שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אבישי מרידור. "אני דווקא לא איזה צנוע מופלג, אני שחקן, אתה יודע"
    7 ימים • 25.11.2015
    מרידור 3.0
    אבישי מרידור, הבן של דן מרידור ודור שלישי למשפחה בית"רית גאה, היה נווט בחיל האוויר שהחליט בגיל 27 על מהפך ועבר ללמוד משחק. שלוש שנים אחר כך, עם תפקיד ראשי ראשון בתיאטרון הקאמרי, הוא מספר מה אמרו ההורים על התפנית המפתיעה, איך הגיבה סבתא, פרופ' רעננה מרידור, מה עושה מי שמגדיר את עצמו חנון ירושלמי בשואו–ביזנס, ולמה החליט לשתף ברבים שהצביע בבחירות האחרונות למחנה הציוני
    יואב בירנברג

    לפני שלוש שנים, בגיל 27, החליט אבישי מרידור שהוא את חלקו למורשת המשפחתית כבר תרם. עכשיו הגיע הזמן לעשות לביתו. "מילדות, תמיד דיברתי על הרצון שלי להיות שחקן", הוא אומר. "כשהייתי בן 14, אמא שלי לקחה אותי לראות את המחזמר 'קברט' בברודוויי. הייתי מהופנט. יצאתי משם בתחושה שאם אני לא הופך לשחקן – אני לא חי כמו שאני אמור לחיות. אחר כך אמנם למדתי במגמת תיאטרון, אבל סירבתי ללכת לחוגים למשחק מחוץ לבית הספר".

     

    למה?

     

    "כי הייתי מאוד להוט להתגייס לקרבי. אני בא ממשפחה של מפקדי טנקים. כולם היו בחטיבה 7. האתוס המשפחתי היה להתגייס לקורס טיס, לעוף ממנו ולעבור להיות קצין בחטיבה 7. זה היה גם החלום שלי".

     

    אבישי מרידור, שעושה את צעדיו הראשונים כשחקן בתיאטרון הקאמרי, הוא בן הזקונים של דן וליאורה מרידור – שר המשפטים לשעבר הנמנה עם נסיכי הליכוד וכלכלנית, לשעבר בכירה בבנק ישראל ובבנק הבינלאומי; נכדם של אליהו ז"ל ופרופ' רעננה מרידור תבדל"א – מראשי האצ"ל וממייסדי תנועת חרות ולוחמת אצ"ל שלימדה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית; והאחיין של סלי מרידור – לשעבר יו"ר הסוכנות היהודית ושגריר ישראל בארה"ב.

     

     
    "אני מעריץ את ההורים שלי ומאוד גאה להיות הבן שלהם. הלוואי שהיו לי עשרה אחוזים מהכישורים שלהם. באופי, לשמחתי, אני שילוב של שניהם"
    "אני מעריץ את ההורים שלי ומאוד גאה להיות הבן שלהם. הלוואי שהיו לי עשרה אחוזים מהכישורים שלהם. באופי, לשמחתי, אני שילוב של שניהם"

     

     

    רק שבניגוד לאתוס המשפחתי, אבישי מרידור לא עף כל כך מהר מקורס טיס ושירת שמונה שנים בחיל האוויר, רובן כנווט. "ברגע שהבנתי שאני עומד לסיים את קורס הטיס, מחקתי את עולם התיאטרון מתוכי", הוא אומר. שמונה שנים, הוא מספר, התנזר לחלוטין מהצגות, עד שבטיול לסקוטלנד, במהלך שירות הקבע שלו, לא הצליח להתאפק עוד. "ראיתי בפסטיבל אדינבורו את 'מהומה רבה על לא דבר' של שייקספיר והבנתי שהחלום לא נעלם. להפך, הוא עדיין בוער בי. זמן קצר אחר כך כבר הייתי רשום למבחנים בחמישה בתי ספר למשחק".

     

    היו למהפך הזה סימנים מוקדמים?

     

    "באחת הארוחות המשפחתיות, כשליוויתי הביתה את סבתא שלי, רעננה, אישה מעוררת הערצה בת 92, היא אמרה פתאום: 'אני חושבת שעשית טעות כשוויתרת על התיאטרון'".

     

    דווקא היא?

    "הייתי בהלם. חשבתי שמכל המשפחה, היא, האישה הסדורה והמאורגנת כל כך, תהיה המתנגדת הגדולה לבחירה בעולם המשחק. היא אמרה לי שזה נראה לה אמנם מקצוע נוראי, אבל היא חושבת שיש לי יותר מדי כישרון מכדי לוותר".

     

     

    עם שחקני "על האש". "אתגר גדול"
    עם שחקני "על האש". "אתגר גדול"

     

     

     

    מה אמרו ההורים על ההחלטה?

     

    "מאוד שמחו. ההורים שלי בעיקר רוצים לראות אותי מאושר. באותו שלב הייתי כבר שמונה שנים בצבא והם הרגישו שאני לא ממצה את עצמי. גם אני הבנתי שהלב קורא לי לעשות שינוי".

     

     

    ההורים, דן וליאורה מרידור. "גדלתי בבית עם ערכים ליברליים" | צילום: שאול גולן
    ההורים, דן וליאורה מרידור. "גדלתי בבית עם ערכים ליברליים" | צילום: שאול גולן

     

     

    צרות של עשירים

     

    אבישי מרידור (30), אחיהם הצעיר של מתן (41), עורך דין, שאולי (39), מנכ"ל משרד האנרגיה, וחמוטל (35) היי־טקיסטית, גדל בשכונת רחביה בירושלים בבית ספוג פוליטיקה. שם, הוא מספר, קיבל את חוסר היכולת לעגל פינות. "זה משהו שלקחתי מאבא שלי", הוא אומר. "גם אני סוג של יורם. ירושלמי במובן הכי סטריאוטיפי שיכול להיות".

     

    במה זה מתבטא?

     

    "כשהייתי צעיר פחדתי פחד מוות מתל־אביב. בפעם הראשונה שיצאתי עם בחורה לא ירושלמית, הייתי מבוהל. לא ידעתי איך לדבר איתה בכלל. אומרים לי גם שאני לא יודע להתלבש. אני רואה על אנשים אחרים שזה חשוב, אבל לא מצליח להבין כלום באופנה. בכלל, יש לי טעם של אדם בן 70. אני נורא אוהב מוזיקה קלאסית וקונצרטים. לדעתי, הביטלס הם הדבר הכי חדשני שקרה במוזיקה עד היום".

     

    מזכיר קצת את אבא, לא?

     

    "כן, גם אמא אומרת על אבא שלי שתמיד היה לו טעם מיושן. אני מיושן וגאה בזה. אני נורא אוהב דברים שהטכנולוגיה עוד לא הצליחה לגעת בהם, כמו כלי נגינה למשל. כשלמדתי משחק בסמינר הקיבוצים הייתי הסטודנט הכי מבוגר בכיתה, אז יכולתי להגיד שבגלל זה אני מיושן נורא, אבל זה לא קשור. מגיל 16 אני כזה".

     

    כנער, הוא מספר, השתדל להסתיר ככל יכולתו את שם המשפחה המסגיר. "גם בקורס טיס קראו לי בעיקר אבישי. זאת תחושה לא נעימה לנסות להבין כל הזמן אם אתה מצליח בזכות עצמך או בזכות העובדה שאתה הבן של מישהו. עד שיום אחד דיברתי עם סבתא רעננה, שסיפרה לי איך סבא אליהו, בעלה, שינה את שם משפחתו מוירז'בולובסקי למרידור בעקבות הספר 'שמשון' של זאב ז'בוטינסקי. פתאום נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי: ועכשיו, שני דורות אחר כך, הנכד שלו מתבייש בשם הזה. זה היה כמו סטירה לפנים".

     

    איך תתייחס היום למי שיטען שהגעת לאן שהגעת בזכות הייחוס המשפחתי?

     

    "אני מעריץ את ההורים שלי. הלוואי שהיו לי עשרה אחוזים מהכישורים שלהם. הבנתי כבר שמי שיעשה מזה עניין, יעשה מזה עניין, אני לא יכול לשלוט בזה. אני הבן שלהם ואני מאוד גאה בזה וסומך על זה שאנשים יידעו לעשות את ההפרדה בינינו".

     

    אף פעם לא שקלת ללכת בדרכם? לפנות לפוליטיקה, אולי להתעסק בכלכלה כמו אמא?

     

    "שקלתי. במהלך השירות בחרתי לעשות תואר שני במדיניות ציבורית ועד היום אני מאוד מתעניין בתחום, אבל הבנתי שאני צריך ללכת אחרי הלב שלי, והלב שלי לא נמצא שם. אני רגיש מדי בשביל הפוליטיקה. היה לי מפקד בקורס טיס שמאוד הערכתי, שאמר לי שאני צריך לפתח עור של פיל. למזלי, מצאתי תחום שבו להיות רגיש מדי זו ברכה, אבל בפוליטיקה צריך להיות איתנים יותר. כילד, כשהיו כותבים על אבא שלי, למשל, לא הייתי עומד בזה. אני לא קשוח מספיק".

     

    ואיך אבא הגיב למה שכתבו עליו?

     

    "הוא לא הניד עפעף, לא התרגש".

     

    כגבר רגיש מדי, איך תתמודד עם הפרסום הצפוי?

     

    "אם הייתי יכול לבחור, לא הייתי רוצה שיזהו אותי ברחוב. אני חושב שפעם אנשים היו טובים במשהו שבעקבותיו הם התפרסמו, והיום הפרסום הפך להיות יעד בפני עצמו. אבל יש כאלו שיגידו, ובצדק, שאלו צרות של עשירים".

     

    למי אתה דומה יותר, לאמא או לאבא?

     

    "באופי, לשמחתי, אני שילוב של שניהם".

     

    אתם מנהלים לפעמים ויכוחים פוליטיים בבית?

     

    "לא. הידע והניסיון של אבא שלי כל כך רחבים, שגם אם יש בינינו ויכוח, אני תמיד אשמח לשמוע את דעתו. אין ספק שגדלתי בבית עם ערכים ליברליים, ומן הסתם דעותיי מעוצבות בהתאם".

     

    יאללה בית"ר נורדיה

     

    אפרופו דעות וערכים משפחתיים, לפני הבחירות האחרונות פירסם מרידור בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס שעשה הרבה רעש ברשת. "הליכוד שגדלתי עליו, הליכוד של ערכי ז'בוטינסקי, של הוד והדר ושל בגין — פס מן העולם", כתב. "חדל מלהיות, הוא איננו עוד. האותיות מ.ח.ל, שעבורי היו סמל לליברליזם, שלטון החוק, לאומיות ודרך ארץ, הפכו סמל לגזענות, לאומנות, בורות ובריונות. בכאב גדול, אני נאלץ לנתק כל סנטימנט משלוש האותיות האלה, וללא כל סנטימנט ובלב כואב להצביע מחר א.מ.ת".

     

    כבן למשפחת מרידור, על כל המשתמע מכך, לא חששת למתוח ביקורת על הליכוד, כור מחצבתך, ולהכריז בפומבי על מעבר למחנה הציוני?

     

    "אהוד מנור ניסח את זה טוב מכולם בשיר 'אין לי ארץ אחרת'. אתה מוכיח הכי טוב את אהבתך לארץ כשאתה לא שותק על כך ששינתה את פניה. אם אתה שותק, אתה לא אוהב אותה. לאומיות היא לא מילה גסה בעיניי. אני גאה להיות ישראלי ויהיה קשה להאשים אותי בחוסר פטריוטיות. אף אחד לא יגיד לי איך לאהוב את המולדת שלי. אני עדיין אוהב אותה, אבל לשאול שאלות מותר. אפילו צריך. ואין שאלה שאסור לשאול".

     

    רוב השחקנים היום מנסים להתרחק מהבעת דעה פוליטית ברורה, מפחדים מעליהום ברשת.

     

    "צריך להפריד בין דעות פוליטיות לאמנות. רוג'ר ווטרס אומר דברים נוראיים על ישראל ואני חושב שברמה האישית הוא בלתי נסבל, אבל אני מאוד אוהב את המוזיקה שלו. לא משנה מה הוא יגיד, הוא לא ייקח לי את האהבה הגדולה הזאת. אני מתייחס אל הסטטוס שהעליתי כאל הבעת דעה של אדם פרטי, אבל אולי זאת טעות שלי, כי הוא עורר הדים".

     

    בדיעבד, אתה מצטער עליו?

     

    "למה להצטער? אדם צריך לעמוד זקוף מול הבחירות שלו ומול ההשלכות שלהן. אגב, במהלך ההתנתקות, שלחו את כל פרחי הטיס לסייע בפינוי גוש קטיף. תמונה אחת משם לעולם לא תצא לי מהראש. היו שם שלוש ילדות בנות 10־14, שעמדו ובכו ושרו את 'אין לי ארץ אחרת'. בהתחלה זה נראה לי מוזר, כי אני יודע שהשיר הזה נכתב מהצד השני של המפה הפוליטית, אבל הן שרו אותו בכזאת דבקות, שזה גרם גם לי להזיל דמעה. לקחו להן את הבית, ובשבילן זו המשמעות של הארץ ששינתה את פניה. מה שחסר היום בישראל, לדעתי, זה את היכולת להבין מה קורה בלב של האחר. לא משנה מה העמדה או הדעה שלך, אתה חייב לנסות להבין את הכאב של מי שעומד מולך".

     

    כמו בפוליטיקה, גם בספורט הוא ביצע סוג של מהפך. עד לפני שלוש שנים נמנה מרידור עם קבוצת האוהדים השרופים של בית"ר ירושלים, עד שעבר לעודד את קבוצת האוהדים בית"ר נורדיה. "מכיתה ג' ביליתי באצטדיון טדי. הייתי הולך למשחקים עם אבא שלי ואח שלי. כשהייתי בן עשר כתבו עליי פעם במקומון שאבא שלי היה צריך להרגיע אותי, כי התפרעתי ביציע הכבוד, כשהשופט שלף כרטיס צהוב לא מוצדק. עד היום, אתה שם אותי במגרש כדורגל, זה מוציא ממני את כל האגרסיות".

     

    איך מפסיקים לאהוד קבוצה פתאום?

     

    "בהתחלה האמנתי שחשוב ללכת לטדי כדי שיהיו אוהדים שפויים באצטדיון, כאלו שנותנים קונטרה לכל מה שקורה ביציע המזרחי, שם מרוכזת בדרך כלל קבוצת לה־פמיליה, אבל בסוף זה כבר עבר כל גבול. קבוצה שחורתת על דגלה שלא יהיו בה שחקנים ערבים?! איפה זה ואיפה חזון ז'בוטינסקי. אני לטדי כבר לא הולך".

     

    שירים או שערים

     

    לפני שלוש שנים, כאמור, הוא עזב את חיל האוויר ועבר ללמוד תיאטרון בסמינר הקיבוצים. "משתי סיבות: האחת, האנושיות של צוות המורים והמנהל, איציק ויינגרטן, והשנייה, כי יש שם המון מדשאות. הייתי בן 27 ולא חיפשתי את המסגרת הנוקשה או את המקום שבו נותנים לך הכי הרבה בראש. כבר עברתי את זה פעם אחת, בקורס טיס".

     

    ואיך זה היה?

     

    "אני מאוד עצלן וקורס טיס היה המקום הראשון שלא עשה לי הנחות. אמרו לי שם: 'אתה צריך לעבוד קשה, אחרת אתה עף'. ועבדתי קשה. זה היה שיעור ענקי לחיים. אתה לומד בעיקר להפנות את האצבע המאשימה קודם כל כלפי עצמך".

     

    הבוחנים בבתי הספר למשחק לא שאלו מה אתה עושה שם?

     

    "מנהל בית ספר אחד שאליו נבחנתי שאל אותי מה עושה נווט בבית ספר למשחק. נזכרתי ששבע שנים קודם, בקורס טיס, תפס אותי המדריך שלי אחרי איזו הופעה שהעלינו, ושאל: 'תגיד, מה עושה שחקן בקורס טיס?'"

     

    הכישרון של מרידור בלט כבר במהלך הלימודים. הוא אמנם היה מבוגר יותר מבני כיתתו בסמינר, אבל לא פחות רעב ומסור מהם. "אבישי הוא שחקן מאוד מוכשר, מאוד כובש ומאוד חכם", אומר איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. "הוא גם אדם שובה לב, שיצמח, אני בטוח, לשחקן עמוק ומיוחד במינו, שיגלם תפקידים משמעותיים בתיאטרון הישראלי".

     

    בשנה השלישית כיכב מרידור באחת מהפקות הדגל של בית הספר: "על האש", מחזה שכתב וביים דרור קרן. בהצגה, שתעלה מסוף השבוע הבא בהפקה חדשה בתיאטרון הקאמרי, מגלם מרידור צעיר הלום קרב, מלח הארץ, שעזב לגרמניה וחוזר לישראל עם חברתו הגויה, בערב יום העצמאות, כשמלחמה נוספת מתדפקת על הדלת. לצד מרידור משחקים, בין היתר, מרים זוהר, רמי ברוך, אודיה קורן ועירית קפלן. "כל מה שאבישי הביא ומביא לתפקיד הזה, בגלל הביוגרפיה שלו, אהבת האדם, המעורבות והאכפתיות האמיתית שלו לגורל המדינה, זה הכי טוב שיכולתי לקבל", מסביר קרן את הבחירה בשחקן מתחיל לככב בהצגה הראשונה שלו כבמאי ומחזאי. "יש לו הומור ואינטליגנציה, התמסרות מלאה ומשמעת של טייס. חוץ מזה, אני פשוט אוהב אותו".

     

    "לשחק הלום קרב זה אתגר גדול מבחינתי", אומר מרידור. "אני מתייחס לזה בחרדת קודש. הבאתי לתפקיד חלק מהמטען האישי שלי. ישבתי לדבר עם הלומי קרב, ואני מכיר גם את השכול. חברים טובים שלי מהטייסת נהרגו בתאונת טיס".

     

    לא מזמן הצטלם גם לעונה החדשה של סדרת המתח "בני ערובה", שתשודר בערוץ 10. "אני מגלם שם איש שב"כ. די חנון כמובן. עבדתי עם אלונה טל, שזו זכות גדולה. היא שחקנית נפלאה ופרטנרית נהדרת. היא הייתה סופר־נחמדה אליי".

     

    במהלך הלימודים הכיר מרידור את מי שהפכה לחברתו, סתיו גרופר, נכדתו של שר החקלאות לשעבר פסח גרופר ז"ל, שלמדה איתו בכיתה. בן יוסיפוביץ', שלמד באותה כיתה ומשחק כיום בהבימה, הפך לחברו הטוב ביותר. "מדובר במטאור, אנשים עוד לא יודעים עד כמה הוא מוכשר", הוא מפרגן.

     

    בינתיים הוא משתדל בעיקר לשמור על פרופורציות. "כשהבנתי שההצגה 'על האש' מגיעה לקאמרי, אמרתי לחבר שאני מקווה שלא ייפול עליי פסנתר מקומה שביעית כשאלך ברחוב, כדי לאזן את המזל הטוב שלי. למרות זאת, אם הייתי יכול להבקיע שער לטובת מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד, הייתי מוותר על הכל, אבל אני לא כדורגלן מספיק טוב. אני גם לא השחקן הכי טוב בעולם, אבל אני מרגיש שזה מה שאני עושה הכי טוב".

     

    מאוד צנוע מצידך.

     

    "אני דווקא לא איזה צנוע מופלג. אני שחקן, אתה יודע, ושחקנים אוהבים תשומת לב. בונו אמר פעם בהרצאה שהוא הבן אדם הכי אומלל בכדור הארץ, כי כדי להרגיש טוב על הבוקר הוא צריך לשמוע 50 אלף אנשים קוראים בשם שלו".

     

    איפה תהיה בעוד עשר שנים?

     

    "מקווה שאשחק בהצגות מעניינות, בתפקידים מאתגרים. אולי גם אספיק לכתוב דבר או שניים. בינתיים אני כותב למגירה ומראה רק לחברים. אני מתרגם הרבה שירים מאנגלית. זה משהו שהתחלתי לעשות בצבא. כשעשינו ניווטים בשטח בקורס טיס, הייתי יושב על סלע בצד ומתרגם. אני גם מלחין פה ושם. הלחנתי כבר 11 שירים של אלתרמן, שאולי יום אחד יהיה לי מספיק אומץ לעשות מהם משהו". •

     

    yoav-b@yedioth.co.il

     

     

    יואב בירנברג

     


    פרסום ראשון: 25.11.15 , 14:31