בגן חיות הטרף // אריק לארסון (מאנגלית: יניב פרקש, בבל, 462 עמ')
כמה מאיתנו היו מצליחים לעמוד על הסכנה האמיתית שגילם היטלר בשנים הראשונות של שלטונו? התשובה פחות אוטומטית ממה שעשוי להיראות. הרבה לפני חוקי נירנברג, ליל הבדולח והטרנספורטים למזרח - כשאולי עוד ניתן היה לשנות את מהלך ההיסטוריה - מנהיגי מדינות המערב אמנם סלדו מהיטלר, אבל רבים מהם העריכו שהמשטר הנאצי הוא עניינה הפנימי של המדינה שהעלתה אותו לשלטון. הצבא הגרמני היה עדיין חלש ומוגבל, כלכלת המדינה הייתה תלויה במחזיקי אגרות חוב באמריקה, ומחנות הריכוז הראשונים אמנם הוקמו - אבל בשלב זה נאסרו בהם בעיקר פעילים קומוניסטים. על אף הגבלות חמורות על חופש הביטוי והתקפות אלימות של האס־אה על יהודים, דיפלומטים אמריקאים מצאו "סימני התייצבות והתמתנות" בשלטון.
ב'גן חיות הטרף' - תרגום מילולי בעל משמעות אירונית ל"טירגארטן", הפארק הענק שבמרכז ברלין - מתאר אריק לארסון את השנים הראשונות של השלטון הנאצי דרך סיפורם של השגריר האמריקאי בברלין, וויליאם דוד, ובתו מרת'ה. דוד, איש אקדמיה ששנים קודם עשה את הדוקטורט שלו בלייפציג, רכש כבוד רב לתרבות הגרמנית והאמין בתמימותו שתהיה לו השפעה מיטיבה על השלטון החדש. מרת'ה, בתו בת ה־24 שהייתה נתונה בהליכי גירושים, נסחפה בתחילה אחר האנרגיה הפטריוטית והעוצמה המתעתעת של עצרות ההמונים שכינסה המפלגה והאמינה שהנאציזם טוב לגרמניה.
כמו ספרו הקודם של לארסון שתורגם לעברית, 'השטן בעיר הלבנה', שמתאר מסע רציחות סדרתי על רקע היריד העולמי בשיקגו בסוף המאה ה־19, גם 'בגן חיות הטרף' נשען על תחקיר מעמיק ומגובה בשפע של מסמכים (יומנים, מכתבים, דיווחים עיתונאיים ומזכרים דיפלומטיים) שהשאירו הנפשות הפועלות. זה אינו תיעוד היסטורי במובן המקובל, אלא יותר דרמה משפחתית אינטימית על רקע נסיבות היסטוריות מובחנות - מהסוג שסטפן צווייג היה יכול לחבר. התוצאה היא מעין רומן ריאליסטי עתיר פרטים, אינטריגות, רכילות פוליטית ונשפים יוקרתיים, על רקע לובשי החולצות החומות שמתפרעים ברחובות. יש לספר איכות קולנועית ברורה, ולא מפליא שבהוליווד כבר עובדים על הסרט (על פי הפרסומים, עם טום הנקס ונטלי פורטמן בתפקידים הראשיים).
ברלין של 1933 שימרה עדיין כמה מאפיינים של רפובליקת ויימאר. האופרה והתיאטרון היו מלאים מדי ערב, ובבתי הקפה הסבו יחד עיתונאים בינלאומיים, אנשי בוהמה ובכירים במפלגה הנאצית. מרת'ה דוד, צעירה הרפתקנית ומשוחררת בהרבה לזמנה, התערתה במהירות בחיי החברה של העיר ובמהרה החלה לקטוף "ידידים". רשימת המאהבים שלה כללה את רודולף דילס, המפקד הראשון של הגסטפו; הסופר האמריקאי טום וולף שהרבה לבקר בברלין; דיפלומט צרפתי בשם ארמנד בראר; ויותר מכולם מזכיר בשגרירות ברית־המועצות בשם בוריס וינוגרדוב, קומוניסט נאמן שניסה לגייס את מרת'ה כמרגלת (וכנראה הצליח).
בשנות ה־30 שלטה בוושינגטון אווירה מובהקת של בדלנות. "הרשויות הגרמניות נוהגות ביהודים באופן מביש", אמר הנשיא רוזוולט לדוד בשיחתם הראשונה, "אבל זה אינו עניין לממשל. איננו יכולים לעשות דבר אלא למענם של אזרחים אמריקאים שבמקרה נפלו קורבן". לארסון מראה שמעבר לאינטרסים גלובליים, האנטישמיות של הנאצים הייתה מקובלת על גורמים רבים בממשל האמריקאי - חלקם החזיקו בעמדות שלא היו מביישות את גבלס.
דוד עצמו האמין בתחילה שהיהודים אחראים לפחות לחלק מהצרות שנפלו עליהם. "היהודים החזיקו בגרמניה משרות מפתח רבות הרבה יותר מאשר היו זכאים להן לפי מספרם או כישרונותיהם", כתב לחבר בארה"ב. גם בתו לא הייתה פטורה מהסנטימנט האנטי־יהודי. "הייתי קצת אנטישמית במובן הבא", כתבה בזיכרונותיה. "קיבלתי את העמדה שהיהודים אינם מושכים מבחינה חיצונית כמו הגויים ושהם פחות רצויים מבחינה חברתית".
הספר כתוב נהדר ועתיר אנקדוטות מבדחות. ארנסט "פוצי" הנפשטנגל, איש עסקים גרמני בוגר הארוורד ובעל קשרים במפלגה הנאצית, חשב בשלב מסוים שמרת'ה יכולה להיות הפילגש המושלמת לפיהרר. לשמחת כולם השידוך לא יצא לפועל: היא ראתה בפיהרר, שאמנם נישק פעם את ידה, מוקיון; היטלר סלד מהפתיחות המינית שהפגינה. התיאורים של הרמן גרינג מענגים במיוחד. האיש מס' 2 בהיררכיה הנאצית היה ענק שמן ואקסצנטרי שנהג להופיע באירועים רשמיים במדים מפוארים באורח מוגזם שהוא עיצב, וערך באחוזתו הענקית טקסים מוזרים לזכר אשתו המתה מול עשרות מוזמנים.
וויליאם דוד נפרד די מהר מהאשליות על גרמניה החדשה. הוא היה מהראשונים שהתריעו שפניו של היטלר למלחמה באירופה. רגע ההתפכחות הסופי היה 'ליל הסכינים הארוכות' ביוני 1934, שבו חוסלו יריביו הפוליטיים של היטלר, ובראשם ארנסט רהם, מפקד האס־אה. דוד ומשפחתו נשארו בברלין עד 1937 אבל עכשיו, כש"המפלצות הכריזו על טבען האמיתי", כניסוחו של לארסון בספר המצוין הזה, כל שנותר היה לספור לאחור עד לריסוקה הסופי של הציוויליזציה.
