אישוליים // אלי שמואלי (פרדס, 286 עמ')

נסו לא להחמיץ את הספר הצורב והחזק הזה. זו ספרות. כך זה נראה. חי ובוטה וכואב ומתנועע ושוב חי. רומן שהוא נצר לשושלת העברית הגדולה של גבריות שרוטה - אולי התופעה המובהקת ביותר במסורת הספרותית שלנו - ששלושת קודקודיה הם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי (בשוליה ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין; ועוד יותר בפריפריה: יזהר, שדה, עוז, קנז ועוד). זו מסורת של גברים שמרגישים לא אהובים על המין הנשי - "גבר לא אהוב אחד ושמו גבר'ל", כתב לוין; "ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי", על פי ברנר - ומעניין מדוע התרבות שלנו הוציאה מתוכה גדולי ספרות שזו חוויית התשתית שלהם. תרמו לכך כנראה דיכוי הגוף הגברי בתרבות הגלותית, ומצד שני גם ההפך, הערצת הגוף הגברי הלוחם בתרבות העברית החדשה (לכן מצבו של הגבר היהודי בתרבות העברית מסובך יותר מעמיתו בתרבות היהודית אמריקאית, כמו פורטנוי של פיליפ רות, למשל).

גיבור 'אישוליים', ספרו הראשון של אלי שמואלי, הוא יהושוע. צעיר ירושלמי חסר אמצעים שעובד עבודת דחק בדואר, שם הוצב על ידי חברת כוח אדם. יהושוע נפלט מהצבא ואחר כך הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו וחי במחסן ירושלמי עלוב. הוא בתול שנטרף מתשוקה אך לא מצליח לשכב עם בחורה. הוא לא מספיק אטרקטיבי להרגשתו, לא מספיק מוצלח, לא מספיק נורמלי. יש כאן תיאורים עזים ביותר של התשוקה הגברית הלא־נמלאת, של העולם השטני שבו יש כאלה שזוכים ויש כאלה שלא זוכים בתענוג הבסיסי כביכול של המין. עולם שבו נוסע יהושוע עד חיפה כדי להידחות על ידי בחורה שגם הוא אינו משתוקק אליה ביותר, שבו פורקן חלקי מושג באמצעות מפגש עם בחורה נכה שמוליכה אותו שולל, שבו הוא נוסע לסיני כדי להידחות על ידי תיירות מגניבות.

זירת החיפושים והתעייה והייאוש היא הזירה הירושלמית. זו עיר של עוני ועליבות, שמתוארים כאן באופן רב־רושם, גיהינום של כיעור שהבזקי יופי לא מושג מכתימים אותו פה ושם. עיר שהאופיום הלאומני ששואפים תושביה נועד לעזור להם לערפל מעט את המודעות לעליבותם. עיר שבה מלחמה היא התקווה היחידה של היהושוע־ים שלה לקצת תשומת לב נשית, כיוון שהגברים מצויים בחזית.

שמואלי מצליח לא ליפול בפח הממתין לספרות "דיכאונית" והוא פח הדריכה במקום. הגיבור שלו יודע וחוזר ונוכח לדעת שאין הרבה תקווה לצאת מהמצב שבו הוא נתון, אבל הסופר לא חובק ידיים לרגע. הוא מניע את העלילה ואת הגיבור במיומנות הלאה וקדימה וכך נוצרת דהירת פרוזה מיוחדת במינה - דהרה שמתארת היתקעות במקום אחד. הפעלתנות של העלילה תורמת גם להצלחה המיוחדת במינה בסוג כזה של כתיבה: היעדר תחושה של רחמים עצמיים, למרות שאלה כביכול הנושא של הרומן. לנטרול תחושת הרחמים העצמיים תורמת גם יכולת ההתבוננות של הגיבור (והסופר שעומד מאחוריו) בעליבותם של אנשים אחרים. הוא לא מביט רק פנימה. יש במבט שלו אכזריות וחמלה.

ועם זאת, יש ביהושוע גם צד לא סוציאלי, עניין שמבחין בינו לבין גיבוריו של ברנר, למשל, שיש להם סופר־אגו אימתני. מדי פעם, כמו אצל כמה מהכותבים במסורת הזו, מנסה יהושוע להבין מדוע המר כך גורלו. מה הופך אותו לשונה, לדחוי, למי שמצוי בצד המפסיד של החיים. האם זה משהו שקרה לו? האם זה משהו שטבוע בו עצמו? "ניסיתי להגיע לשורש העניין, להבין את הבדידות שלי. חיפשתי, בפשטות, סיבה. העדויות נגדי הלכו והצטברו". כמה הבלחות קצרות מהביוגרפיה שלו תורמות להסבר אפשרי (אמא דיכאונית), אבל הפתרון לא מוצע ברומן, ובעיניי טוב שכך (יש כמה הסברים אפשריים מתחום הנפש ומתחומים אחרים).

'אישוליים' מלכד בוטות בפיוט - פיוט חי, לא קישוטי, לא צעצועי. יהושוע כותב לעצמו רשמים בפנקס (אולי אף ברמז מודע לגיבור 'בחורף' של ברנר, שבפתיחה המפורסמת כותב: "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' - 'חיי' - במירכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר"). אם לדלג מהגיבור הכותב אל הסופר הכותב את הגיבור, הרי ש'אישוליים' מדגים איך בידיו של כותב מוכשר, שנמנע מהתקרבנות ומדריכה במקום, הופך הכאב לחומר הגלם הספרותי החזק ביותר.

ואגב, אולי אין זה מקרה שהרומן הזה יצא בהוצאה קטנה יחסית. בזמן האחרון מצטברות העדויות על כך שכמה מהיצירות העבריות המעניינות ביותר של השנים האחרונות לא רואות אור בהוצאות המרכזיות והחשובות שלנו. 'אישוליים' (הוצאת פרדס) מצטרף ל'שיר של יום' של יובל יבנה (הוצאת כהל) ו'חזרה' של יואב בר־חיים (הוצאת עמדה) - ספרים טובים ממרבית הספרים העבריים שקראתי בשנים האחרונות, שיצאו שלושתם בהוצאות קטנות ולא זכו לחשיפה ראויה.