פשוט אדל
היא מתעקשת שהיא סתם מישהי מלונדון. שהקריירה היא תחביב. שהיום היא קודם כל אמא. היא מפחדת שהקול יבגוד בה שוב. שהיא תעלה להופיע ותמצא מולה חמישה אנשים בקהל. אבל היא גם האישה שהוציאה את תעשיית המוזיקה מהקבר. שזכתה בכל פרס אפשרי. ששוברת שיאי מכירות גם באלבומה החדש. איך כל זה מסתדר ביחד? הצצה נדירה לחיים של אדל
כשאדל מנווטת את דרכה ברחוב ראשי בדרום לונדון במיני קופר שלה, שבמושבה האחורי ניצב כיסא תינוקות ריק ושאריות של קייל, מלפפון וחלב שקדים במחזיק הכוס, פתאום עולה במוחה שאלה. "מה קורה עכשיו בעולם המוזיקה?" היא שואלת בשיא הרצינות. "אני מרגישה מחוץ לתמונה!"
התשובה האפשרית היחידה היא הקלה מכולן: ובכן, יש איזה אלבום אחד שכל תעשיית המוזיקה מחכה לו...
"הו, פאק אוף!" פולטת אדל, בצחוק מתגלגל וחינני, כשהיא תוקעת את מרפקה במותני, צחוק שאפשר לתאר כסדרה עולה של צלילים, מה שהיה מקור השראה לסרטון ביוטיוב בשם "הצחקוק של אדל".
"הו, מיי גוד! תאר לעצמך", היא ממשיכה, פוערת זוג עיניים ירוקות. "הלוואי! אני מרגישה שהגעתי שנה מאוחר מדי". נדמה כאילו האלבום האחרון שלה, '21', שיצא ב־2011, לא מכר 31 מיליון עותקים ברחבי העולם בעידן שבו אף אחד לא קונה מוזיקה, כאילו הוא לא עורר הערצה בקרב עמיתיה, מביונסה עד ארית'ה, כאילו היא לא זכתה בכל פרס אפשרי, חוץ מפרס נובל.
"אבל בכנות", היא אומרת, "איבדתי מגע עם מוזיקה. לא, כאילו, כל המוזיקה" - היא מעריצה של FKA Twigs, אוהבת את אלבמה שייקס, התפלחה אל תוך הקהל בפסטיבל גלסטונברי כדי לראות את קניה - "אבל אני מרגישה כאילו אין לי מושג מה קורה במצעדים ובתרבות הפופולרית". היא שוב צוחקת. "לא ניתקתי ממש מגע עם המציאות. רק עם מה שקורה כרגע".
השמיים אפורים וקודרים אפילו במושגים של אחר צהריים לונדוני של ראשית אוקטובר. הגשם מגיע ומאיים להרוס את התוכניות של אדל לקחת מאוחר יותר את בנה בן השלוש, אנג'לו, לגן החיות. אף אחד מאלה שנוסעים במכוניות לידנו לא מזהה אותה. הם אף פעם לא מזהים. לא במכונית הזאת. "אולי, אם הייתי יוצאת ממנה עם גלימה, שיער מעוצב ואיפור", היא אומרת. "אבל אני לא אמיצה מספיק כדי לעשות את זה". במקום זה היא לבושה כמו סטודנטית שבקושי התעוררה בשביל להגיע בזמן לשיעור, בסוודר מרופט כחול־שחור שנראה כמו אריג של קנאביס - כמעט משהו שלקוח מקולקציית האופנה הדיסטופית של קניה - וזוג טייטס שחורים מעל סניקרס לבנים. שערה הזהוב אסוף בקוקו עגול מרושל, והיא עונדת זוג עגילי חישוק בכל אוזן. האיפור שלה מינימלי, ולמרות שהיא טוענת שהיא מפתחת קמט או שניים, היא נראית צעירה מאוד, עם עור פנים המצדיק בהחלט את כל ההצעות שקיבלה מחברות קוסמטיקה ודחתה על הסף.
אדל בדיוק יצאה מחזרה עם להקת הליווי שלה, שם ישבה על כיסא מול הנגנים ושרה את הגרסה הראשונה של 'הלו', הסינגל המלנכולי הראשון מאלבומה השלישי, '25', שיצא ב־20 בנובמבר (במאי היא הייתה בת 27, אבל החליטה לקרוא לאלבום על פי הגיל שבו התחילה לעבוד עליו. "אני הולכת לחטוף על זה: 'למה קוראים לאלבום 25 אם את לא בת 25?'"). "הלו, זאת אני", היא שרה בתחילת הסינגל, כאילו יש למישהו ספק. כשהיא מוציאה את השיר שבועיים אחרי הפגישה שלנו, הוא מצליח ב־48 השעות הראשונות לשבור שיא של 50 מיליון צפיות ביוטיוב.
עם ילד קטן בבית, אדל אימצה גישה נינוחה בעבודה על האלבום. שישה חודשים תמימים חלפו בין כתיבת הבתים של 'הלו' ועד שנסגרה על הפזמון. "היה לנו חצי שיר מוכן", אומר המפיק גרג קרסטין, שהשתתף גם בכתיבת השיר. הוא מודה שלא היה בטוח אם אדל תצליח אי פעם לחזור ולגמור אותו. "הייתי צריך להיות מאוד סבלני".
המילים של השיר נשמעות כאילו היא פונה אל אקס מן העבר, אבל היא טוענת שזה לא מכוון לאדם מסוים - ושהיא כבר הצליחה להתגבר על שובר הלבבות שהיה מקור ההשראה ל'21'. "אם הייתי עדיין כותבת עליו, זה היה נורא", היא אומרת. "'הלו' עוסק הרבה יותר בהתארגנות מחדש עם עצמי, חיבור מחודש אל עצמי". בנוגע לשורה "הלו מהצד השני": "זה נשמע קצת מורבידי, כאילו אני מתה", היא אומרת, "אבל הכוונה היא רק מהצד השני של ההתבגרות, של ההפיכה לאדם בוגר, שמצליח לשרוד את גיל העשרה ואת תחילת שנות ה־20 ולצאת ממנו בחיים".
אדל עדיין לא החליטה אם היא מתכוונת לצאת למסע הופעות שלם לקידום '25' - נכון לעכשיו, החזרות הן לקראת הופעות בטלוויזיה. הלהקה שלה קלטה כמה חברים חדשים, והיא נרגשת במיוחד מהעובדה שיש לה לראשונה נגן כלי הקשה, תוספת בהשראת גיבורות הילדות שלה. "לספייס גירלז היה נגן כלי הקשה מטורף", היא אומרת.
× × ×
לאדל לא היה הרבה מה לומר - ובטח שלא לשיר - בשנתיים האחרונות, מאז שהיא ופול אפוורת' זכו באוסקר על 'סקייפול', שיר הנושא הטוב ביותר של סרט ג'יימס בונד זה שנים. "כשאין לי מה לומר", היא אומרת, "אני מעדיפה לא לדבר". אבל נדרשות רק כמה דקות איתה כדי לראות ששתיקה איננה בדיוק המצב הטבעי שלה. "אני רק פאקינג מחכה לפרנק פאקינג אושן, שייצא כבר עם האלבום שלו", היא אומרת. "זה לוקח כל כך הרבה פאקינג זמן". היא קורצת, שותקת לרגע, ואז פורצת בצחוק. "זה נשמע כל כך מטופש כשזה יוצא מהפה שלי, לא?"
אדל מסרבת להניח להצלחה שלה לחדור עמוק מדי אל תוך עורה. היא עדיין רואה בעצמה "סתם מישהי מלונדון", גם אם המכונית הקטנה שלה זקוקה לליווי של מאבטח בריינג'רובר. '21', עם כתיבת השירים הקלאסית והעיבודים הייחודיים, מצא את מקומו בצד המיינסטרים של הפופ, גם כשנמכר יותר מכל אלבום אחר. אדל מנסה לבצע עכשיו תרגיל דומה עם הקריירה שלה. "הקריירה שלי היא לא החיים שלי", היא אומרת. "היא תחביב". היא רוצה שיתאפשר לה להוציא את האלבומים שלה, לחיות בציבור זמן מסוים, ואז לחזור לקיום הפרטי שלה - למשך שנים אולי, כדי שיהיה לה די זמן לכתוב את מקבץ השירים הבא. "אני חושב שהיא תוציא 20 אלבומים", אומר המנהל שלה, ג'ונתן דיקינס. "יש לנו תוכניות לטווח ארוך".
"אנשים חושבים שאני שונאת להיות מפורסמת, וזה לא נכון", אומרת אדל. "זה מפחיד אותי. אני חושבת שזה באמת רעיל ומאמינה שקל מאוד להיסחף לתוך זה". בשלב מוקדם של הקריירה שלה, היא התמודדה מול השוואות חוזרות ונשנות בינה לבין איימי וויינהאוס, שאותה פגשה פעמים ספורות בלבד. "הצפייה בהידרדרות של איימי היא אחת הסיבות לפחד שלי. המצב שלה בידר את כולנו. מצד אחד, זה העציב אותי, אבל אם מישהו היה מראה לי תמונה שבה היא נראית נורא, לא הייתי מפנה את המבט. אם היינו מפסיקים להסתכל, אולי הם היו מפסיקים לצלם. הרמה הזאת של תשומת לב באמת מפחידה, במיוחד אם אתה לא חי בתוך כל ענייני השואו ביזנס".
היא עדיין לא מרגישה בבית בין סלבריטאים. בתחילת השנה, כשהלכה אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את אחת האלילות שלה, סטיבי ניקס, היא מצאה עצמה ממררת בבכי ("עם משיכות באף, והכל"), "אני לא בטוחה שאהיה מתישהו לא בהלם מזה שאני הולכת למקומות שיש בהם המון כוכבים", אומרת אדל, שהעשור הראשון של חייה עבר עליה בשכונת עוני שטופת פשע באזור טוטנהאם. "אני תמיד מרגישה כאילו בעוד רגע יעיפו אותי החוצה. או שיתברר שזאת תוכנית מתיחות עם מצלמה נסתרת ומישהו ישלח אותי מיד בחזרה לטוטנהאם". יש לה חלום שחוזר על עצמו שבו היא נופלת מבניינים רבי־קומות.
מאז שאנג'לו בא לעולם, החיים שלה הפכו ביתיים לגמרי - אף שלא נזיריים, היא מדגישה. "הייתי בכל פאקינג פארק, כל חנות, כל סופרמרקט שאתם יכולים להעלות על הדעת". היא מנהלת מערכת יחסים "מאוד רצינית" עם אביו של אנג'לו, סיימון קונקי בן ה־41, בנקאי השקעות שהפך לפילנתרופ שמנמן ובעל חיוך חם. היא פגשה אותו בשיא ההצלחה של '21'. "הוא כל כך תומך", היא אומרת, "וצריך להיות איש גדול בשביל לעשות את זה, כי אני מאוד מצליחה במה שאני עושה. בן הזוג הקודם שלי הרגיש מאוד לא נוח עם ההצלחה שלי, ועם העובדה שהוא צריך לחלוק אותי עם המון אנשים". (היא מתכוונת בדבריה לבחור מ־'21', אף שהייתה לה מערכת יחסים נוספת אחריו).
בניגוד לשמועות השונות, היא מציינת שהיא וקונקי מעולם לא נישאו ולא נפרדו. "אמרתי כבר מיליון פעמים שאני לא נשואה, וכולם עדיין טוענים שאנחנו כן", היא אומרת. "אבל כן, אנחנו עדיין יחד. מעולם לא נפרדנו. פשוט לא הרגשנו צורך להתחתן. עשינו יחד ילד ונראה לי שזאת מחויבות מספיק גדולה".
היא כתבה עליו את אחד השירים החדשים שלה, Water Under the Bridge. זה שיר אהבה מפוכח, שמזכיר קצת את Human Nature של מייקל ג'קסון: "אם אני לא האחת בשבילך", היא שרה, "למה עברנו את מה שעברנו?" - והפזמון מתחנן, "אם אתה מתכוון לאכזב אותי תעשה את זה בעדינות". "השיר מדבר על מערכת יחסים שהפכה פתאום מאוד־מאוד רצינית", היא אומרת, "ואז הפכה למפחידה קצת, לפני שהגיעה ההכרה ש'אני חושבת שזה הדבר הנכון. זאת מערכת היחסים שאני רוצה להיות בה הכי הרבה זמן שאני יכולה'". היא עדיין לא השמיעה את האלבום כולו לקונקי - "ומה אם הוא לא יאהב אותו?"
× × ×
אדל לא הפסיקה לעשן ("אני ממש אוהבת את זה, אבל זה לא יהיה מגניב בכלל אם אמות מאיזו מחלה שקשורה בעישון והילד שלי יהיה הרוס"), ושותה עכשיו אלכוהול פעם בשבוע. "פעם יכולתי לשתות יותר מכל אחד מסביבי ועדיין לעלות על הבמה ולתת הופעה בסדר", היא אומרת. "אבל כשיש לך ילדים, הנגאובר זה עינוי. הם קולטים את זה מיד ומתנפלים עלייך".
היא מקפידה מאוד על שגרת חימום כדי להגן על הגרון שלה. ב־2011 הייתה לה בעיה של דימום במיתרי הקול, וזה הביא לביטול סיבוב ההופעות שלה, לניתוח בגרון ולחזרה דרמטית לבמה בטקס חלוקת פרסי הגראמי ב־2012. בעקבות הניתוח, הקול, שלה, שהיה אדיר גם ככה, הפך לנקי ומדויק אפילו יותר, והיא גם הוסיפה ארבעה צלילים לחלק הגבוה של המנעד שלה. "זה הופך את הקול שלך למשהו חדש לגמרי", היא אומרת. "בהתחלה לא אהבתי את זה, כי הייתה לי צרידות שמאוד אהבתי, והיא נעלמה אחרי הניתוח".
אדל מנסה לפתח כוח וסיבולת שיאפשרו לה לחזור לסיבובי הופעות, אז היא מפחיתה סוכר, אף שלא נמנעת מפחמימות לגמרי ("זה לא יקרה אף פעם"), והולכת לחדר כושר "כדי לחזור לגזרה למען עצמי, אבל לא למידה אפס או משהו כזה". מה תוכנית האימונים שלה? "אני בעיקר גונחת", היא מצחקקת. "אני לא מדלגת לחדר הכושר בשמחה. אני לא נהנית מזה. אני עושה תרגילים עם משקולות ונמנעת מלהסתכל על עצמי במראה. נימי דם מתפוצצים בפנים שלי מאוד בקלות, אז אני נורא מודעת ומשתדלת שזה לא יקרה בזמן שאני מרימה משקולות. ואם אני לא מופיעה, תוכלו לתפוס אותי על חם במסעדה סינית!"
בגיל 27 אדל בריאה ומיושבת, בלי מידות מגונות ועם המון אחריות: לגדל ילד, לטפח קריירה בינלאומית. בקיצור, אם ככה, אין שום צד כיפי? היא מנידה את הראש וצוחקת, "אני לא בחורה כיפית בכלל".
הכל קרה כל כך מהר. "אני מרגישה געגועים למי שהייתי", היא אומרת. "בכל יום אני מרגישה את זה לשבריר שנייה. זה לא משהו שמשתלט לי על החיים, אבל אני מתגעגעת לאדל מלפני עשר שנים, למשל, כשכל האחריות שהוטלה עליי הייתה לכתוב שירים לעצמי, לפני שלמישהו היה אכפת, ולהגיע לבית הספר בזמן. היה בזה משהו כל כך מדהים! מה שהכי מרגיז אותי זה שאתה לא מבין כמה זה מדהים להיות ילד".
פרט למשפחה, אדל בעיקר מבלה עם קומץ חברות קרובות, שמלוות אותה איתה מגיל ההתבגרות ואפילו עוד קודם לכן - אחת כותבת ספרי ילדים, האחרת היא מפיקה בטלוויזיה. "ככל ש־'21' הלך וגדל, התחלתי לחדש קשרים עם חברות ותיקות", היא אומרת ומציינת שהיא מקווה לקחת אותן איתה להופעות. "אני זקוקה להן ביג־טיים".
אז יש לה חבורה משלה? "שמעתי על החבורות האלה", היא אומרת בגיחוך משועשע. "הלוואי שהחבורה שלי הייתה כולה דוגמניות־על. אנחנו בעצם באמת כאלה, בראש שלנו. אפשר לומר שיש לי יחידה פרטית". היא מבטאת את המילה במבטא אמריקאי קומי. "היא לא מעניינת כמו כמה מהחבורות האחרות שאנחנו רואים עכשיו", היא אומרת. "אבל אולי ריהאנה יכולה להצטרף לחבורה שלי! זה יהיה ממש מגניב. הו, אלוהים, היא מדהימה, לא? אני מתה עליה".
× × ×
אדל עוצרת את המכונית ליד בית לבנים לא יפה, ליד תחנת דלק. בקומת הקרקע יש חנות סיטונאית. כשהייתה בת 14 עברו היא ואמא שלה, פני, לגור בקומה הראשונה של הבית. אביה, שהיה מחוץ לתמונה רוב הזמן - מאז שהייתה תינוקת - הוא נושא השיחה הכי פחות אהוב עליה, והיא מסרבת לייחס חשיבות כלשהי להיעדרות שלו מחייה. "החלון הרביעי, החמישי והשישי היו שלי", היא מצביעה עליהם. פני ילדה את אדל כשהייתה בת 18, ויש להן מערכת יחסים כיפית, שאדל הייתה יכולה להשוות ל'בנות גילמור', אם הייתה צופה אי פעם בסדרה. אפילו בשיא ההצלחה של '21', היא המשיכה לגור עם אמה, והשתיים עדיין מאוד קרובות זו לזו. "תמיד דיברנו על הכל", היא אומרת. "שום נושא לא היה מביך מדי מבחינת אמא שלי, וזאת כנראה הסיבה שאף פעם לא התמרדתי". עד היום אדל לא ניסתה ולו גם שאכטה אחת של מריחואנה.
את השירים לאלבומה הראשון - '19' האקוסטי למדי והמעט ג'אזי שיצא ב־2008 - כתבה אדל ממש כאן. היא חתמה עסקה עם חברת התקליטים העצמאית החשובה XL מיד לאחר שגמרה את הלימודים בתיכון לאמנויות בסגנון "תהילה". וכל זה בזכות העוצמה של כמה הקלטות שהעלתה ל־MySpace (היא לא התיישרה עם האתוס המגניב של XL: "היא חתמה שם והיא מספרת בראיונות שהלהקה האהובה עליה היא הספייס גירלז", אומר דיקינס. "היא לא אומרת שהלהקה האהובה עליה היא איינשטורצנדה נויבאוטן או ניצר אב!"). מעבר לכביש נמצא "אפריקן צ'ויס מארקט", הפאב שבו הגישו לה משקאות גם כשהייתה קטינה, והוליווד ניילס, שם נהגה לעשות מניקור. בעלי המקום היו מאושרים כשחזרה אליהם לטיפול לקראת טקס חלוקי פרסי הבריט ב־2012.
אדל בוהה בדירה הישנה שלה. את ההבעה שעל פניה אי־אפשר לפענח. הכמיהה שלה לאני הישן שלה, הנוסטלגיה שלה, מציפה רבים מהשירים באלבום החדש. השיר האהוב עליה הוא הבלדה בסגנון אלטון ג'ון When We Were Young, שאותה כתבה עם טוביאס ג'סו ג'וניור. הוא מזכיר קצת את The Way We Were, השיר שגרם לה לבכות כשראתה את ברברה סטרייסנד מבצעת אותו בטקס האוסקר. ברגע האחרון שינתה אדל את שמו של שיר נוסף מ־We Ain’t Kids No More ל־(Send My Love (To Your New Lover. "אחרת באמת אפשר לקרוא לאלבום פאקינג מיושן", היא אומרת.
המלנכוליה ששורה על האלבום בגלל הזמן שחולף היא אמיתית לגמרי, גם אם קצת קודם זמנה. "היו לי המון חרטות מאז גיל 25", אומרת אדל, "והעצב היכה בי בדרכים שונות". בשיר הנפלא Million Years Ago, שמזכיר קצת בלדות של מדונה משנות ה־90 בשילוב 'הנערה מאיפנמה', אדל שרה "לפעמים אני חושבת שזאת רק אני/ שלא הפכתי להיות מי שכולם חשבו שאהיה". היא הגיעה למסקנה שחלק ממסלולי החיים שלה כבר נקבעו, ושכמה מהדלתות כבר יישארו סגורות בפניה. "יש המון דברים שאני חושבת שכבר לא ייצא לי לעשות", היא אומרת. "לא בגלל שאני מפורסמת, אלא רק בגלל שאני חושבת שלא יהיה לי זמן בשבילם. כמו להיות עיתונאית או להיות מורה".
היא נושמת נשימה עמוקה. "ואני לעולם לא אהיה רק עם עצמי", היא אומרת. "אני אמא, ואני נמצאת במערכת יחסים מאוד רצינית, ככה שכבר לעולם לא אהיה רק אני. אני לא מתחרטת על שום דבר מכל זה. לא אלה הדברים שאני מתחרטת עליהם. אבל אני מרגישה שלא היה לי הרבה זמן לעצמי. אני הייתי הילדה של אמא שלי, ועכשיו אני אמא בעצמי", היא צוחקת. "היה לי חלון של חמש שנים בערך, להיות אני".
× × ×
בערך בזמן שבו נכנסה להיריון, אדל הייתה המומה מההצלחה של עצמה. היא בעיקר נבהלה מההתעקשות של '21' למכור עוד ועוד בקצב מבהיל, בעוד היא סובלת מפגיעה בקול ולא עושה דבר כדי לקדם אותו. "הרגשתי כאילו איבדתי שליטה על חיי בשלב מסוים", היא אומרת. "ככל שהקריירה שלך הולכת וגדלה, החיים שלך הולכים ומצטמקים. מצאתי לי ארון שירות זעיר. זה היה החלל הפרטי הקטן היחיד שלי בכל העולם. והחלל הזה הספיק לי. זה היה בסדר גמור. אבל הרעיון שאיאלץ לוותר על החלל הקטן הזה, הפחיד אותי מאוד".
היא רק הספיקה להתגבר על בעיות הקול שלה, זכתה בכל פרסי הגראמי וחשבה על אפשרות לעבור לגור בניו־יורק, כשהתברר לה שהיא בהיריון. "כל התוכניות שלי התפוגגו", היא אומרת. "חשבתי רק' 'בואו נראה אם אני יכולה להתמודד עם כל זה וגם לגדל תינוק'. אבל אני חושבת שבעצם בסופו של דבר ההיריון היה בתזמון מושלם. זה אולי נראה כמו הזמן הכי פחות מתאים לעשות ילד, אבל הייתי בשלב שבו הכל התחיל קצת להפחיד אותי". אנג'לו עזר לה להתגבר על הפחד. "כשילדתי אותו, הכל הפך להיות בסדר גמור, ובטחתי בכל דבר כי העולם הזה נתן לי את הנס הזה. אז נהייתי קצת היפית, אמא אדמה". למעשה, היא אומרת כלאחר יד, "אני לא יודעת אם הייתי חוזרת לבמה אלמלא היה לי ילד".
קשה לקלוט את ההשפעה הישירה, אבל אחד ממקורות ההשראה ל־'25' היה Ray of Light של מדונה. "אתה יודע מה מדהים כל כך בעיניי באלבום הזה?" אומרת אדל, "זה האלבום שמדונה הוציאה מיד אחרי שילדה את הילד הראשון שלה, ובעיניי הוא הטוב מכולם. אני הייתי כל כך מבולבלת אחרי הלידה, רק בגלל שההורמונים שלי כל כך השתוללו". היא הרגישה מנותקת מהאני האמנותי שלה. "פשוט איבדתי כיוון ולא הצלחתי למצוא דוגמאות שיוכיחו לי ש'פאק, הן באמת חזרו לעצמן', עד שמישהו אמר, טוב, ברור, Ray of Light. אדל הקשיבה לאלבום שוב ושוב, ואהבה במיוחד את Frozen. "התייחסתי לשיר הזה כאל 'נתתי לביטחון העצמי שלי לחזור ולשקם אותי'".
בינתיים בבית, זה כמעט הזמן שאנג'לו צריך ללכת לישון, אז אדל עוצרת שוב את המכונית כדי לתפוס אותו לשיחת וידיאו קצרה לפני שהוא נרדם (בחיים האמיתיים, שלא כמו בקליפ של 'הלו', היא לא מסתובבת עם טלפון מתקפל עתיק). הרצון שלה לגונן על הילד מובן בהחלט, גם כשהיא מחליטה לתבוע פפראצי בריטים שצילמו תמונות שלו. לכן היא מבקשת ממני שלא לתאר איך הוא נראה (הוא, מותר להגיד, די מתוק).
היו ימים שהיא ניסתה גם לא לחשוף את שמו, אבל היא קיעקעה אותו על אחת מידיה - ובאותו מקום על היד שלה כתוב "גן עדן". "כי אנג'לו הוא הגן עדן שלי", היא אומרת בפרץ ביישנות שאינו אופייני לה (קעקוע נוסף, ענקי, הוא של שלוש יונים על הגב שלה). רק כשכבר היה מאוחר מדי היא גילתה שגם לנה דל ריי קיעקעה את המילים "גן עדן" על הזרוע - והיא חושבת שצירוף המקרים הזה מצחיק ביותר. "היא בטח חושבת שאני איזו מעריצה מטורפת שלה", היא אומרת כשהיא פוצחת בגרסה משעשעת של Born to Die. "כלומר, אני בהחלט נערת לנה, אבל לא מטורפת".
"נהנית בספרייה?" אדל שואלת את הילד שעל המסך. "מה קראת?"
מתפתחת שיחה על פילים ועל אלמו, על סוכריות שוקולד ומקרוני עם גבינה לפני שאדל נפרדת בחיבה מאנג'לו ושלחת אותו לישון. "אתה מוכן ללחוץ על הכפתור האדום? מותק, תלחץ על הכפתור".
"הוא מלאך קטן", היא אומרת. "הוא מוציא ממני את כל הדברים שאני ממש אוהבת בעצמי, והוא האדם היחיד בעולם שאומר לי 'לא'. הוא שולט בי לגמרי. הוא הבוס, וזה מצחיק את כולם מאוד לראות אותי ככה, כי בכל מה שכרוך בחיי המקצועיים, אני הבוסית היחידה".
× × ×
לפני כשנה וחצי חשבה אדל שיש לה כבר מספיק שירים לאלבום. המנהל שלה לא היה בטוח בזה, והם לקחו את ההקלטות הראשוניות למפיק העל ריק רובין, שתרם עצות חשובות להפקת '21' - אף שאדל ויתרה בסוף על חלק מההפקות שלו לטובת הקלטות גולמיות יותר שלה. רובין הקשיב, תוך שהוא מלטף את זקנו. הוא העיף מבט באדל ואמר לה, "אני לא מאמין לך". הקבוצה המקורית של השירים הייתה עם טון קליל יותר מכל מה שעשתה עד כה. "אתה מכיר את שירי הפופ האלה שהם פנטסטיים אבל אין בהם מספיקי עומק?" אומרת אדל. "כל השירים שלי היו מהסוג הזה. קיבלתי את זה די יפה. כשריק אמר את זה, לא הצלחתי להחליט אם אני הרוסה או עומדת לפרוץ בבכי. רק אמרתי, 'גם אני לא ממש מאמינה לעצמי כרגע, אז אני לא מתפלאת שאמרת את זה'".
רובין ודיקינס אמרו לה שניהם שהיא נשמעת כאילו היא ממהרת לאנשהו. "וזאת לא דרך לעשות אלבום" היא אומרת. "במיוחד אחרי ההצלחה של '21'. אז חזרתי לשולחן העבודה".
מוקדם יותר השנה, היא הייתה חודשיים בלוס־אנג'לס, נחושה להתקדם משמעותית בעבודה על האלבום. בתוך כל הסשנים, היא מצאה את עצמה עובדת עם המפיק מקס מרטין (וביחד עם שותף נוסף, שלבאק) על השיר Send My Love (To (Your New Lover, שהוא כנראה השיר הכי קליט והכי מודרני שלה, ובנוי על צליל גיטרה כמעט אפריקאי שאדל כתבה לפני כמה שנים. היא התעניינה במרטין כי אהבה את השיר של טיילור סוויפט I Knew You Were Trouble ("חשבתי שיש שם פן אחד לגמרי שלה"), אבל מהר מאוד, כשחיפשה את מרטין ביוטיוב, היא גילתה את טווח ההשפעה המוזיקלית העצום שלו, הלהיטים שהוא כתב והשתתף בכתיבתם למגוון של אמנים החל מאן סינק ובריטני ספירס ועד קייטי פרי. Send My Love הוא שיר הפרידה היחיד באלבום, ומופנה לבחור שאדל יצאה איתו בין האהוב של '21' לבין קונקי. "זה אחד מהשירים האלה של 'אני פאקינג בסדר גמור, אז פאק יו'", היא אומרת.
אחד משירי המפתח הראשונים היה Remedy, בלדה עם אקורדים רועמים של פסנתר, שנוצר יחד עם ראיין טדר, שכתב איתה גם את Rumour Has It ואת Turning Tables ב־'21'. הוא מזכיר את גרסת הכיסוי של אדל ל־Make You Feel My Love של בוב דילן באלבום הראשון שלה. "כשהכאב חותך עמוק מדי, והלילה מדיר שינה מעיניך, אני אהיה המרפא שלך", היא שרה ברכות וברגישות גדולה. כשכתבה את השיר הוא גרם לה לבכות, ויש לו השפעה דומה על המאזינים. "כתבתי את זה על הילד שלי", היא אומרת. "אבל שרתי אותו לכל מי שאני באמת אוהבת. כשכתבתי את השיר, הוא החזיר לי את הביטחון העצמי בכתיבה. חזרתי להאמין בעצמי".
כשהתחילה לעבוד על '21' היא הגיעה לחזרות עם מחברות מלאות ברעיונות למילים. הפעם היא באה בלי שום הכנה מוקדמת. הנגנים שלה היו מנגנים כמה אקורדים בעוד אדל משתעשעת עם מנגינות ומילים, לפעמים בפרץ יצירתיות יחיד. "ברגע שאתה יושב איתה לכתוב שיר, אי־אפשר להטיל ספק במה שהביא אותה להיות מה שהיא", אומר טוביאס ג'סו. "זאת הפעם הראשונה שנתקלתי במישהו שיכול, על המקום, לשיר מילים שהן ממש נפלאות". המנהל של ג'סו אמר לו שהוא יכול לשמוע את הקול של אדל מהרחוב מחוץ לבית שבו הם הקליטו, ושנדמה שהקול שלה מרעיד את יסודות הבית.
היא וברונו מארס ניסו לכתוב שיר קצבי. במקום זה יצאה להם בלדה דרמטית, All I Ask, והם לא מתנצלים על זה לרגע. יש שם חילופי סולמות ברגעי שיא ואדל מודה שהיא מפגינה שם את הקולות הכי גדולים שלה. "מעולם לא שרתי ככה בעבר", היא אומרת. "מעולם לא כל כך גבוה. המצחיק הוא שברונו הגיע גם הוא לקולות האלה באולפן". "היא סופרסטארית וטיזרית רצינית", אומר מארס, שנזכר ברגע אחד של אי־הסכמה שלהם לגבי המילים. "ברגע שהיא הקליטה את זה, זה הפך להיות אחד הקטעים האהובים עליי בשיר. היא אמרה לי שהיא מקווה שאני אשב בקהל בהופעה כשהיא שרה את השורה הזאת, כדי שתוכל לעשות לעברי תנועה מגונה".
רק אחד משיתופי הפעולה כשל בצורה קיצונית. היא ניסתה לעבוד עם הסולן של להקת בלר, דיימון אלברן, ובסופו של דבר הוא סיפר בכלי התקשורת שאדל הייתה "חסרת ביטחון" והמוזיקה שלה הייתה "אמצע הדרך". "זה הפך להיות אחד מאותם רגעים של 'אל תיפגשו עם האלילים שלכם'", היא אומרת. "והדבר הכי עצוב היה שהייתי מעריצה שרופה של בלר בילדות. אבל זה היה עצוב ועכשיו אני מצטערת על הזמן שביליתי איתו". הם לא השלימו אפילו שיר אחד. "לא! שום דבר מזה לא היה נכון. שום דבר לא התאים לאלבום שלי. הוא אמר שאני חסרת ביטחון, כשאני יודעת שאני האדם הכי פחות חסר ביטחון שאני מכירה. שאלתי לדעתו בנוגע לפחדים שלי לחזור לבמה כשיש תינוק שמעורב בתמונה - כי יש לו ילד - וזה מה שגרם לו לקרוא לי חסרת ביטחון?"
החומרים שלא נכנסו לאלבום החדש יכולים למלא אלבום משל עצמם. אדל חסרת רחמים בבקרת האיכות שלה, וכשנפגשנו היא עדיין הייתה עסוקה בהכנסת שינויים אחרונים ברשימת השירים. "חלק מהשירים פשוט לא טובים מספיק", היא אומרת. "ואני חושבת שזה המקום שבו הרבה אנשים טועים, כשהם חושבים שאנשים יקנו ממך גם חרא".
× × ×
אדל חגגה לאחרונה יום הולדת בקורובוטה, מסעדה יפנית עם וייב של רוקנרול; הגרדיאן תיאר את המקום כ"טעים בטירוף" ו"יקר בטירוף". הלילה היא חוזרת לשם, ובעלי המקום הכינו בעבורנו חדר פרטי עם נרות בחלק האחורי של המסעדה, ליד גרם מדרגות קטן. אנחנו יושבים ליד שולחן עץ ענק שכולו שלנו. לפעמים משתלם להיות "סתם בחורה מלונדון".
כשאנחנו בוחנים את התפריט, העשיר מאוד במטוגנים, אדל משועשעת לשמוע שאני משתדל להמעיט בפחמימות. "בוא נרמה", היא אומרת בקול מפתה. מאחוריה אפשר לראות פוסטרים וינטג'יים של רוק, כולל עטיפת האלבום Axis: Bold as Love של ג'ימי הנדריקס. "בוא נרמה יחד. היום זה יום הרמאות שלי, אז בוא נשתגע!" היא אומרת ובוחנת מחדש את התפריט. "אני אתחיל!"
היא מעיפה מבט לעבר פינה ריקה. "בפעם האחרונה שהיינו פה, היתה שם טלוויזיה", היא אומרת. "הם כנראה הוציאו אותה, אבל אז הקרינו שם פורנו אנימה יפני הארדקור. זה היה מטורף! זה די דוחה, בעיקר כשאתה אוכל, כאילו, סושי והם מריצים שם פורנוגרפיה קשה".
היא מזמינה קוקטייל אמרטו סאוור - שהיא קוראת לו "משקה 'ימי חיינו'" - אבל אז מתחרטת ומחליפה את זה לכוס יין סוביניון בלאן. "אני לא יודעת אם כדאי לי להיות פראית כל כך", היא אומרת. "כרגע נזכרתי שאני באמצע ראיון".
אדל מודעת לכך שמבקרים מסוימים השתמשו בתדמית ה"קלאסית" ובמוזיקה שלה כמכת נגד למיילי סיירוסיות של העולם. זה ממש לא מוצא חן בעיניה. "אני לא רוצה להיות זו שכולם מתחרים מולה", היא אומרת. "אם הן מחליטות לחשוף את הגוף שלהן, זו החלטה לגמרי שלהן. אני לא רוצה לשחק את המשחק הזה של שיסוי אישה באישה אחרת, ואני לא מחזיקה באמות מידה מוסריות גבוהות יותר משל אף אחד אחר. אז זה די עיצבן אותי. לא שאני מתכוונת לחשוף את הציצים שלי עכשיו!"
היא ממשיכה את קו המחשבה בקול רם. "האם הייתי חושפת את הגוף שלי אם הייתי רזה יותר? כנראה שלא, כי הגוף שלי הוא שלי. אבל לפעמים מסקרן אותי לדעת אם הייתי מצליחה אלמלא הייתי במידות גדולות. אני חושבת שאני מזכירה לכל אחד את עצמו. אני לא מתכוונת שכולם במידה שלי, אבל זה משהו שאפשר להזהות איתו, כי אני לא מושלמת. הרבה אנשים מנסים להיראות מושלמים, בלתי־מושגים".
הרבה מאוד מהשאלות שהוצגו לה בנושא נראו לה סקסיסטיות באופן בוטה. "זה פשוט מגוחך כמה פעמים כבר שאלו אותי, 'האם תצטלמי ל'פלייבוי?'" היא אומרת. "האם זה בגלל שאני אישה, או בגלל שאני שמנה?" ואז היא מציינת את המהומה התקשורתית שהתנהלה סביב סלב שהפחית ממשקלו. "מה שנראה לי מאוד מעניין היה הרעש הגדול שהתעורר סביב כריס פראט. כשהוא רזה, כולם הגיבו ב'הו מיי גוד, מי היה מאמין שהוא יכול להיות כזה פאקינג חטוב? מעולם לא ראיתי דבר כזה קורה כלפי בחור".
אדל הייתה עסוקה כל כך בשנים האחרונות עד שהיא בקושי מודעת לבולטות החדשה של פמיניזם בשיח של תרבות הפופ. "אם קמה תנועה חדשה, זה נפלא", היא אומרת. "מי פעילה בתחום? אתה מתכוון לשאול אותי אם אני פמיניסטית? אני לא חושבת שהרבה גברים נשאלים בראיונות אם הם פמיניסטים". אני לא שואל את השאלה, אבל היא רוצה לענות בכל זאת. "אני פמיניסטית", היא אומרת כשהיא לוגמת מהיין. "אני מאמינה שיש לנהוג בכל אחד באופן שווה, בלי הבדל גזע או נטייה מינית". היא נזכרת איך לא לקחו אותה ברצינות בישיבות עבודה שהיו על טהרת הגברים, איך נתקלה בגישה של "מה את כבר מבינה?" "אני הפאקינג אמן", היא אומרת ומזדקפת על הכיסא. "ככה שאני פאקינג יודעת הכל. אז אל תתחילו לדבר אליי בפאקינג התנשאות!"
היא אוהבת את שיתוף הפעולה עם סיה באלבום החדש, אף שהשירים לא נכנסו לתוכו (אחד מהם, Alive, הפך לסינגל של סיה דווקא). אדל קלטה שהיא מעולם לא שיתפה פעולה עם אישה. "אני דווקא אוהבת את הדינמיקה של שתינו באולפן, כשאנחנו הבוסיות", היא צוחקת. "וכל המפיקים הם גברים, והם רועדים מפחד כשאנחנו שם".
× × ×
"אתה חושב שכולם יהיו מאוכזבים מזה שאני מאושרת?" שואלת אדל. עברו כמה ימים מאז הארוחה שלנו, והיא יושבת מולי לבושה בשילוב של טייטס וסוודר, עם תוספת זוהרת של מגפי מעצבים נוצצים. אנחנו יושבים במשרד המואר והמודרני של המנהל שלה, שמקושט במזכרות ספורט ובכמה מהפרסים של אדל. היא מצביעה על פרס עבור כתיבת שירים על שם אייבור נובלו, אבל מתעלמת מפרס היהלום, שניצב ממש לידו, שקיבלה בעקבות מכירת עשרה מיליון אלבומים בארצות־הברית.
אדל יודעת שהשירים שלה הם מקור של עידוד ונחמה למעריצים. "אם המוזיקה שלי יכולה לרפא לב של מישהו, זה הדבר הכי מספק שיכול להיות", היא אומרת. "אני לא חושבת שלאלבום יש וייב של טרגדיה ודמעות. אני לגמרי מאושרת! אבל בגלל שאני נמצאת במקום טוב בחיי האהבה שלי, האם זה אומר שהמעריצים יהיו מאוכזבים מהעובדה שאני לא יכולה לתקן את הלב השבור שלהם עם שיר עצוב? אני לא רוצה לאכזב אותם, אבל אני גם לא יכולה לכתוב אלבום עצוב בשביל מישהו אחר. זה לא יהיה אלבום אמיתי, אלא אם כן אני אהיה עצובה".
היא צוחקת כשהיא נזכרת בראיון הקודם שלה ל'רולינג סטון'. הוא הסתיים בשאלה מה היא חושבת שיקרה אם היא תמצא את עצמה במערכת יחסים יציבה. "לא תהיה מוזיקה!" היא צחקה אז. "המעריצים שלי יציפו אותי ב'בייבי! בבקשה! תתגרשי!'" אבל עכשיו לא כך היא רואה את הדברים. "זה יהיה די טראגי לעשות עכשיו אלבום של לבבות שבורים", היא אומרת. "זה אפילו לא טראגי, זאת קלישאה! מה הייתי פאקינג כותבת אם הייתי עכשיו עם לב שבור? אני לא יכולה לכתוב עוד פאקינג אלבום עצוב עכשיו! אז פשוט תהפכו ותחזירו אותו לאחור".
היא מבינה את הפיתוי שיש לאמנים ליצור כאוס בחייהם הפרטיים. "הייתי לגמרי בעניין, אם לא היה לי ילד", היא אומרת. "לא חשבתי שאמצא את עצמי מיושבת. תמיד אהבתי דרמה, כידוע. תמיד רציתי להיות מאוהבת אבל תמיד אהבתי דרמה, מאז שהייתי ממש צעירה". הנושא של סיבוב הופעות מתרוצץ במוחה של אדל, והיא הקציבה לעצמה לקבל החלטה עד הכריסמס. "כשישבתי וחשבתי, 'מה אני יכולה לעשות כדי להביא משהו חדש למשוואה', התשובה המובנת מאליה הייתה 'סיבוב הופעות', כי זה משהו שלא עשיתי כמו שצריך". לדעתה, האלבום הנוכחי יכול להיות ההזדמנות האחרונה שלה למשך הרבה שנים לצאת להופעות - ברגע שאנג'לו יתחיל ללמוד בבית ספר, היא לא תרצה לגרור אותו איתה.
אדל סבלה תמיד מפחד במה משתק, מחשש שתעמוד על הבמה, תפתח את הפה, ושום דבר לא ייצא משם. זה די מוזר, בעיקר בגלל שהיא כבר איבדה את קולה פעם, ואז זכתה בו בחזרה. "אבל אז זה לא קרה באמצע הופעה", היא אומרת ומסלקת ממוחה את המחשבה. יש לה גם סיוט ממצב בלתי אפשרי ממש, שבו היא תעלה על הבמה ותראה מולה חמישה אנשים בכל האולם.
היא חוששת מאוד שיהיו לה עוד בעיות בגרון. "אם הגרון שלי ילך, אני לעולם לא אוכל לצאת יותר לסיבוב הופעות", היא אומרת. "אני כנראה אצליח לטפל במיתרי הקול ולעבוד באולפן, אבל אני ממש לא הייתי רוצה למצוא את עצמי במצב שבו אני עושה משהו, נכשלת, ואז יותר מדי מבוהלת מכדי לנסות שוב".
בכל מקום שהיא כן מופיעה בו, היא מבטיחה לכלול את החומרים הישנים שלה, כשהיא מתבדחת ואומרת שהיא תהיה '21' לנצח. "זאת התגשמות חלום של כל אמן, כשהקהל מגדיר אותך על פי האלבום שלך", היא אומרת. "זה כמו שאני הולכת לשמוע להקות מסוימות - בלי לנקוב בשמות - והן לא מנגנות את הלהיט הכי גדול שלהן. איזה שמוקים! זה ממש מעצבן אותי.
"הציבור הרחב לא מתייחס בדרך כלל לסך כל העבודות שלך", היא ממשיכה. "ברוב המקרים מדובר בשיר שמזכיר להם משהו מהחיים שלהם, והם פותחים בפנייך את הלב ומכניסים אותך פנימה. זה הדבר הכי גדול בעולם", היא מחייכת כשעיניה נוצצות מהמחשבה על כל המוזיקה שהיא עדיין רוצה לעשות. "אתה חייב לבצע את השיר הזה".
תרגום: לילית וגנר
ואיך האלבום?
הפורמולה המנצחת של אדל היא גם החיסרון של '25'
בפתיחת הביקורת שלו על האלבום החדש של אדל תהה אלכסיס פטרידיס, המבקר המצוין של הגרדיאן, אם דעתו במקרה הזה בכלל רלוונטית. יש בזה משהו: '25' של אדל הוא לא אירוע תרבותי, אלא שילוב בין וירוס לסופת הוריקן. הוא יחדור לכל אוזן וינפץ כל קופה. אדל כל כך פופולרית, שכדי להיכשל היא צריכה להוציא אוסף שירים המורכב מצפצופי משאית שנוסעת ברוורס על רקע נאומים של יובל שטייניץ. זה לא קרה.
אדל עושה כאן הכל נכון: הטקסטים רגשניים, העיבודים מוקפדים, והקול, כמובן, נותן עבודה. Hello הפותח כבר הוכיח את עוצמתו, Water Under The Bridge מביא קצת ניחוחות מרווין גיי, ל־River Lea יש קצב מעולה ו־Remedy הוא כמו פרק ב'בייבי בום': שמעתם וראיתם את זה בין מיליון למיליארד פעמים ועדיין לא הפסקתם לבכות. דווקא כשהיא מנסה לצאת מכלוב הזהב, אדל נשמעת חקיינית (Send my Love) או מיושנת (Million Years Ago).
אלא שהפורמולה המנצחת של אדל היא גם הבעיה של '25'. חלק מהקסם של '19' ו־'21', אלבומיה הקודמים, היה נעוץ בתחושה שקולה הפנטסטי ממחיש פיסות חיים אותנטיות. אבל באלבום החדש גם הרגעים המוצלחים ביותר לא עונים על השאלה: איפה בעצם נמצאת אדל האמיתית? מיהי? מה השתנה בחייה מאז אותה פרידה מכוננת? ואולי זה בכלל לא משנה. כשאדל שרה, מי בכלל מאזין לקולות של ספק.
עינב שיף
לפנייה לכתב/ת 
