בפוקוס: ג'ף לין ו-ELO

אירווינג פלאזה הממוקם בשיפולי יוניון סקוור במנהטן הוא מועדון גדול רק במעט מהבארבי. כשהפך ב־1978 ממרכז קהילתי של פולנים־אמריקאים למה שיהיה אחד מאולמות המופעים הטובים בארה"ב, לא היה לו שום סיכוי לארח את ג'ף לין. לאירווינג פלאזה נכנסים 1,200 איש שעומדים בדוחק. לג'ף לין של שנות ה־70 היו 1,200 פועלי במה ולא היה לו זמן למועדונים קטנים. יחד עם ELO הוא היה עסוק בייצור כמה מצלילי הרוק המקוריים ביותר של המאה ה־20.

ELO התפרקו מזמן, אבל ג’ף לין ממילא היה כל הלהקה ולא רק שהוא ממשיך להופיע, הוא אפילו מוציא עכשיו אלבום חדש ובוחר במכוון לשיר במקומות כמו אירווינג פלאזה. שעתיים לפני ההופעה שלו שם ביום שישי שעבר, התור השתרך עד מעבר לפינת הרחוב ובכניסה התחננו אנשים שמישהו ימכור להם כרטיס. לא נמצאו מוכרים.

לין, המופיע עכשיו תחת השם Jeff Lynne's ELO, נראה בדיוק אותו דבר, כולל משקפי השמש, ומוקף בעשרה נגנים שהיה להם מאוד צפוף על הבמה הקטנה. יש לו שלושה קלידנים, שתי צ'לניות וכנרת, והצליל הכל כך מיוחד של ELO, אותו רוק־פופ עם נגיעות מוזיקה קלאסית, מעולם לא נשמע יותר טוב. מ־Livin' Thing ל־Evil Woman, עבור ב־Telephone Line ו־Mr. Blue Sky, מ־Can't Get It Out of My Head ועד Don't Bring Me Down, לין סיפק רצף מענג של מוזיקה מהסבנטיז וגם כמה שירים יפים מתוך Alone In The Universe החדש, האלבום המקורי הראשון שהקליט ב־14 השנים האחרונות. הוא החליף גיטרה בכל שיר, הקול שלו עדיין מצוין והוא לא מבזבז זמן על דברים שלא בא לו לעשות. זה הפרס של אייקון בן 67. מגיע הרגע שבו אתה יכול לגמור הופעה בלי לשיר את Last Train To London, ורוב הקהל אפילו לא שם לב.