{ }
שישי 15 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נצ'י נצ', צילום: רמי זרנגר
    7 לילות • 24.11.2015
    ראש נצ'נצ'
    רביד פלוטניק היה "ילד אשכנזי שמנמן" מפתח־תקווה שהתלבש מוזר, עישן נרגילה וחלם לעשות היפ־הופ. גם היום, עם חמישה שירים בפלייליסט, אלבום חדש וקהל שצועק את המילים בעל פה, הראפר נצ'י נצ' ממשיך לגור בבית של אבא, לא מתערבב עם מעריצות ושומר שהשתן לא יעלה לו לראש
    נבו זיו

    "אנשים אומרים שמאוד קל שהשתן יעלה לך לראש", אומר נצ'י נצ' לפני תחילת ההופעה האחרונה שלו במועדון הבארבי. יש לו סיבות לחשוש מזה: אלף איש, בעיקר בני נוער, קנו את כל הכרטיסים למופע. הוא עולה לבמה ומפציץ עם השיר 'מלך הראפ של המזרח התיכון': "עושה היסטוריה כשהם לא יודעים/ אחויה מסמפל חצי עולם ועל הזין שלי זכויות יוצרים". הקהל עף באוויר, צועק איתו את המילים, מכיר אותן בעל פה. ראפרים אוהבים את השטויות האלה - דיבורים רהבתניים, פולחן אישיות בסגנון קדאפי, מכוניות יוקרה ופסלים שעשויים מהאגו שלהם. אלא שבמקרה של הראפר הזה השתן רחוק מהראש - שעה לפני ההופעה הנוזל היחיד שמתקרב לשם הוא תה עם דבש, ג'ינג'ר ולימון.

     

     

    זה לא רק הוא, גם שאר הנגנים שיושבים איתו בחדר האמנים משלימים תמונה צנועה של דירת שותפים סגפנית — חומוס, טחינה, ירקות ולחמנייה בצלחות פלסטיק. כשאנחנו יוצאים החוצה כדי לדבר בשקט על המדרכה (את הפוסטרים בכניסה לבארבי הוא תלה בעצמו), חבורה של מעריצים נלהבים בני 16 ניגשת ומשתפכת: "או מיי גוד! אתה מושלם!" "איזה גבר!" ו"אם הייתי יכולה הייתי מתחתנת איתך". אלא שהדוברת רק בת 16 אז אסור לה, לכן היא מסתפקת בצילום ובדרישה "אבל תהיה חתיך". גם עם זה יש לנצ'י בעיה. "לפני שלוש שנים הורדתי 30 קילו", הוא מסביר, "הייתי 120, ירדתי ל־90 ועכשיו עליתי ל־97 קילו".

     

    שלושה נערים שומעים שהוא עומד בחוץ וגם הם רוצים להצטלם. אחד מהם מספר לו בשקט שאבא שלו נפטר והשיר 'חסידה צחורה', שנצ'י כתב על אמו ז"ל, ממש נגע בו. נצ'י לא ממש יודע מה לומר. "זה מביך אותי, אני ישר נסגר". איך שהשלושה הולכים הוא מבקש שנסתלק משם כדי שלא יבואו עוד מעריצים, בטח שלא מעריצות, שאיתן הוא נמנע מלהתערבב. "זה לא נראה לי מגניב", הוא אומר, מה גם שעד לפני שלושה חודשים הייתה לו חברה. "אני טיפוס זוגי, לא סטוציונר. אני גר עם אבא שלי בבית שכור בכפר סירקין, יוצא להליכות עד הצומת ועל כביש 40 בפתח־תקווה, עושה כלים וכביסה ומסתובב בשכונה, מבלה עם המשפחה בסופ"שים. הווילות עם הבריכות והבחורות מהראפ, זה לא קיים. עד היום הייתי בחו"ל פעם אחת - בגיל 11, אצל דוד שלי באנגליה. אז על איזה שתן מדובר ומאיפה הוא יעלה לראש?"

     

    נצ'י נצ' בן ה־27 נולד בשם רביד פלוטניק, ומגיל 12 רצה להיות ראפר. "כל החבר'ה האתיופים בשכונה היו אומרים לי, 'יא נצ', יא נצ''', שזה לבן. ואם אתה ראפר, צריך שם במה, אז אחד מהם אמר לי, 'קרא לעצמך נצ'י נצ'". לאורך השנים השם שלו קיבל הרבה כבוד במועדוני היפ־הופ וברשתות חברתיות. אלא שבשנה וחצי האחרונות קרה דבר שנחשב יוצא דופן עבור כל זמר ישראלי - חמישה שירים שלו נכנסו לפלייליסט של גלגלצ: 'איידשע ראסטה מאן', 'קפה וסיגריה', 'בור ועם הארץ', 'חסידה צחורה' ולאחרונה 'יום חדש'. איך זה קרה? שילוב של כישרון מוזיקלי, מסה מצטברת של קהל וחזרתו המסיבית של ההיפ־הופ למיינסטרים הישראלי. יחד עם אמנים כמו טונה, קפה שחור חזק, התקווה 6, אליעד נחום ועוד, נצ'י נצ' הצליח להציג היפ־הופ ישראלי חדש, בוגר, מגובש ואיכותי. הוא עדיין לא יצר להיט מסוג 'גם זה יעבור' או 'רוק 30' כמו החבר הטוב שלו טונה (הוא שותף ללהיט 'יהיה בסדר' לקפה שחור חזק), אבל גם זה בטח יגיע.

     

    לאחרונה יצא אלבומו השלישי, 'ברוכים הבאים לפתח־תקווה'. במקביל, הופיע בשנה האחרונה על במות נחשבות - התארח בהופעות של הדג נחש, בלקן ביט בוקס וטונה, סולו בפסטיבל הפסנתר, והערב זו הפעם החמישית שהוא ממלא את הבארבי. איך כל זה משנה לו את החיים? "כלום! אני מתחת לרדאר של הכוכבות. מזהים אותי ברחוב קצת יותר. לפני שעה ניידת של שיטור עירוני עברה, פקח אמר לי, 'נצ'י אתה תותח'. זה מוזר. ואני כבר לא מפסיד כסף על מוזיקה. אפילו מתחיל לראות את האפשרות להתפרנס מזה בכבוד. וגם יש סיפוק, הצדקה לימים של המאבק כשהופעת בערד מול אמהות עם עגלות וילדים שאוכלים ארטיק ולא מבינים מה אתה עושה".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    כמה ימים לפני ההופעה הוא מזמין אותי להיפגש בחנות היפ־הופ בשם 'מד מן' בתחנה המרכזית של תל־אביב - המערה החשמלית של אנשי הסצנה. לכאן היה עולה לרגל בגיל 15, לוקח קו 51 מפתח־תקווה כדי לבהות בכוכבים שלו. "נולדתי בפתח־תקווה, בגיל שש עברנו ליישוב שערי תקווה ובגיל 13 חזרנו לפתח־תקווה. תמיד מקומות עם תקווה. הייתי ילד שונה, מתלבש שונה, מוזר אבל גם הליצן, המצחיק. הולך במכנסיים רחבים כבר בגיל 12 - ילד שמנמן, המכנסיים האלה החמיאו לי. אני מאוד אוהב את אהוד בנאי, ראיתי סרט דוקו עליו והוא אמר שם שכל אחד מ'הפליטים' בלהקה הרגיש פליט בארצו. אני הרגשתי ככה מגיל צעיר. הייתי מתלבש בגיל 15 כמו ראפר ואומר, 'אני אהיה ראפר'. פנטזיונר מפגר. חשבתי על תהילה ובלגן וכסף ושכולם יעריצו אותי, קליפ של טופאק. אבל הדג נחש אמרו בשיר 'הכאפה המצלצלת' - 'כל מוזיקאי מוצא ת'עצמו מתוסכל', ו'מה שאתם רואים ב-MTV זה בלוף'. התחלתי לכתוב 'אני תותח, אני מוכשר, אני לא רואה אף אחד'. לא הלך לי. היו שני חבר'ה אתיופים שהכרתי שאוהבים היפ־הופ. אמרנו, 'עושים להקה', הרכב כנגד כל הסיכויים. פתח־תקווה, שני חבר'ה אתיופים ואשכנזי שמנמן. גם כשהגענו למועדון הג'י־ספוט שהיה המקדש של ההיפ־הופ ולשם מגיעים המון חבר'ה מהפריפריה - גם שם היינו פליטים. לא 'משלנו'. לא ידענו לנגן, היינו נוראים".

     

    רק הפסדים וכישלונות?

     

    "הפסדים וכישלונות אני יודע על הכיפאק. אתה לא טוב בלימודים, לא אתלט ולא מוצא את עצמך בחבר'ה וגם בהיפ־הופ אתה לא טוב. לא מוצלח, לא משקיע, מה כן? היה בא לי לעשן נרגילה, בזה הייתי טוב, ילד נרגילה. הייתה לך נרגילה? הייתי בא לשבת איתך. לא עברתי את מרד גיל ההתבגרות. בגיל 14 אמרתי לאבא שלי, 'אני רוצה לעשות עגילים'. הוא אמר לי, 'אל תעשה עגילים'. לא עשיתי עגילים. היינו מסתובבים ברחובות ומבקשים סיגריות מאנשים. חבר שלי שמשון מתחיל לעשן, אני את האמצע וחבר שלי שמואל את הסוף. כלום לא עניין אותי, לא זרחתי בשום תחום".

     

    מה אמרו בבית?

     

    "אבא שלי תמיד פירגן. אם הבן שלי יגיד שהוא רוצה להיות ראפר אני אגיד לו, 'שומע? לך ללמוד, אל תזיין את המוח!'. אבל אבא שלי אמר לי, 'לך על זה, תעשה מה שאתה רוצה'".

     

    על אבא שלו אפשר לשמוע עכשיו בעיבוד שעשה ל'חסידה צחורה', במקור של להקת צלילי העוד: "אבא עדיין ממלא לוטו, חולם ז'יטונים/ משוכנע שיום יבוא והוא יביא כמה מיליונים". נצ'י לקח מהשיר סימפול והוסיף לו טקסט מרגש, מעין מכתב אישי לאמו המתה: "כל כך הרבה זמן שלא דיברנו, אמא/ הרבה מים עברו בנהר חיינו, לא נשברנו אמא/ יש שם ג'ונגל בחוץ אמא/ רציתי להגיד סליחה על העוול שגרמתי בילדות, הייתי דפוק אמא".

     

    "כשהיא נפטרה הייתי בן 12, שנתיים היה לה סרטן", הוא מספר. "בגיל כזה אתה לא קולט, לא מבין. אתה יודע שהיא חולה, לא יודע שזה סרטן. בחודשים האחרונים היא לא יצאה מבית החולים ואבא שלי אמר לי, 'המצב לא טוב'. אתה לא יודע מה זה אומר. הכאפה הרבה פחות חזקה בגיל הזה, אחותי הייתה בת 18 ולא הייתי מתחלף איתה. הייתי מוטרד מזה שאמא בבית חולים, אבל זה נשאר בגדר טרדה וזהו. כשהיא נפטרה זה היה הלם מטורף. הם הכינו את עצמם, אני לא. יום אחד ישבנו אצל בני דודים ואבא שלי ודודה שלי באו ואמרו שהיא נפטרה והתחיל בכי גדול. נסענו מיד הביתה לשבעה, אבל אצלי זה היה תהליך ארוך של להבין ולקבל את זה. היא הייתה אמא מדהימה. אחותי דומה לאבא שלי ואני לאמא שלי. ילד של אמא, היא רק שלי ואני שלה".

     

    איך המשיכו החיים אחרי?

     

    "בגיל 40 אבא למד להיות אבא ואמא. היה חוזר בצהריים, למד לבשל, לפני זה לא שטף כוס בחיים. כשיצא השיר 'חסידה צחורה' נהייתי שר לענייני אבל. אנשים כתבו לי, 'איבדתי את אבא שלי, את אמא שלי'. המון הודעות מאנשים שאיבדו את ההורים שלהם ובכו בגלל השיר, 'נגעת בבן אדם בשיר שלך'. אני לא יודע מה לעשות עם זה".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    על הבמה הוא יודע טוב מאוד מה לעשות. כמו שהוא צנוע מאחורי הקלעים, כשהוא מחזיק מיקרופון הכריזמה נשפכת ממנו כמו מנחל שעולה על גדותיו. מישהו מדביק לנצ'י שטר של 200 שקלים על המצח, הוא רוקד קצת ומחזיר לו את השטר. הבחור לא רוצה אותו בחזרה, נצ'י מסמן לו בקשיחות "לא!"

     

    קריירת ההיפ־הופ של נצ' כמעט ונמחצה תחת מלגזה צה"לית. "בצבא הייתי מלגזן ב־8200. על המלגזה הייתה מראה כמו עין הדג. הייתי נוסע וחושב שאני בקליפ, עושה עם הידיים למראה תנועות כמו ביסטי בויז. הייתי מלגזן מדויק, היה לי כישרון, כמעט הוצאתי רישיון מלגזן באזרחות. אחרי שהשתחררתי הייתי מבולבל, לא ידעתי מה קורה עם החיים. עשיתי את האלבום הראשון והייתי אבוד. כבר אמרתי, 'אני אוותר על זה'. אחרי שנה התקשרתי למפקד שלי בצבא, 'אולי אני אחזור לקבע?' הצבא זה חממה, משכורת קבועה. הוא אמר לי, 'תקשיב טוב כפרה עליך - בחיים לא יחזירו אותך לקבע'. לא הסכימו, ומזל שלא!"

     

    אז במה עבדת?

     

    "עבדתי בנגרייה חצי שנה והקלטתי את האלבום הראשון. הופעתי איתו קצת, לא קרה כלום. אז הלכתי לעבוד בגזלן של שניצלים בפתח־תקווה. הכנתי שניצלים, חזה עוף, שם בבגט, חומוס, חמוצים. אחרי זה עבדתי שבוע במשתלה, הבוס בא ואמר לי, 'שמע, תעשה מוזיקה'. הלכתי לעבוד בחנות של התו השמיני בנתב"ג. הייתי מוקף במוזיקה, מוכר דיסקים של אחרים וזה אימלל אותי עוד יותר. עבדתי שם כמה שבועות, באתי לאבא שלי, 'תן איזו קטנה'. והוא לא עשיר. הביא לי, עשיתי את האלבום השני, 'בור ועם הארץ'. כשהלכתי לבית הדפוס של הדיסקים שאלתי את הבוס, 'אתה צריך עובדים?' עבדתי שם שנתיים, הייתי צורב דיסקים, מקפל את הפלסטיקים, שם עטיפות ועושה משלוחים. ובדרך ברדיו פתאום הייתי שומע את 'קפה וסיגריה' שכבר התנגן. כל פעם הייתי עובד קצת, עושה אלבום, הולך לאיבוד עם החיים שלי וחוזר לעבוד".

     

    לא נשברת?

     

    "לא היו רגעי משבר של 'אני עוזב את המוזיקה'. לא כי אני גיבור גדול, אלא כי אין משהו אחר. אין אופציות, אין מי שיסדר לי עבודה. לא הוכשרתי לשום דבר, לא למדתי שום דבר".

     

    וסוף־סוף יש משהו שאתה טוב בו.

     

    "לא האמנתי. אני חרוץ, עובד קשה, מתפרנס, חלמתי על זה שנים. החיים עוד לא נוחים. התהליך הוא הדרגתי. אני לא נמצא בעלייה - אני פשוט חופר עמוק, בונה את היסודות. אני באמצע העבודה, אתה מפריע לי".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 24.11.15 , 11:11