ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ששון. "אנשים לא מבחינים בין ביקורת על המדינה לביקורת על הממשלה. ואם אתה מבקר את מדיניות הממשלה, אתה נחשד כאנטי־ישראלי" | צילום: אלכס קולומויסקי
    7 ימים • 25.11.2015
    אני דווקא פטריוטית
    לפני כ־10 שנים המדינה סערה: דוח המאחזים שחיברה טליה ששון טילטל את המערכת הפוליטית וששון ספגה אש מימין ומשמאל. היום, אחרי שמונתה לתפקיד הטעון של נשיאת הקרן החדשה לישראל ועם ספר חדש המתאר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של כתיבת הדוח, ששון (64) מנסה להסביר למה היא הציונית האמיתית, מדוע היא מתנגדת לחרם על ישראל ואיך יכול להיות פה שלום, עכשיו
    אלעד זרט

    אלה ימים לא פשוטים", אומרת נשיאת הקרן החדשה, טליה ששון, "אבל דווקא עכשיו חשוב יותר מתמיד להבחין בין מעשי דאעש באירופה ומלחמת התרבות המתקיימת בין המערב ובין חלקים באיסלאם, לבין מדינת ישראל, האינטרסים שלה והסכסוך שלה עם העם הפלסטיני. מאחר שאני מאמינה שאפשר לפתור את הסכסוך עם העם הפלסטיני, ואינני יודעת מה יעלה בעתיד המאבק של דאעש עם העולם המערבי, אני לא רוצה לשים אותם בסל אחד. לדעתי, הפלסטינים מבוהלים מדאעש באותה מידה שאנחנו מבוהלים מהם – ויש להם סיבות טובות".

     

    אבל עד שייפתר הסכסוך, בישראל נוצר פילוג קשה בין ימין לשמאל.

     

    "הפילוג הזה נועד לגמד את השמאל, לעשות לו דה־לגיטימציה ולפגוע בו. הימין – בציבור ואפילו בעולם – הצליח לנכס לעצמו את הפטריוטיות. אנשים לא מבחינים בין ביקורת על המדינה לביקורת על הממשלה. אם אתה מבקר את מדיניות הממשלה, אתה נחשד כאנטי־ישראלי".

     

    טליה ששון אינה חוששת מההשלכות של ביקורת על מדיניות הממשלה. בחודש יוני השנה היא נכנסה לתפקיד נשיאת הקרן החדשה, אחרי תקופה לא קלה שעברה על הארגון, שזוכה לביקורת חריפה מגופי ימין בארץ. בימים שאחרי מבצע "עופרת יצוקה", תנועת "אם תרצו" האשימה את הקרן בתמיכה בארגונים שסיפקו נתונים לוועדת גולדסטון. לזה כמובן נוספו האשמות של השנים האחרונות, שלפיהן הקרן מממנת גופים שגורמים נזק חמור לישראל בעולם.

     

    פריז, אוקטובר 2015. הפגנה להחרמת ישראל. ששון: "שופטים אותנו יותר לחומרה" | צילום: איי.אף.פי
    פריז, אוקטובר 2015. הפגנה להחרמת ישראל. ששון: "שופטים אותנו יותר לחומרה" | צילום: איי.אף.פי

     

     

    "אני מכירה באופן כללי את המשברים שהקרן ידעה, אבל לא לפרטי פרטים", אומרת ששון בהתייחסה לתקופה ההיא. "מה בדיוק היה, מה הקרן נתנה, אם נתנה, אין לי ידיעה".

     

    הקרן החדשה סופגת גם היום ביקורת קשה על עמדותיה. את מגדירה את עצמך פטריוטית ישראלית?

     

    "כן. אני דווקא פטריוטית. ומדינת ישראל היא הדבר הכי חשוב לי בחיי, אחרי משפחתי. אני מקדישה את כל כולי למה שאני מקווה שמקדם את המדינה, מתוך אמונה שזה הדבר שצריך לעשות כדי לשמור על המדינה שלי, שאני אוהבת. אני יודעת שעלולים לתייג אותי כשמאלנית ואז מיד לקבוע שאני אנטי־פטריוטית, ולכן חשוב לי להסביר מי אני.

     

    "באתי ממשפחה מאוד־מאוד ציונית, שהקדישה לפני מאה שנה את חייה למדינת ישראל — להקמתה, לבנייתה, לשגשוגה ולפריחתה. משפחה שאוהבת את המדינה הזאת בכל ליבה ושרוצה להגן עליה. גם אם מישהו לא מקבל את השקפתי הפוליטית־מדינית, שזה בסדר גמור, אני רוצה שהוא יבין שאני עושה את הדברים בעד המדינה. חשוב שאנשים יבינו שיש ויכוח אמיתי על מהי טובתה של מדינת ישראל".

     

    ויסגלס. "זקוקים לשירותייך" | צילום: מיכאל קרמר
    ויסגלס. "זקוקים לשירותייך" | צילום: מיכאל קרמר

     

     

    ומהי לתפיסתך טובתה של המדינה?

     

    "אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לשמור על מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ומדינה שכל אזרחיה שווים. זאת המורשת שעליה גדלתי. זאת התורה שלי. לטוב או לרע – זאת אני. מדינת ישראל והדמוקרטיה יושבות על אותה מדרגה מבחינתי. אני לא רוצה לוותר על שום דבר ממרכיבי הזהות שעליה גדלתי. על זה נהרגו חבריי במלחמות. אני חושבת שזה נמצא בסכנה – ישראל מאבדת את הלגיטימיות בעולם כמדינה דמוקרטית. וככל שהתהליך הזה יהיה יותר חזק ויותר בולט, נאבד את הלגיטימיות שלנו גם כמדינת הלאום של העם היהודי".

     

    אבל איך כל האהבה הציונית הזאת מסתדרת עם הטענות, גם של יהודים בארה"ב ובאירופה, אגב, שלפיהן חלק מהגופים שהקרן תומכת בהם מציגים מציאות מעוותת, גורמים נזק לישראל ומעודדים ארגונים אנטי־ישראליים?

     

    "דמוקרטיה זה חופש ביטוי. זה ביקורת. ובלי ביקורת אין שינוי. אנשים במשטר דמוקרטי רוצים להשפיע על השלטון ולשנות אותו לטובה לפי השקפתם, כל אחד והשקפתו כמובן. אם יש ארגון כמו שוברים שתיקה של אנשים ששירתו בצה"ל, והם רואים במהלך השירות שלהם קושי בהתנהלות ומצביעים על הקושי הזה בדוח, והם שולחים את הדוח לצבא ההגנה לישראל והפצ"ר מוצא לנכון בשמונה מקרים לפתוח בחקירות כדי לנקוט אמצעים משפטיים נגד מי שלכאורה נהג שלא כדין, אז מה לא בסדר בארגון הזה?"

     

    פינוי מאחז מגרון. ששון: "הקמת יישובים מתחת לרדאר, בלי החלטת ממשלה" | צילום: עמית שאבי
    פינוי מאחז מגרון. ששון: "הקמת יישובים מתחת לרדאר, בלי החלטת ממשלה" | צילום: עמית שאבי

     

     

    אבל במלחמה יש גם סיטואציות שאי־אפשר לשפוט אותן, במיוחד כשאתה נלחם בארגון טרור כמו חמאס ומנסה לשמור על כללי המוסר שלך.

     

    "חמאס הוא ארגון טרור. אני לא רוצה לדבר על רמת המוסר שלו. אני לא חלק מהם. זה לא העם שלי. הם אנשים איומים. אני רוצה לתקן את המדינה שלי. אני רוצה לעשות כך שיהיה הבדל תהומי בין מדינת ישראל לחמאס. אנחנו מדינה אחרת ואנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כחלק מהעולם המוסרי, וזה מחייב התייחסות אחרת אלינו. זה נכון, שופטים אותנו יותר לחומרה, אבל אני חושבת שזה יותר טוב לנו.

     

    "יש מצב בסיסי שהוא לא טוב למדינת ישראל והוא הכיבוש. כל זמן שמדינת ישראל תמשיך להיות מדינה כובשת – יראו אותנו בצד הרע. עד שלא נתקן את זה, לא יעזור לנו שום דבר".

     

    מה דעתך על החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות?

    "ברמה האישית אני נגד חרמות בכלל, וזאת גם העמדה של הקרן החדשה לישראל. אנחנו נגד הקמפיין של BDS. הטענה שסימון מוצרים אינו חרם היא שקר. הם הרי מציגים את זה כעניין טכני – שהגדה המערבית היא לא חלק ממדינת ישראל ולכן היא לא זכאית להטבות המס, שישראל זכאית להן. ישראל אגב מעולם לא סיפחה את הגדה המערבית. אין טענה של מדינת ישראל שהגדה המערבית היא חלק ממנה, ולכן הקהילה הבינלאומית אינה מקבלת את ההתנחלות כפעילות חוקית בגדה המערבית. את זה אמר בית הדין הבינלאומי ב־2004. הסכנה בעיניי היא שזה עלול לזלוג לחרם על תוצרת ישראלית בכלל. זה דבר שמטריד אותי יותר".

     

     

    דרשוביץ. מתח ביקורת | צילום: צביקה טישלר
    דרשוביץ. מתח ביקורת | צילום: צביקה טישלר

     

     

    יש בכלל סיכוי שחרם כזה ישנה משהו?

     

    "הייתי שמחה אם ישראל הייתה משנה את המדיניות שלה – לא בגלל סימון מוצרים כזה או אחר, אלא מסיבות מהותיות ואינטרסנטיות. אני לא חושבת שהמדיניות הישראלית, כבר הרבה שנים, מקדמת את האינטרסים של מדינת ישראל".

     

    קריירה בפרקליטות

     

    לטליה ששון (64), שחיברה ב־2005 את דוח המאחזים לפי בקשתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, קריירה ארוכה בעולם המשפטי: 25 שנים עבדה בפרקליטות, 12 מהן בפרקליטות מחוז ירושלים וכ־13 בפרקליטות המדינה, במשרד הראשי בירושלים. במשך שנים ייצגה את המדינה בבית המשפט העליון ובאמצע שנות ה־90 מונתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן־יאיר, לעמוד בראש צוות שעקב אחר פעולות אכיפת החוק על ישראלים ביהודה ושומרון. אז עוד הייתה ששון מעורבת פעמים רבות בהחלטות בנושאי ביטחון וזכויות אדם בגדה המערבית. אבל דבר לא הכין אותה באמת לאתגר של כתיבת דוח המאחזים, שנחשב בין היתר לזרז לתוכנית ההתנתקות מעזה.

     

    במשך שישה חודשים ראיינה ששון את בעלי התפקידים האחראים במשרדי הממשלה השונים, עד שפירסמה את הדוח. בימים אלה היא מסכמת את התקופה המטלטלת ההיא בספר חדש, "על פי תהום – האם ניצחון ההתנחלויות הוא סופה של הדמוקרטיה הישראלית?" (הוצאת כתר), אשר חושף בין היתר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים בזמן כתיבת הדוח — הישיבות הסודיות, ההחלטות והמסקנות שעלו בדרך, וגם את הרהורי ליבה במהלך 11 השנים שעברו מאז קיבלה טלפון מדובי ויסגלס, כשהיה מנהל לשכתו של ראש הממשלה אריק שרון.

     

    בספרה מתארת ששון את השיחה שהתקיימה בינה ובין ויסגלס:

     

    "תשמעי", הוא נכנס במהירות לעניינים שהביאו אותו אליי, "אנחנו זקוקים לשירותייך. אני פונה אלייך לבקשת ראש הממשלה אריאל שרון. אני יודע שפרשת משירות המדינה. אבל אנחנו צריכים פרקליט שיכין דוח עבור ראש הממשלה – דוח שיוגש לממשלה – על המאחזים הבלתי מורשים בשטחים. קורים שם דברים חמורים וצריך להפסיק את זה. ראש הממשלה מבקש שתכיני עבורו דוח מקיף בעניין. את מוכנה להיפגש איתי? אם אפשר אז עוד היום. למעשה, כל שעה. אם את יכולה ממש עכשיו זה הכי טוב.

     

    "כן, כן, זה ממש דחוף. אז תבואי למשרד ראש הממשלה בירושלים".

     

    "טוב", עניתי, עדיין בהלם, "אני אבוא אליך ללשכה. היום, אני מבטיחה".

     

     

    "אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי איך זה עובד", נזכרת ששון בתחושותיה כשהחלה בכתיבת דוח המאחזים. "פתאום הבנתי שיש פה שיטה. היא קיימת עד היום, אגב. מאמצע שנות ה־90 ועד ליום הגשת דוח המאחזים לממשלת שרון, במארס 2005, הוקמו בגדה המערבית כ־105 מאחזים, למרות שהממשלות השונות – החל בממשלת נתניהו הראשונה, דרך ממשלת אהוד ברק וכלה בזו של אריאל שרון – לא אישרו ולו בנייתו של יישוב אחד חדש בגדה המערבית. איך זה יכול להיות? בזכות השיטה".

     

    בספרך את מציגה את מאחז מגרון כמשל לשיטה.

     

    "נכון. כי מגרון הוא לדעתי מקרה קלאסי להקמת יישוב מתחת לרדאר. רוב המאחזים הוקמו כך. אין להם החלטת ממשלה. הם מוקמים כשהם מחופשים לשכונה של יישוב קיים, ומשם נולד יישוב חדש. מגרון אמנם אינו בתחום מוניציפלי של ייבוש אחר, אבל הוקם מתחת לרדאר. הוא התחיל בבקשה להקים אנטנה סלולרית על ראש גבעה לפני מבצע 'חומת מגן' כדי שתהיה לחיילים קליטה טובה יותר. לאחר מכן ביקשו לחבר את האנטנה לחשמל, לגדר אותה ולהציב לידה בניין קטן, בטענה שהוא חיוני לספקים של האנטנה. מפה לשם נפרץ ציר גישה וליד האנטנה הונחו קרוואנים, והנה לך מאחז. הבירורים שערכתי בזמנו העלו שאת פרישת התשתיות למאחז מימן באופן מלא או קרוב לכך משרד השיכון, בעלות של כארבעה מיליון שקל מכספי משלם המסים".

     

    כך עבדה השיטה בכל המאחזים?

     

    "לא. רוב המאחזים קמים בשטח מוניציפלי של יישוב אחר, שיש לו סמל יישוב. סמל יישוב משמעותו שהיישוב מקבל בכל חודש הקצבה שוטפת ממשרד הפנים, כמו כל יישוב בישראל. כשאני עשיתי את הדוח, היו סביב היישוב איתמר שבע נקודות שונות, בקצוות של התחום המוניציפלי של היישוב המקורי. בגדול, הנקודות הן יישוב אחר, אבל הן מוגדרות שכונות של היישוב המקורי. הן מקבלות מימון מהמדינה, למרות שהן לא אושרו בהחלטת ממשלה. אמנת ז'נווה הרביעית מפרטת בדיוק מה מותר לעשות בשטחים. דבר אחד ברור – היא אוסרת על העברת אוכלוסייה אזרחית ישראלית לאזורים שנכבשו ב־1967. הממשלות מתעלמות מן האמנה ומבקשות לרצות את הציבור הימני. ובפועל, הכל נופל על בית המשפט העליון, שמצטייר כאויב העם. בית המשפט הוא לא טוב או רע. הוא אבן היסוד של חברה דמוקרטית".

     

    מה דעתך על הכוונה להצר את צעדיו של בית המשפט העליון?

     

    "זוהי מגמה רעה מאוד. אני חושבת שיש פה עימות בסיסי על מהותה של מדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה, לבית המשפט העליון יש תפקיד. יש לנו חוקי יסוד, אבל הם ניתנים לשינוי באמצעות רוב בכנסת. בתפקיד הרגיש הזה יושב בית המשפט העליון ומנסה ככל יכולתו להגן על זכויות האדם הבסיסיות של האזרחים. הגבלת סמכויות בית המשפט מזיקה לא רק לבית המשפט, אלא בעיקר לדמוקרטיה הישראלית – ובכך לנו, האזרחים".

     

    אולי זה קונפליקט בלתי נמנע בין השלטון למערכת המשפט?

     

    "השלטון תמיד אגרסיבי. אגב, לא רק בישראל. הוא חמדני ואוהב כוח ועוד כוח. ההפרדה בין הרשויות השונות נועדה ליצור איזון. הריסון לכאורה של בית המשפט על ידי הימין עלול לפגוע בדמוקרטיה הישראלית. ברוב מדינות המערב יש חוקה שמגינה על הדמוקרטיה. לנו אין. הרעיון הזה, שצריך חוקה, הפך לנחלת הכלל בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה. הרי גרמניה הייתה מדינה דמוקרטית והפכה למפלצת הנאצית. לפי הגישה הזאת, אם יהיה רוב בכנסת לכך שישראל היא מדינה פשיסטית ולא דמוקרטית, אז זה יהיה מקובל, לכאורה. גם דמוקרטיה חשופה לסכנה, ואתה צריך לשאול את עצמך איך אתה מגן עליה".

     

    בעולם פתוח

     

    ומה שהחל בדוח המאחזים שהגישה ששון ב־2005 נמשך מבחינתה גם בימים אלה, כמאבק רחב יותר, כשהיא מכהנת כנשיאת הקרן החדשה לישראל, התומכת בארגונים אחרים, בהם גם ארגונים למען נשים, עובדים זרים, מיעוטים, פריפריה ורבים אחרים.

     

    "העניין עם הקרן חוזר בדיוק למקום של הביקורת על הממשלה. הממשלה רואה בארגונים האלה מי שמאתגרים את מדיניותה. מי הגיש את העתירה על מגרון? שלום עכשיו. מי מימן אותו? יטענו שזו הקרן החדשה. ולכן הממשלה רואה בקרן החדשה מוסד שפועל נגד המדינה. זו אחת הסיבות שבגללן הקרן מתוארת כאנטי־פטריוטית".

     

    איפה עובר הקו האדום שלך?

     

    "כאמור, אנחנו נגד חרם על ישראל, BDS. נגד קריאות לסרבנות השירות בצה"ל. יש דברים שארגונים כן עושים והם לא מחוץ לקווים האדומים שלנו, לפחות לא כרגע, ולא תמיד אני כל כך מאושרת מזה. אני אומרת שדמוקרטיה מחייבת אותך לספוג גם מה שאתה לא אוהב. עד גבול מסוים".

     

    את אומרת שהקרן מתנגדת ל־BDS, אבל ייתכן שחלק מהארגונים שאתם מממנים – כמו שוברים שתיקה, שמביאים עדויות של חיילים מהשטח, ובצלם – גורמים נזק לישראל בעולם ובכך מחזקים את החרם?

     

    "אנחנו חיים בעולם שאי־אפשר להסתיר בו כלום. הכל פתוח. חשוב שיבקרו את פעולות הממשלה. כל ממשלה. תמיד יש דברים שנעשים בחוסר תקינות, וגם אצלנו. כל שלטון יבקש להעלים חוסר תקינות, כי הוא רוצה להראות כמה הוא נפלא ונהדר. היום, ברגע שאתה מפרסם ביוטיוב, בטוויטר או בכל אמצעי אחר, זה חשוף לכולם. זה לא שאם ישראל לא תפרסם את הבעיות שלה, אף אחד לא יפרסם. גם הצד השני יכול לפרסם".

     

    אבל לפעמים פרסום יוצא מההקשר. אלן דרשוביץ, המשפטן היהודי־אמריקאי, מתח ביקורת על שוברים שתיקה וטען שהם אינם מציגים את העדויות באור הנכון.

     

    "נכון שלפעמים פרסום יוצא מקונטקסט. אבל לפעמים גם פרסום של הצד השני עלינו יוצא מקונטקסט. ופרסום רע לא מחכה לשוברים שתיקה. אתה לא יכול להסתיר. העדויות גם לא יכולות להיות תחליף לחקירה של רשויות האכיפה, בעיניי. שוברים שתיקה יכולים לכתוב על מה שמסרו להם, אבל הם לא יכולים להיות תחליף לחקירה. גם צריך להגן על החיילים שבאו ופתחו את הפה. אלה חיילי צה"ל והם מילאו את תפקידם. הם אנשים טובים, מלח הארץ. אבל יש נורמות מוסריות גם במלחמה, ולא כל דבר מותר".

     

    השטחים כנטל

     

    כבר שנים שששון מסתובבת בעולם ומרצה על ישראל ועל מעורבותה הפוליטית. היא רואה בעצמה אדם השייך לזירה הציבורית המחפשת תמיד שליחות למלא. היום הקרן החדשה מתרחבת, ולצד סניפים בארה"ב ובקנדה, שיש בהן נוכחות יהודית בולטת, נפתח לאחרונה סניף גם בברלין. כל ארגון שמקבל כסף נבדק. דבר אחד בטוח – הכסף לא יגיע להתנחלויות.

     

    השמאל ויתר לדעתך על רעיון פינוי השטחים?

     

    "אני לא בטוחה שהטווח המפלגתי נותן תמונה אמיתית של הציבור בישראל. אני מאמינה שיש ציבור גדול בישראל, שיסודות ההקמה של המדינה עדיין מאחדים אותו. אני בטוחה בזה. כל התיוג הזה נועד לבדל את מי שהוא לא ימין. אני חושבת שחלקים גדולים מהציבור רוצים שהמדינה תהיה חופשית ודמוקרטית, עם כלכלה נורמלית, כדי שהילדים שלהם יוכלו לגדול כאן ויהיה להם דיור".

     

    לדעתך, יש היום רוב בציבור היהודי לוויתור על השטחים?

     

    "רוב הציבור לא מבין למה השטחים כל כך מסוכנים למדינת ישראל, ועצם נקיטת המילה 'ויתור' מלמדת על הבעיה. הוויתור על השטחים הוא בכלל לא ויתור. מדובר בנטל על גבה של מדינת ישראל. זה עונש שאנחנו אוכלים אותו יום־יום והוא מכרסם בנו ופוגע בנו. אנחנו צריכים להשתחרר מהם".

     

    ומה עם העניין הביטחוני? כשפינינו את רצועת עזה קיבלנו טילים בתמורה.

     

    "צריך להפריד בין השליטה הצבאית להקמת ההתנחלויות. הימין מגיש לנו את זה כדייסה אחת, אבל זה לא אותו דבר. אני האדם האחרון שמציע לסגת באופן מוחלט. צריך להבחין בין הנושא הביטחוני לנושא ההתנחלותי. אם יהיה הסכם שלום בינינו ובין הפלסטינים, אני מעריכה שיהיה אפשר להשאיר 75 אחוז מהמתנחלים במקומם. תמורת השטח שבו הם יישבו, אנחנו ניתן שטחים מתוך ישראל הריבונית והגבול יעבור במקומות אחרים.

     

    "הנושא הביטחוני הוא נושא אחר. מובן שלפני הסכם שלום עם הפלסטינים אסור להזיז אף חייל, וצריך לעזוב את השטח בהדרגה במהלך השנים, כדי לבדוק שלצד הפלסטיני יש שליטה אפקטיבית בשטח, שלא נהיה כמו לבנון. צריך להגיע להסכם על פירוז מלא של הגדה המערבית. רק כשהרמטכ"ל וכל האלופים שלו יהיו שלמים עם היציאה מהשטחים, אז נצא. הותרת המצב כפי שהוא כרגע עלולה להביא להחלשת הרשות הפלסטינית, ומנגד לגרום לכניסה של חמאס, אל־קאעידה ודאעש. אלה הדברים האחרונים שאנחנו רוצים שיקרו. כרגע ישראל עושה הכל כדי שחמאס ישלוט".

     

    זה גם נשמע כמו תהליך לא פשוט.

     

    "תראה, גם בשלום יש סיכון. לחשוב בנאיביות שאחרי הסכם שלום תגיע אחרית הימים – זה לא נכון. אחריו יבואו הקיצונים, גם מהצד שלנו וגם משלהם. אבל אני חושבת על הילדים שלי ועל יסודות המדינה הזאת, שיש בהם תקווה ולא ייאוש. המצב הנוכחי מבטיח לנו בוודאות את המשך סכסוך הדמים הזה. הוא עלול להוביל למלחמה קולוסאלית, שמספר הנפגעים בה יהיה בלתי נתפס".

     

    את אופטימית?

     

    "מאוד אופטימית. כל אדם שפועל לשינוי, מאמין שהשינוי אפשרי. אני קוראת – בואו תבינו את הבעיה האיומה. להגיד שאין בעיה? אני לא מסוגלת להשלים עם זה. הפכתי לדמות שנויה במחלוקת עוד לפני דוח המאחזים. אני מאמינה שאדם שנוי במחלוקת זה אדם עם עמדה ברורה, ותמיד יהיה מי שייצא נגדה. אז לא צריך להיבהל. אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי. ככל שיהיו לי חיים, אמשיך את המאבק הזה. אני מאמינה בו. אני חייבת אותו לילדים שלי". •

     


    פרסום ראשון: 25.11.15 , 14:15