קרובים רחוקים
יבשת מופלאה, אוסטרליה. רחוקה מהבית שלי, רחוקה מהבית של כולם. יש להם כל מה שצריך כדי לפרוח: אדמה בשפע, מחצבי טבע, נופים עוצרי נשימה ואופי מפויס. למרות זאת, מה שמעניין אותם בימים אלה זו מלחמת הציוויליזציות שמתרחשת בחצי השני של העולם. חוסר האונים מפתיע אותי. אוסטרליה מבודדת. אין יוצא ואין בא בלי טיסה ארוכה. יש להם מדיניות הגירה נוקשה, מספר מוגבל של מוסלמים. יש להם מערכת מודיעינית מפותחת והיגיון בריא, שבניגוד למה שקורה במדינות אירופיות, מונע מהם לקבל את כל מי שרק רוצה להתנחל אצלם בבית. למרות זה, הם מודאגים.
זו הפעם השנייה שלי ביבשת. הכרתי כבר את החיבוק החם של היהודים לכל מה שנודף ממנו ריח של ישראל, את הרוח הצעירה של גולשי החופים; אפילו את תנועת החרמות המקומית פגשתי בעבר. רק את הדאגה לא הכרתי. היהודים באוסטרליה דואגים מהפיגועים בארץ; שאר האוסטרלים, מהפיגועים שמתרחשים מסביב.
כעשירית מיהודי אוסטרליה מסתובבים בישראל. לכל משפחה נציגות משלה. למייקל שיושב איתי לארוחה בנמל יש ילדים בגוש עציון. בזמן שהמלצרים מגישים את המנות, ההודעות בטלפון הנייד מבשרות על עוד פיגוע בצומת הגוש. הוא מודאג. כך אצל כולם. מסביב לטלפון שלי עולם אחר. מנותק. שקט. רוגע שאין כמוהו באזור שלנו.
חסרות פרופורציות בדיון על הטרור. ישראל נמצאת בתקופה קשה מאוד, לא תחת איום אסטרטגי. הסכינים הם עדות לכך שאינתיפאדת אל־אקצא הסתיימה בתבוסה מוחלטת של הפלסטינים. אין יותר תשתית למחבלים מתאבדים, אין תשתית למעבדות נפץ. נשארה ההסתה — המילים שגורמות לפלסטינים לקחת סכין או רכב ולנסות להרוג יהודים.
האינתיפאדה השלישית שונה מהאינתיפאדה השנייה. המחיר כבד וכואב באותה מידה.
מילים נגד פיגועים
בשולחן אחר, כמה שעות לאחר מכן, שואלת אותי מירנדה אם אפשר לנצח טרור. היא עיתונאית מפורסמת, כותבת טורים בעיתון, מגישה תוכנית אקטואליה ברדיו. אמורה לעסוק במה שקורה אצלה בבית. אני עונה שכן. לא מכיוון שיש לי מתכון סודי בראש, אלא בגלל שאין ברירה. בישראל, אם לא מנצחים את הטרור, אין לאן ללכת. המסיתים באינתיפאדה הזאת הם מעבדת חומרי הנפץ של האינתיפאדה השנייה. התשתית שדורשת טיפול.
יום לפני כן הכרנו במשרד של ארגון יהודי בעיר. מהחלונות אפשר היה לראות את המפרץ. המארחים שלי ביקשו שאדבר עם קבוצה של פוליטיקאים ועיתונאים. דיברתי על ישראל, הם רצו לשמוע על דאעש. מה עושים עם האנשים האלה? מה ישראל עושה, ואיך ייראה העתיד מול האיסלאם הרדיקלי? שאלות מכל הלב בעיניים רציניות. כאילו שלמי שמגיע מהאזור שלנו יש תכונות נבואיות. גם להם חסרות פרופורציות לדיון. לארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) יש כ־30 אלף פעילים עם נשק קל על טנדרים. הם סוחפים צעירים מוסלמים, אבל לא כך נראה איום אסטרטגי על העולם, ולא משנה איזה פיגועים הם הצליחו לייצר. בסוף ייכנסו כוחות קרקעיים. הם ייעלמו, ויצמח ארגון מוסלמי אחר.
בסרטים הוליוודיים יש תפקיד של נבל־רשע שמולו נלחמים הטובים. התסריט חוזר על עצמו בכל סרט קלאסי בגרסאות שונות. כך במאבק באיסלאם הרדיקלי. פעם היו אנשי אל־קאעידה הנבלים בסיפור – היום דאעש. לפני שנה אצלנו, חמאס – עכשיו טרור בודדים. בקרוב חמאס פרק 2. הארגונים שמתחלפים הם סימפטומים. המחלה היא האיסלאם הרדיקלי. אין מספיק רופאים שמוכנים להסיר את האימאמים שמסיתים. להכניס לכלא את הפעילים. לגרש, לשלול אזרחות. לא רק במדינת ישראל זה מסובך אלא בכל מקום שבו הציוויליזציות מתנגשות.
בפעם הראשונה שהייתי באוסטרליה דיברתי באוניברסיטת סידני. קבוצת סטודנטים מוסלמים אירגנה מחאה קולנית נגד ההרצאה שלי. הם קראו לי "פושע מלחמה", צעקו, השתוללו. בסוף באה המשטרה ועצרה אחד. היתר יצאו בעצמם. אם הם מדד למשהו הרי ששקט, רוגע ונוף לא מונע מציוויליזציות להתנגש גם ביבשות רחוקות.
בדרך לאוסטרליה עצרתי ליומיים בתאילנד. מתנה אישית שהענקתי לעצמי באיחור ליום הולדת 40. כמה לילות בלי ילדים שקופצים עליך באמצע הלילה. אוכל טוב וצלילות. רציתי להתנתק; שכחתי שאין כזה דבר, לפחות כשנוסעים עם טלפון. כשנחתתי באי שאל אותי ישראלי שפגשתי וזיהה אותי ברחוב: "מה אתה עושה כאן? יש עכשיו פיגועים בארץ". עניתי שהמילים שלי לא עוצרות פיגועים. הוא חשב רגע, חייך, ואז אמר שגם מילים של פוליטיקאים לא עושות דבר.
בזמן שדיברנו על טרור ואוכל תאילנדי, עברה משאית עם רמקולים ענקיים מאחור על הכביש. היא השמיעה מוזיקה בעברית: שרית חדד ואייל גולן. תופעת הישראלי הבולט. הנהג תאילנדי, לא הבין מילה. הכרוז הזמין למסיבה ישראלית, מסיבה לאלה שרוצים לטוס עשר שעות לחופשה כדי להיות בישראל. את מאיה בוסקילה לא השמיעו ברמקולים: התאילנדים לא מודעים עדיין לקרבה שלה לשרת התרבות. כשמשווים השבוע את העיסוק בשטויות של מירי רגב לעומת העיסוק באמירות של אורן חזן, החיים נראים אחרת.
כשנוסעים לספר את המורכבות הישראלית במקומות אחרים, אחת הבעיות היא העדכונים. החדשות באוסטרליה מורכבות מכרישים, קנגרו שהתפרץ לכביש, קצת פוליטיקה, הרבה ספורט ולאחרונה איום הטרור. בישראל החדשות מורכבות מסקנדלים נוסח אורן חזן, למרות שהכרישים של המזרח התיכון מסוכנים יותר. זה מבייש מרחוק יותר משזה מבייש מקרוב. במיוחד כשיש מסביבך אנשים נטולי ציניות ישראלית.
כשהגעתי לסידני, נפתחה תערוכה של חברות היי־טק ישראליות. מרחוק המדינה שלנו מושלמת. קל לדבר על הפריחה הטכנולוגית, על דירוג האוניברסיטאות, על העובדה שישראל היא אימפריה של הוצאת ספרים ביחס לאוכלוסייה. אפילו חיי הלילה בישראל טובים מבמקומות אחרים. היהודים באוסטרליה מדברים בכזה להט על הציונות ועלינו, שאי־אפשר שלא לכבות את הטלפון והחדשות.
לא לבנות ציפיות
באופן תיאורטי, את הדרישה לבנות בגושי ההתיישבות היו צריכות להגיש לג'ון קרי מפלגות האופוזיציה משמאל לצד נתניהו. דווקא אלה שרוצות לסגת עד לקו הגושים. בלי בנייה בגושי ההתיישבות אין כלום, אפילו לא תיאוריות דמיוניות על הסכמי שלום קרובים.
היחס הבינלאומי לאזורים האלה הוא המכשול הכי גדול להתקדמות באזור. בקדנציה הראשונה של בוש כנשיא הציע שרון להכיר בגושי ההתיישבות. לא סיפוח: הכרה שבשתיקה. בממשל האמריקאי התנהלו דיונים, ובסוף זה התמוסס. חלק מזה היה בגלל שבאופוזיציה טענו שאחרי טרור המתאבדים אפשר יהיה לחזור לשלום. עכשיו ממשל אובמה מסרב להצעה מכיוון שהוא תקוע בלימבו אידיאולוגי. אובמה בסוף הקדנציה מבין את מה שלא הבין בהתחלה – שהמזרח התיכון לא בנוי על רצון טוב. ספק אם נשיא אחר, בעוד שנה, יפעל אחרת.
מי שחשב שארצות־הברית תפתור את בעיית איראן בשבילנו ותתקוף צבאית, קיבל הסכם אסוני. מי שחושב שארצות־הברית תספח בשבילנו את הגושים והבקעה, לא הפנים שתוצרת כחול־לבן זה כשאין אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
