השאלה היומית: האם האלבום החדש של אדל מצדיק את הסערה סביבו

משכנע ושלם

אמיר שוורץ

אדל היא כל כך לא 2015. היא לקחה חופשה של יותר מארבע שנים כדי להיות עם המשפחה, בעידן שבו כוכבניות פופ מעלות לאינסטגרם תמונות מלוטשות שבועיים וחצי אחרי הלידה. היא טיפוס שמרני, בטח בעידן שבו זמרות פופ מתחרות ביניהן מי תופיע עם כמה שפחות בד לגופה בקליפים.

אבל אדל היא גם הכי 2015. קשה לחשוב על זמרת נוספת שאלבום חדש שלה הוא אירוע חדשותי, לא פחות משהוא מוזיקלי. כזה שתעשייה שלמה נושאת אליו עיניים בציפייה שישחזר את המספרים הבלתי נתפסים שרשם קודמו (וזה בעידן שבו אנשים הפסיקו כמעט לשלם על המוזיקה שהם אוהבים לשמוע).

"21" מכר 30 מיליון עותקים וזה גם מה שמצופה מהאלבום החדש שלה. הדרך להשלמתו הייתה ארוכה וכבר הפכה לחצי מיתולוגיה. אדל חוותה מחסום כתיבה, גנזה שירים והקליטה חדשים במקומם, ומשלל הרינונים של מי מהמעורבים בתהליך הפקת "25" — בעיקר אלה שנותרו בחוץ — אפשר למלא ספר. אולי שניים.

ומכאן אנחנו מגיעים למוזיקה. "25" אמנם לא מרענן כמו אלבום הבכורה של אדל "19", והוא בהחלט רחוק מהחד־פעמיות שאפיינה אותו. ועדיין, הוא אלבום טוב. בין 11 שיריו יש הרבה רגעים יפים. כמה מהם יפים מאוד. גם אם מינון הבלדות — שתמיד היו הצד החזק של אדל — מעט גבוה כאן, הרי שמדובר באלבום שכל מי שירכוש אותו יהנה ממנו. וזה העיקר.

אדל מצליחה. זאת הסיבה שבגללה היא גם מרגיזה לא מעט אנשים — מיצרני הממים ברשת ועד למבקרים אניני הטעם. "25" הוא לא אלבום שישנה את העולם. בעשרים השנים האחרונות כבר לא עושים אלבומים שמשנים את העולם. אבל בהחלט זהו אחד האלבומים המשכנעים והשלמים ביותר שיצאו השנה.

לא מתקרב לגדולים

דני ספקטור

זה נכון שעדיין מוקדם לסיכומים, אבל אם אני צריך למקם את האלבום החדש של אדל הוא בטח ישתרבב לו אי שם בעשירייה התשיעית, בין הסרט של ג'יימס בונד החדש לבין עוד עונה משמימה של הישרדות.

יסלחו לי כל אותם מאות מיליוני אנשים שדמעו מהקליפ לשיר החדש שלה ועוד כמה מיליונים שכבר הספיקו לרכוש את האלבום במכירה מוקדמת — אבל אין לכם משהו יותר טוב לעשות עם חייכם הקצרים? אדל היא זמרת נהדרת, אבל הממד ההיסטורי שנתנו כאן לאלבום החדש שלה הוא לא פחות ממוגזם ובעיקר מזיק לה. זה לא אלבום טוב בצורה יוצאת דופן. אנחנו אמנם רק בשנת 2015, אבל כבר עכשיו אני יכול להגיד בוודאות שכשנסכם את רשימת מאה האלבומים הגדולים של המאה ה־21 הוא לא יהיה שם.

בניגוד ל"החומה" או לאלבום הלבן של הביטלס, שהיו גדולים כבר בזמן אמת ומאז הפכו למיתולוגיה של ממש, הפעם יש לנו אלבום חביב של יוצרת פופ עם חיבה לבלדות. כמוהו יצאו בעבר, כמוהו נשמע עוד בעתיד. ואולי זו בדיוק הבעיה — כבר שנים שלא היה לנו כאן אלבום מכונן, כזה שאפשר להגיד עליו באמת שהוא שינה את פני המוזיקה. ואנחנו, כסילים שכמותנו, כמהים ומצפים לאחד כזה, נאחזים בכל שביב של תקווה. ואז, כשהיא מתנפצת, אנחנו מרגישים קצת נבגדים, על אף שאין באמת סיבה לכך.

אדל מעולם לא הבטיחה להיות הדבר הגדול הבא, אלה אנחנו שציפינו ממנה להיות כזאת. האלבום החדש שלה מוכיח זאת שוב. אז הבעיה היא בנו, וכדאי שנתחיל להיות ריאליים בציפיות שלנו.

אדל היא לא החיפושית החמישית, גם לא עוד לבנה בחומה. תנו לה לשיר בשקט.