ומרושע הוא הגבר, היום מדברים על דינמיקה, לא מאשימים את הגבר שהוא חיה ושהוא אלים. מבינים שיש משהו בזוגיות שהביא אותו לשם. זה כמו וישר, הוא רודף אחריה והיא בורחת, הוא לא נותן לה תשומי ‑ אז היא חוזרת אליו כמו מגב".
ובגלל שלא סתם שונאים פה את הגברים, מקבלים גם את האהבה שעוד נשארה לחלק מהנשים פה אליהם. "יש נשים במקלט שמתגעגעות לבעל", אומרת עוזרי. "כי עם כל החרא, סליחה על הביטוי, יש גם דברים טובים, ומי אני שאשלול מהן את זה. אז עורכת הדין שלנו עוזרת לה ליזום הסכם שהמצאנו בנעמת, שנקרא הסכם שלום בית/ גירושים, שהוא כמו קלף מתהפך. ברגע שהבעל לא עומד בכל המחויבויות של ההסכם, באותו הרגע זה מתהפך והופך להיות הסכם גירושים, עם סכום המזונות והסדרי הראייה שתיכננו מראש".
לדורית יש הסכם כזה, היא כבר קבעה גם את סכום המזונות. לא כל כך מאהבה, יותר משיקולים של כסף. "הבית הזה הוא חלום", היא נאנחת. "יש לי פה הכל, חברה, מיטה נוחה, גן צמוד, זמן לשמוע את המחשבות שלי בלי שהוא צורח. אני לא בטוחה שאני אצליח בחוץ, הרי עד עכשיו עשיתי את כל הטעויות בחיים שלי, בחרתי כל כך רע. ומה מחכה לי בחוץ? לנקות חמישה משרדים ביום?"
פתאום שמחה גדולה, חנה מבשרת לי שהילדה בדרך. היא מגיעה, שיער חום ארוך, עיניים מושפלות, נראית כל כך תמימה חוץ מהקימורים הנשיים שהיא חושפת בחולצת בטן. "אימוש", היא רצה לאמא שלה ושתיהן מתחבקות. זה רגע מרגש ושלם, רגע כל כך נדיר פה. מבט אחד בילדה הזו ואני מבינה כמה טוב שעזרתי להביא אותה לכאן, היא כל כך נותנת אמון, כל כך צמאה לחום, שהיא נראית כמו טרף קל בחולצת בטן.
רק אחר כך אני אשמע דרך צינור הסיפורים בבית שהילדה הזו כבר הספיקה לחטוף מכות מהחבר הקודם שלה. היא הייתה כבר פעם במקלט, לא הפסיקה לריב עם אמא שלה, אז היא חזרה הביתה לחבר רק כדי לגלות שהוא שוכב עם החברה הכי טובה שלה וממש לא שמח להתראות. היא חטפה ממנו אגרוף. יש לה עוד סימן כחול קטן על הלחי, מה שלא מונע ממנה לשבת על ספת הקש ולהתכתב בהיסטריה עם החבר החדש שלה. "היא לא תחזיק פה מעמד", נאנחת אחת הנשים, "היא והאמא לא מסתדרות. היא תלך לחבר והוא יתייחס אליה נורא והיא תחזור לפה".
"בואו לאכול", מישהי קוראת מהמטבח. "יצא עוף חבל על הזמן, מתוק כזה". ואין פה סוף טוב, אין פה אפילו התחלה של הפי אנד, רק עוד ילדה שהתגייסה זה עתה לצבא הנשים המוכות. •
יש למי לפנות:
קו החירום של משרד הרווחה: 118
קו הסיוע לנשים נפגעות אלימות של ויצו: 03-6923791
קו חם לגברים ליציאה ממעגל האלימות של ויצו: 1-800-393904
עמותת בת מלך, לנשים דתיות וחרדיות: 1-800-292333
מרכז גליקמן - נעמת לתושבי
תל־אביב: 03-6492469
לפנייה לכתב/ת 
