ילד של אמא
בגיל 91 החליט נתן שחם לחטט בארון הסודות המשפחתי ולכתוב את סיפורה של אמו, ורדה שטיינמן. הוא גילה שבראה לעצמה עבר שקרי, חשף רומן שניהל אביו מול עיניה, נזכר בסיפורי הפלמ"ח שהסתיר ממנה, והבין עד כמה הוא בעצם דומה לה
נתן שחם שמע את אמו צועקת רק פעם אחת בחייו. לא הבן ולא האם דיברו אי פעם - לא על הצעקה, לא על הסיפור מאחוריה. כמה זמן צעקה יכולה לנקר בזיכרון? חצי מאה. שחם היה אז כבר לוחם בפלמ"ח, בוגר תיכון טרי שהחליט להפתיע את הוריו. ההפתעה הייתה בעיקר שלו: סמוך לביתם, ברחוב התל־אביבי, הוא שמע "זעקה קורעת לב ומעוררת חלחלה", כפי שהוא כותב בספרו החדש, 'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' (הוצאת זמורה־ביתן).
כל בני משפחת שטיינמן - מקור השם המעוברת "שחם" - ידעו אז על רומן שניהל אבי המשפחה. קשר זוגי ארוך וממוסד מחוץ לנישואים. האם ושני בניה, דוד ונתן הצעיר ממנו בשנתיים. כל אחד משלושתם, מספר שחם, כבר נתקל אז ברכילות, אבל שמר לעצמו את המידע. הצעקה קטעה לרגע את האיפוק והעמדת הפנים - ומיד חזרה לקופסה. שחם השתהה עד שנכנס הביתה, כדי לא להביך את אמו ולא לעורר מהומות. האם, שהייתה לבד בבית ולא ידעה ששמע אותה מהרחוב, לבשה לכבודו פנים שלוות. הציעה להכין עבורו את המנה האהובה עליו. כלומר, אחת המנות שהיה מכריח את עצמו לאכול, "נער רזה טעון פיטום". בולע בלי חשק, מקפיד לא לצער.
על סף גיל 91, ספרו החדש של שחם הוא אולי ניסיון לצדק ספרותי מאוחר. ניסיון לאוורר בזהירות את הצעקה מהזיכרון, מהבוידעם. לדובב את העלבון שאמו, ורדה שטיינמן, בלעה והסתירה. לפצות אותה על הפעם הראשונה שבה הפכה לדמות ספרותית.
בעלה, העורך והמסאי אליעזר שטיינמן, בן טיפוחיו של ביאליק, פירסם באותו זמן מערכון לעגני בכתב העת 'מאזניים', שבמרכזו דמות אישה נבגדת. לשחם - אז כאיש צעיר, והיום בדיעבד – אין ספק שאמו קראה את המערכון והזדעזעה. הצעקה ששמע היא סימן להשפלה שהחניקה עד אז, מאחורי החלטה להתעלם, לקבל, להמשיך בחיים כרגיל. "למרות הבגידה, היא הבינה כנראה שהיא 'המשפחה'. שהמשפחה מלוכדת סביבה. אבל אבא שלי עשה את שגיאת חייו במערכון הזה. כלומר, כתב רע. רע מבחינה מקצועית. אמא שלי, שסבלה מכאבי ראש, הייתה שמה מטלית לחה על המצח. הוא השתמש בעובדה הזאת כדי לתאר אישה נבגדת, מניפולטיבית, שמנסה לעורר את רחמי בעלה ומעמידה פני חולה.
"אני מניח שהצעקה הייתה התגובה שלה לזה, כי מצאתי את העיתון על השולחן של אבי. איזו נשמה טובה סיפרה כנראה לאמא שלי על המערכון. אולי השכנים. כלומר, לא גילוי הרומן השפיל אותה, הרי היא כבר ידעה - אלא השימוש בה כדמות. הסילוף של ההתנהגות שלה. וכן, ברור שאנשים מהמילייה של אבי יכלו להבין בקלות שהוא כותב שם על עצמו ועל אשתו".
אתה מתאר את אמא שלך גלויה באופן יוצא דופן בהקשר הזה.
"כן, היא הראתה לי את המאהבת בזמן השבעה על אבא, הצביעה עליה מרחוק ואמרה שזאת בת הזוג שלו. בלי מרירות. באופן מפוכח. הרי היא שלחה אותי להזמין אותה הביתה, להצטרף לשבעה. 'לי יש ילדים, משפחה', היא אמרה לי, 'ומה כבר היה לה לאורך השנים?'"
בספר אתה מתייחס למאהבת של אביך כ"ירושה" מאוחרת מביאליק, לפי מחקר שזיהה אותה כאחת מאהובותיו של המשורר הלאומי. שמה כבר פורסם, כל המעורבים מתים. יש סיבה שהשם שלה נשמט מהספר?
"סיבה פשוטה: בהוצאה אמרו לי - יכולים לתבוע אותנו. נאלצתי למחוק את שמה".
כבר פירסמת בעבר שני ספרים אוטוביוגרפיים, אבל זו פעם ראשונה שאתה נוגע באופן ישיר בפצע פרטי. מנהל תחקיר סביב סיפור טראומטי שיוצא לרשות הרבים. היה לך קשה?
"לא. כתבתי את הסיפור באופן רהוט, בנוחות. ידעתי שאני עושה משהו חשוב. שזאת עבודה שאני עושה בשם המשפחה, לא עבור עצמי. הייתה לי תמיכה רצינית מצד הבנות של אחי ומצד הבת שלי. לפני מותו, גם אחי עזר לי ודחף אותי. הוא אמנם כתב על המשפחה בספר האחרון שלו, 'רקוויאם לתל־אביב' - כולל על הבישולים שלא אהבנו - אבל דוד כתב 'עלינו'. אני כתבתי 'עליה'. הבת שלי אומרת שלפעמים אני כותב יותר מדי על עצמי, על חשבון הסיפור של אמי".
שחם צנום היום יותר מתמיד. ברגעיו הטובים, ספרו מבהיר שכך אמורה להיראות ספרות בעיניו: בלי דבש, בלי חלב, בלי סחטנות רגשית שנתקעת בגרון. הוא נוגע בקלילות יבשה במורשת הקרבות האגדית, ההיסטורית, שלקח בה חלק כלוחם. באינטריגות פוליטיות מימי דור המייסדים. במאבקי הירושה והפולמוסים הגדולים של הספרות העברית החדשה - שחלקם התנהלו במטבח המשפחתי שלו, נקלטים בעיני הילד הפיקח והזכרן, כפי ששחם מצייר את עצמו. סופרים גדולים בעיני עצמם מקוששים מחמאות וספל תה מאמו; מחזרים אחריה מול הילד הצעיר - שמבטיח לעצמו לא להפוך לאחד מאותם עלובי נפש שנקראים סופרים.
לאורך הספר הוא מסמן שוב ושוב הזדהות עם אמו, "האדם השפוי ביותר שהכרתי". ובעדינות, הוא מסמן את המרחק מאביו, הנסיין הספרותי, שביקש לחקור ככותב את קצוות השיגעון - אבל לא הפסיק להיות מוטרד מהשפעתו המוגבלת כאיש ספרות. "הרבי מלובביץ' התכתב איתו", אומר שחם, "שלונסקי, שותפו ואחר כך יריבו, קרא לו אחרון העילויים. אבל רק מעגל נאמן של אלפיים קוראים לכל היותר עקב אחריו".
אתה חופשי ממחשבות כאלה?
"היום בוודאי כן. כשהרווחתי כסף ממשי מספרות - הכל הלך לקיבוץ. והיום - בכל מקרה הקיבוץ מחויב לטפל בי. שני הצדדים מתייחסים אליי בג'נטלמניות. ברגע שאני שולח כתב יד לעורכת - כבר שולחים לי מההוצאה חוזה. לפני שמישהו בודק אותו בכלל. מצחיק שהמו"לים מתייחסים אליי כאל ביצת זהב; אני הרי יודע שאני לא. אולי זה בזכות הסנטימנטים של משפחת זמורה. הם כנראה מאמינים שלפעמים לא המכירות חשובות - טוב שיש ברשימת השמות של ההוצאה סופר שזכה בכך וכך פרסים. הם באמת שמחו מאוד שזכיתי בפרס ישראל לפני שנתיים".
ואתה? עד כמה הזכייה השפיעה עליך?
"אמנם אמרו לי שהיה מגיע לי לזכות מזמן, אבל אני לא בטוח. בכלל, עדיף לקבל פרסים בסוף הדרך, ולא בתור הבטחה שעדיין לא מימשה את עצמה. הרי זה יכול לשתק אותך ככותב. והאמת היא שהפרס הספרותי שהכי סיפק אותי היה פרס מארגון של נשים יהודיות באיטליה על 'רביעיית רוזנדורף'. שם לא מכירים אותי, ולא מדובר בשלושה שופטים שעושים חישובים למי מגיע יותר: לעולה החדש, לקיבוצניק, למזרחי. קבוצה גדולה של קוראות שפשוט נהנתה מהספר".
זה לא התחיל ככה. ספר הביכורים שלך, 'דגן ועופרת', זכה לביקורת הספרות הקטלנית ביותר שנראתה בישראל.
"אני זוכר את הביקורת ההיא של קורצווייל. זאת הייתה זריקת חיסון לכל החיים: 'בוסר סנוביסטי ואפס מנופח'. הייתי המום, אבל הייתי רגיל להסתיר רגשות. גם אבא שלי לא התרגש, הוא אמר לי שקורצווייל בכלל מנסה לפגוע בו, בעקבות סכסוך עקרוני שהיה להם בצעירותם. אבל די מהר התחילו להגן עליי. הראשון היה ס' יזהר - שחטף גם הוא מקורצווייל".
קל להישבות בקסמו של שחם. צ'ארמר מקצועי. רגיל לקבל אורחים ומראיינים בביתו שבקיבוץ בית אלפא, בתפקיד הסופר־הלוחם־המוזיקאי. אין הרבה חזיונות אופטימיים כמו סופר בן יותר מ־90 - חיוני, צחקקן, שנהנה כמוהו מעצם היכולת לספר, לשעשע, לרתק. שולף מהיר מהשרוול, ממאגר של ויצים ואנקדוטות. עוד סיפור, עוד רכילות מפתיעה. חלקם מתגלגלים לאורך השנים בין ראיונות, בין ספרים. חדוות הניימדרופינג שלו חיננית, מידבקת, מוצדקת ("אני זוכר את לאה גולדברג כילד. איזה קול צרוד ולא נעים היה לה. אמרתי לעצמי - האישה הזאת לא אוהבת ילדים").
ולמרות הרושם הקליל, התמים, המאוד לא רשמי, שחם מילא כל חייו תפקידים חשובים וייצוגיים: מזכיר הקיבוץ, מנכ"ל הוצאת פועלים, בכיר ברשות השידור, קונסול תרבות בניו־יורק.
בספר כמו בפגישה איתו, שחם נע בין עמדת הילד טוב, המצטנע, המסתפק בחלקו - לעמדת מתבונן חוצפן וסקרן מהצד. משוויץ בסודות שעדיין שמורים אצלו, שומר הגחלת והלגלגן הנצחי על עצמו, על המורשת שהוא ממשיך לייצג. "אילו זכר מישהו במטה חטיבת הנגב להפקיד בידינו דגל ישראל ולא היינו נזקקים לדגל הדיו, אפשר שהמסע שלנו היה נשכח מלב, שכן שתי החטיבות שהשתתפו בו, הנגב וגולני, לא גברו על שום אויב בדרך", הוא אומר על התמונה הידועה ההיא מהקרב באום אל רשרש, שבו לקח חלק. "נדמה לי שאני האחרון היום שנשאר בחיים מהתשעה המקוריים. כל הזמן מזמינים אותי להרצות על הסיפור, אבל כבר אין לי כוח".
שחם לא זכה למעמד אגדי כמו חלק מסופרי ומשוררי דור המפלמ"ח. להילה הירואית. האירוניה וההומור היבש בספריו האחרונים אולי מסבירים את העובדה הזאת. לא פלא שהוא מבקש להדגיש בפניי שלאורך הקרבות הגדולים וההרפתקאות הצבאיות שעבר, שמר בעיקשות על הדרגה הרשמית הנמוכה ביותר. "אני טוראי, שים לב. זה אולי ההישג הכי גדול שלי, לעבור הכל כשהסגן שלי הוא רב־סרן ואני טוראי בתפקיד קצין הסברה. לא רציתי שיסמנו אותי, שיגדירו את ערכי. הייתה לי התנגדות פנימית. לא הלכתי לקורסים - אבל לימדתי בקורסים".
לאורך השיחה איתו מתבלטת הרטוריקה הזאת: שילוב אקרובטי של גאווה והצטנעות. את אחיו דוד, הסופר והעורך, הוא מתאר שוב ושוב כאינטלקטואל מבין שניהם, כאיש אשכולות, כסופר האמיתי. "דוד ירש את אבא. ידען, קשוח, די עצבני. אני ירשתי את אמא. גם מבחינה חיצונית אנחנו דומים. אתה רואה את התמונה שם על המדף, את הילדה החמודה בצילום? זאת 'הבת שלה' - כלומר, אני. אני גרמתי לה אכזבה גדולה: היא רצתה בת כל השנים, כנראה. עד גיל שש בערך, עד שהתמרדתי, הייתי מסופר כמו ילדה".
הבחירה בשם 'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' היא הברקה שיווקית וגם הטעיה. כבר קרוב ל־20 שנה מתבלט בספרות הישראלית זרם של רומנים משפחתיים, אוטוביוגרפיים, במתכונת היסטורית כמו בלשית. סופרים כמו עמוס עוז, רונית מטלון וסמי ברדוגו הופכים את האם המהגרת לגיבורה, לדמות ראשית במיתולוגיה הישראלית. מתחשבנים איתה, מנתחים אותה, מגלים מחדש את כוחה. שחם מציע חשיפה מסוג קצת אחר. "אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר בחיי, אבל לא ממש הכרתי אותה", הוא כותב בספר.
"אם אני חלק ממהלך ספרותי כללי", אומר שחם, "זאת לא הייתה כוונתי. הייתה לי תוכנית לכתוב על אמא שלי הרבה לפני הרומן של עוז. אצלו ברומן מתנהל באמת חשבון מסובך עם ההורים, עם הנטישה של האמא. לי אין טענות לאף אחד, לא לאמא שלי, ובעצם גם לא לאבא שלי - רק ביחס לבגידה בה".
ובכל זאת, לאורך הספר נדמה שפיספסתם את אמא שלך. שהיא עמדה בצילו של בעלה. שוב ושוב אנשים אחרים מגלים לך מידע חשוב עליה. קרובים שהעריצו אותה, ילדים שהיא חינכה כגננת.
"כשהיא מתה, הייתי באמריקה. דוד בא לאסוף אותי משדה התעופה בארץ. בדרך הוא אמר לי, 'הצטערתי על מות אבא, אבל על מותה אני מצטער הרבה יותר'. וגם אני. אבא מת כפיגורה ציבורית. היא הייתה 'רק שלנו'. כשאני פוגש אנשים שהיו ילדים בגן שלה, אני מבין כמה אהבו אותה. אחת מהן שינתה את שמה לוורדה, מתוך הזדהות. מהחניכים שלה שמעתי שהיא אף פעם לא הרימה עליהם את הקול - היא שרה להם. היה לה כישרון מוזיקלי יוצא דופן.
"אילו הייתה נשארת באודסה, היא הייתה לומדת שם על חשבון הממשלה. אבל היא התחתנה עם האיש הלא נכון, שכנראה הרשים אותה מאוד, ואולי גם האופן שבו התייחסו אליו גדולי הספרות העברית אז, ובעקבות פעילותו הספרותית נאלצה לברוח איתו משם. רק אחרי מותה גיליתי שהיא הייתה ילדת פלא: לולא התחתנה עם אבא שלי, הייתה יכולה להפוך לזמרת אופרה".
במקום זה, ורדה שטיינמן נשאה על גבה משפחה של ילדי פלא - שלושה גברים, שלושה יוצרי ספרות מבוססים. "כולם כתבו במשפחה, מלבדה. אבל אפשר לומר שהיא פיצתה: היא סיפרה לכל אחד מאיתנו סיפור בדוי אחר על חייה, כל אחד לפי מידת קליטתו וגילו. רק כשהגיעו לארץ קרובי משפחתה מרוסיה גילינו שהכל היה לא נכון. כדי לא לספר לנו על הזוועות שהיא ראתה באוקראינה במלחמת העולם הראשונה - היא עשתה מהחיים אידיליה. אנחנו גדלנו במחשבה שהיא בת טובים".
את העובדות ליקט שחם רק אחרי שנים, מפי ידידים ובני משפחה שהיו קרובים לאמו. כך גילה, למשל, שוורדה התייתמה מאמה כשהייתה בת שמונה. שיצאה לעבוד בבית משפחה יהודית אמידה כדי לפרנס את משפחתה חסרת האמצעים. רחוק מאוד מהשקרים הוורודים שסיפרה על ילדות נסיכותית בבית עשיר, עם "משרתת מיוחדת שהייתה מגהצת את הצווארונים של בגדי הבנות. היא ידעה מה ילדים רוצים לשמוע".
שני בניה למדו גם הם להסתיר מפניה מידע, כדי לא להדאיג ולא לצער. בנה הבכור הסתיר ממנה עד יום מותה שהתגרש מאשתו והקים משפחה חדשה. שלא רחוק ממנה גדלים שני נכדים שעליהם לא שמעה מעולם. גם נתן, הבן הצייתן, הסתיר ממנה מידע על פעילותו בקרבות ובמחתרת. "ידעתי שהיא דואגת לי, שהיא לא תתאושש אם יקרה לי משהו. פעם דפק בדלת נציג של הלח"י ופיטפט איתה. היא אמרה לי שבדיוק שאל עליי בחור מנומס שהגיע לדירה - לא יכולתי להגיד לה שהיא דיברה עם רוצח".
את הספר אפשר לקרוא כמין קדיש חילוני. המלנכוליה המאופקת שלו, התחושה של הספד מחויך, מתפרשים גם כסיכום עצמי. "נהוג לומר שהנפטר נאסף אל אבותיו", כותב שחם בפתיחת הספר. "ההפך הוא הנכון: במותו הוא נאסף אל צאצאיו".
בפגישה איתו, שחם מדבר אמנם בגילוי על תופעות הגיל, אבל נמנע מדיבור קודר, מקונן. גם על ידיד ותיק, שהתאבד כדי לא לשקוע לתוך מחלת האלצהיימר, הוא מדבר באופן ענייני ומדוד. אני שואל אותו בזהירות אם העובדה שהספר החדש נחלק לפרקים קצרים, לזיכרונות מפורקים, היא בחירה סגנונית או אילוץ של כתיבה בגילו - אבל שחם מגלה שספר נוסף כבר מונח שלם במחשב, כתוב ברצף, בקווי עלילה מתמשכים.
הוא הולך בזהירות רבה - דבר שקל לשכוח בשיחה איתו, כשהוא מספר, נזכר, מסביר. נהנה לצחוק על הזיכרון החולני שלו לפרטים, גם כשפתאום עומד לו על קצה הלשון שם של מקום או אדם. "סוף־סוף אני גם מתחיל לשכוח, הרי עד היום אני זוכר גם את מספרי המוניות ששירתו את אנשי הלח"י".
בשנה האחרונה הפסיק לשחות אחרי שנים. ממשיך לנגן בוויולה. פעם בשבועיים נפגש כרגיל עם רביעיית כלי הקשת הוותיקה, אבל כבר לא קופץ בשש בבוקר לקיבוץ חפציבה השכן. החזרות עברו לבית אלפא. "התקשיתי לקום כל כך מוקדם. וגם לראות את המסך הקדמי בקלנועית שלי, בגלל האבק. לא שהנגינה שלי כבר שווה יותר מדי. אם כי הניסיון שלי במוזיקה קאמרית מאפשר לי לדלג על שני צלילים ולהמשיך כרגיל; מיומנות שאתה רוכש כשאין לך כתף - תוצאה של נפילה לפני עשר שנים".
בצהריים אני מקפיץ את שחם לפתח ביתו בקיבוץ. הוא מורה לי לעלות עם המכונית על שבילי המדשאות, נכנס למעלית קטנה שנושאת אותו קומה אחת למעלה. "אשתי, קטינה, מחכה לי עם ארוחת צהריים. מבין שנינו, השנתיים האחרונות היו יותר מסובכות מבחינתה בתחום הרפואי. ובכל זאת, היא החזקה מבין שנינו. היא גם היחידה מבינינו שהנכדים והנינים מתייחסים אליה ביראת כבוד. אני הרבה יותר חלש בשנים האחרונות. להיות חלש - זה הדבר היחיד שאני לא אוהב. אבל לא מפריע לי לקבל תמיכה, ובהקשר הזה, החיים בקיבוץ מוכיחים את עצמם. אישה מאוד נחמדה שעובדת כאן עוזרת לי להגיע ממקום למקום".
כמה ימים לפני שנפגשנו, ספג חבטה כואבת, "אבל תיכננתי את הנפילה היטב תוך כדי. נפלתי בצורה מחושבת, על סף החדר, עם הפיזיותרפיסטית שמטפלת בי. היה צריך להיעזר בשלוש נשים כדי להקים אותי, אבל לא שברתי כלום. דוד אחי נפטר לפני שנתיים. פשוט נפל בחדר שלו, במעבר מכיסא לכיסא. נשברה העצם, ניסו לאחות אותה בבית ולא הצליחו. החיידק הטורף גמר אותו תוך כמה ימים. אין ספק שבתי חולים הם מקומות מסוכנים שצריך להימנע מהם".
בספר אתה מתאר את הימים האחרונים של אמא שלך. את המאבק שלה לשמור על כבודה בבית החולים.
"בדיעבד, ברור כמה שיטתית והחלטית היא הייתה עד הסוף. שמעתי אותה אומרת כמה פעמים 'אני רוצה לרדת' - עד שהבנתי שהכוונה היא לא לצאת מהמיטה או לרדת קומה. היא חיפשה לשון נקייה לומר שהיא רוצה למות. לרדת 'למטה־למטה'. אני קורא לזה 'זימון לחופשה בגבעה'. איפה שמבלים רוב בני גילי - בבית העלמין".
כששאלתי אותך מה נשמע בטלפון, ענית שאתה "בשלבים".
"אחרי גיל 90, הרי כבר סופרים חודשים, לא שנים. מצד שני, בגיל 33 חשבתי שהחיים האמיתיים כבר מאחוריי. שכל מה שנשאר הוא אנטי־קליימקס מתמשך. אז אני מאחל לעצמי רק להיות צלול עד הרגע האחרון. האידיאל שלי זה למות עם חיוך".
לפנייה לכתב/ת 
