אפצ'יק ביומולדת (או הפסימיות שבאופטימיות)

דמי ניצול / "שמעת שיונתן פולארד השתחרר?" שאלתי את ר' שישב מולי לא מגולח.

"לא", הוא ענה.

"איך זה?" שאלתי.

"כי אני לא קורא עיתונים ולא רואה טלוויזיה ולא שומע גלגלצ", צחק.

"נו, ואת מי שבגללו הוא נשלח לכלא הענישו?" שאל.

"מה פתאום?" עניתי, "בארץ לא משלמים דמי ניצול".

זה היה בתחילת השבוע, כשנפגשתי עם ר' אחרי שנים שלא התראינו. ר' הוא מוזיקאי אדיר ועשינו יחד את האלבומים "לילה לא שקט" ו"ירח".

שמעתם על געגועים? כי לפעמים אנחנו מתגעגעים למישהו ולא יודעים שמתגעגעים אליו, עד שהוא מסמס בהפתעה ומזכיר לנו את עצמו.

אז ר' סימס ובא. וכשנשמעה דפיקה בדלת ופתחתי אותה יצא לי מהפה אההה ארוך ו"יאללה תיכנסו" בלשון רבים, למרות ש־ר' היה רק אחד ליד הדלת.

"מה נזכרת בי שסימסת פתאום?" שאלתי.

"אנחנו תווים ישנים", אמר, "אז בא לי לנגן".

אפצ'יק / ישבתי עם ר' וכיסינו את כל הזמן שעבר ואת כל ההבטחות שקוימו ולא קוימו.

וכשהלך חשבתי, מעניין כמה זמן ייקח עד שנתראה שוב, ונזכרתי שחנוך לוין כתב: "הייתי בשבילכם כמו אפצ'יק. אומרים 'לבריאות' והולכים הלאה".

אחר כך הבטתי מהחלון, ראיתי את השמש הסתווית ונהייתי אופטימי־פסימי. פסימי כי השמש מתפיידת מזמן כל יום במהירות ובושה בחמש אחר הצהריים. ואופטימי כי היא נשארה הדבר האחרון שאפשר להתחמם בקרניו בימים טרופים וקשים אלו. וכשיצא לי גם אפצ'יק ביומולדת שחל לי השבוע, לא ידעתי מה לחשוב.

אבק ספרים / "בא לך לנקות קצת אבק ולזרוק חלק מהספרים שלך?" הציעה לי הזוגה, "כי הקומה עלולה ליפול". אז קניתי סקוץ' ומטליות, אלא שכשהתחלתי לנקות עצרתי מיד על ספרים נשכחים וחוברות כמו "יצאתי לשאוף קצת רוח" של מאיר אריאל.

מאיר הזה היה גאון שובב, והקטע הבא עוסק בשכנות שדי פשטה לאחרונה את הרגל, בשל חוסר סובלנות.

אנא, קראו בסבלנות את התקציר.

הדשא של השכן / אתם יודעים שבקיבוץ לכל חבר יש פיסת דשא (כך מספר מאיר) ואתם מכירים את הפתגם "הדשא של השכן ירוק יותר"?

אני הייתי מקפיד על זה, שהדשא של השכן שלי יהיה תמיד ירוק יותר ושלפחות פתגם אחד יחול עליי אחד לאחד.

מה הייתי עושה? הייתי מצהיב את הדשא שלי. הייתי מצמיא אותו. ואכן הוא נהיה ירקרק ושרוע. ואילו הדשא של השכן מה זה ירוק? שחור.

עברו עליי כמה ימים. הדשא שלי נהיה צהוב ממש וזה עיצבן את השכן שלי.

"תשקה את הדשא", אמר לי יום אחד, "תן לו קצת חיים".

אמרתי לו, "לא, תודה. אני מקפיד לקיים את הפתגם".

זה כבר הרגיז אותו. כי אני הייתי בכלל הזה אחד לאחד, אבל אותו הוצאתי מהכלל, כי הדשא של השכן שלו היה צהוב עד חום. אז הוא כעס.

ומכאן (ממשיך מאיר ומספר) התפתחה מריבת שכנים אדירה. וכשהשכן התחיל להשקות את הדשא הצהוב והמאיים שלי כדי להפוך אותו לירוק יותר, "התחלתי לחשוב מהר שאם אני אוותר לו, מה ייוותר ממני? ואם הוא יוותר לי, מה ייוותר ממנו? ואם שנינו לא נוותר, מה ייוותר מאיתנו?"

(עד כאן מאיר, ומעכשיו אני).

הקו של השכנה / לעומת מאיר, הסכסוך שלי קרה דווקא עם שכנה חמודה, שאין לי מושג למה חטפה קריזה והשאירה לי פתק נזיפה על זגוגית המכונית: "נא לא להחנות על הקו שמסמן את החניה שלי".

אמנם הגלגל הימני שלי באמת דרך על הקו שלה בטעות, אבל מצד שני אפילו לא עברתי את הקו, וחשבתי, מה הפריע לה: כבוד? אגו? שליטה?

כל אותו היום היססתי אם להגיד לה שלדרוך על הקו זה לא משהו נורא כזה שצריך להשאיר עליו פתק שמלבין את פניך, כלומר מבייש אותך.

וחוץ מזה, יכולתי לגלות לה, שלא פעם בקיץ רחצתי גם את הרכב שלה כשרחצתי את שלי.

בסוף הבנתי שאם על פי משנת מאיר אריאל, הדשא של השכן ירוק יותר, אז על פי משנת חיי, כנראה הקו של השכן לבן יותר, והנחתי לזה.

נובמבר / שלושה דברים קרו לי בנובמבר: הראשון, שנולדתי ב־26 שחל השבוע (ולא משנה באיזו שנה). השני, שהתגייסתי (ב־67'). והשלישי, שהתחתנתי עד שהתגרשתי (ב־70'). למה בנובמבר? אין לי מושג. מה שבטוח שהכל עדיין פתוח. אולי איוולד שוב, אולי אתגייס ואולי אתחתן.

אבל נובמבר היה גם מר השבוע. כי פניהם היפות של הצעירים החפים מפשע הדר בוכריס וזיו מזרחי ז"ל שנרצחו מביטות בנו כאומרות: מה חטאנו?

טמטום וחמדנות / "דצמבר המר זעקו כותרות בעיתון/ ושר האוצר נתן במבט ראיון/ הציבור מטומטם/ ולכן הציבור משלם". ("מחכים למשיח"). זוכרים?

בשבוע הבא יחול דצמבר ואנחנו נהיה כרגיל המטומטמים והמשלמים, לאור אולי מכירת גולן טלקום לסלקום, שעלולה להשיב אלינו את הסלולר החמדן.

חוץ מזה, יצאו לשוק מילקים חדשים ויקרים, כוללי שוקולד אמיתי, שהם התשובה למילקים הישנים שהיו יקרים, אבל רק בטעם שוקולד. אבל לצערי לא יכולתי לקבוע אם זה נכון. איני מרשה לעצמי יותר להתפתות לשוקולד (רק עם תחליף סוכר מולטיטול), כי נדרתי לחיות את חיי בלי סוכר.

וכך נזכרתי שוב בסיפור השוקולד של ר' (השני) ז"ל, שהיה איתי בלהקת חיל הים ופעם נשלח לכלא צבאי על איזו שטות שעשה. ואיך שבאנו לבקר אותו, יחד עם קצין החינוך של החיל ששפט אותו, שלף לפתע הקצין הבכיר במעשה אבירי חפיסת שוקולד מהכיס ואמר לר' המעוך: "אמנם דפקתי אותך, אבל קח שוקולטוס שימתיק לך את החיים המרים". ואז הבנתי מה זה לתקוע אופטימיות בפסימיות.

אבל כשהשבוע שני סטודנטים אריתריאים מבקשי מקלט, שלומדים מינהל עסקים בבינתחומי בהרצליה, נשלחו למתקן חולות בהנחה שיוכלו ללמוד במרחק של 190 ק"מ, הפסימיות הרגה לי את האופטימיות לגמרי.

אהבה / היום חשבתי על אהבה, שזה הרגש המופלא שממלא לנו את חללי המרירות ושאר החסכים שלנו. ולמה חשבתי על אהבה? ברור. גם בגלל היומולדת וגם כי הייתה לי צמרמורת וחטפתי שפעת קלה.

אומרים שאם יש לכם אפצ'יקים וצמרמורת עם חום מעל 37.3, אז זו שפעת. אבל אם יש לכם 38.9, אז זו אהבה.

המנטור / הילדים לקחו אותי לארוחת ילדים, והמבוגרים עשו לי טולולו שמייח. ושוב הבנתי שבימי הולדת אתה נע בין אופטימיות לפסימיות. כי מצד אחד ניצחת את הסטטיסטיקה והגעת עד הלום. ומצד שני, מי יודע כמה אנשים, חלומות וחפצים השארת בדרך.

בסוף נרדמתי מותש במרחב הביתי שלי (הספה) וחלמתי את החלום הבא:

אוניית משא חצתה את הים, ואני ישבתי על ראש התורן שלה. ומלח אחד צעק אליי מהסיפון: היי, שמעת שאפשר ליפול מכזה גובה?

ועניתי לו: אתה מפסיד שאתה לא עולה.

אז הוא עלה. ולמרות שהיה שם גבוה, מפחיד ומאיים, כל העולם נפרש בפנינו.

כשהתעוררתי הייתה לי לרגע תחושה נפלאה, כמו שיש כשאתה מפסיק להילחם נגד כולם. מצד שני הוצפתי ברגשות מעורבים. כאילו נהיית לפתע מנטור עולמי ומישהו מצלצל ושואל אותך: "תגיד, אולי אתה יודע במקרה איך מחסלים את דאעש?" ואתה מתמלא אופטימיות, כי שאלו אותך, ופסימיות כי אין לך אפילו רבע תשובה.

בסוף השכנה עברה לידי בבוקר ואמרה: היי, מזל טוב, נשמה, מה שלומך?

ואז בדיוק יצא לי אפצ'יק וכל הסיפור עם הקו הלבן נשכח ממני ונמסתי וסלחתי לה. וגם זו הייתה אופטימיות שבפסימיות או סתם טיפשות אנושית.