השאלה היומית: האם ישראל מתמודדת נכון עם סימון מוצרי ההתנחלויות וניסיונות החרם הבינלאומיים

שנאת ישראל טהורה | יפעת ארליך

במשך שנים ניסו היסטוריונים להציב תזות שייתנו פשר רציונלי לאנטישמיות. התזות קרסו בזו אחר זו, כי תופעה אמוציונלית לא ניתן להסיר בכלים רציונליים. האנטישמיות של דורנו מתהדרת בתחפושת חדשה — שנאת ישראל בכלל ושנאת ההתנחלויות בפרט. יש מי שעוד מנסה להבין את השנאה הזו, לחפש את האחריות שלנו לעוולות הכיבוש או להיעדר מדיניות חוץ נכונה. הכל נכון והכל לא נכון בו־זמנית. כל האשמות שנטיל על ההסברה הישראלית יכולות להיות נכונות, אבל בה בעת הן מנותקות מהמציאות הכואבת, שבה ישראל היא מושא לשנאה לא בגלל מעשיה או מוצריה, אלא מפני שהיא מדינתו של העם היהודי.

אל מול המציאות באירופה שבה ערים ראשיות כמו פריז ובריסל נמצאות במצור ממושך, אל מול הדם הרב, המוסלמי, הנוצרי והיהודי, ששופך איסלאם פונדמנטליסטי בכל רחבי העולם, אירופה עדיין נתונה בחלום. זה שמתבטא בדבריה ההזויים של שרת החוץ השוודית, אם רק תקום מדינה פלסטינית, ישררו שקט ושלווה בעולם. קשה להתמודד בכלים רציונליים מול אנשים השקועים בהזיה עמוקה, ולכן ההסברה הישראלית והמלחמה של ישראל מול החרמת המוצרים וסימוניהם, נועדה לכישלון. אין דרך להגיע להישגים הסברתיים מול מי שרומז על זיקה בין מעשי דאעש לייאוש הפלסטיני. זה אכן מייאש, אבל מוטב לדעת זאת מראש. הכישלון הידוע מראש לא פותר את ישראל מלהמשיך ולהסביר את מדיניותה בסיזיפיות. זה גם לא פותר את ישראל מלהגיד בראש ובראשונה לעצמה ואחר כך גם לעולם כולו, שההתנחלויות הן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אבל כל זה הוא רק קישוט נעים שבא לרכך מעט את המהות הכואבת. והמהות היא שישראל כמדינת היהודים תמשיך להיות לעד מושא לשנאה ולהחרמה.

אז מה יועיל? לא נעים לומר. מחלומות עמוקים רק מכות כואבות מעוררות. והמכות הללו עוד יגיעו על אירופה עד שתתעורר היפיפייה הנרדמת משנתה העמוקה.

מדיניות חסרת סיכוי | בן־דרור ימיני

ספק אם יש ויכוח בנוגע לאלה שיזמו את סימון המוצרים, או בנוגע למטרות שלהם. הם לא מסתירים שום דבר. הם לא רוצים סימון מוצרים. הם רוצים חרם כללי על ישראל. אבל העובדה שהם רוצים משהו אחר, או שהם הצליחו להשפיע על האיחוד האירופי, או אולי אפילו להוליך שולל את האיחוד, לא פוטרת את ישראל משום אחריות. זו לא רק ההצלחה שלהם. זה גם הכישלון של ישראל.

מדובר בכישלון כפול. ראשית, כבר שנים רבות יודעת ישראל שההתנחלויות, יותר מכל נושא אחר, הן עקב האכילס של המדיניות הישראלית. זה לא שעוכרי ישראל מתנגדים להן. גם ידידי ישראל מתנגדים. למעשה, יותר ידידים מאויבים. משום שאת עוכרי ישראל ההתנחלויות לא מעניינות. הן מכעיסות דווקא את אלה בעולם שתומכים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. אבל ישראל, בעשורים האחרונים, ציפצפה על ידידיה וזה כולל את ארה"ב. גם הידידים המובהקים, ביל קלינטון וג'ורג' בוש החזיקו באותן עמדות, בדיוק כמו אלן דרשוביץ, גדול הסנגורים של ישראל. אבל ישראל התעקשה ללכת שבי אחרי ראשי תנועת ההתנחלויות.

ושנית, ישראל לא הצליחה להסביר לאיחוד האירופי שסימון המוצרים שייך לקמפיין אחר, הרבה יותר מרושע. משום שהמדיניות המוטעית של ישראל שיחקה לידי אויבי ישראל. אפשר להסביר ולשווק מדיניות הגיונית. קשה קצת לשווק מדיניות שאין לה אוזן קשבת גם אצל ידידים.

יש לישראל טענות צודקות כלפי מוסדות בינלאומיים, ממוסדות האו"ם ועד גופי האיחוד האירופי. גם סימון מוצרי ההתנחלויות מתאפיין במוסר כפול ובפגמים נוספים. אבל צריך להודות שלא כל טענה של ישראל יכולה להתקבל בזירה הבינלאומית. ההחלטה, בסופו של יום, היא לא רק הצלחה של קמפיין החרם. היא גם כישלון של ישראל.