יותר מטיפת מזל

החיבור בין זהבה בן, מהקולות הגדולים של הפופ המזרחי בשנות התשעים, לבין הפסאז', אחד ממעוזי ההיפסטריזם התל־אביבי, היה יכול להישמע תמוה לחלוטין לפני כמה שנים, אולם השילוב של מסיבות מוזיקה מזרחית לקהילה הגאה כמו "אריסה" (איתה שיתפה בן פעולה), יחד עם הגל החדש של האינדי המזרחי, מביא למצב שבו זהבה בן יכולה למלא מועדון תל־אביבי צפוף שרוב הקהל שלו מורכב מסוג האנשים שאומרים מילים כמו "וייב" ו"נייס", אבל יודעים כל מילה בפזמון של "טלפון האהבה".

בשלב זה של הקריירה שלה, בן מבינה את המיקום שלה במפת הפופ הישראלי. את ההופעה היא פותחת במילים "בואו נעשה קצת נוסטלגיה", ומיד מתחילה עם "סלמאת", בלדה מימי השיא שלה בניינטיז. איתה על הבמה נמצאים שני נגנים, בדרבוקה וקלידים, ופלייבק תופים – הרכב שלא היה מספיק לקיסריה או היכל התרבות, אבל במועדון תל־אביבי דחוס עושה את העבודה וגורם לקהל לזוז.

במשך שעה בן והלהקה נותנים סט מהיר וחפלתי של מיטב הלהיטים – מ"חיים שלי", דרך "מלך אמיתי", ועד שהיא מגיעה ל"טיפת מזל" כל הקהל כבר שר ביחד ("איזה ישן!" בן מציגה את השיר, ושוב פורטת על נימי הנוסטלגיה המודעת לעצמה של הקהל, שרובו היה, כנראה, בגיל בית ספר כשיצא "טיפת מזל").

את ההצלחה שלה היא הרוויחה בזמנו לא בזכות גימיקים או תוכניות ריאליטי אלא בזכות הקול הענק שלה. גם היום, אחרי יותר מעשרים שנה של הופעות, קולה המרגש של בן עדיין מהווה את המשאב העיקרי שלה, ובגלל זה חבל לראות את הזמרת שיכולה למלא את הנעליים של אום כולתום ב"אינתא עומרי" מתבזבזת על שירים בינוניים. לדוגמה: "בואי נרקוד", הסינגל ששיחררה החודש. נו, לפחות תמיד יהיה לנו את "טיפת מזל".