מתחם הדם
בין תחנת הטוטו–לוטו, הבוטיק לבגדי נשים והסניף של רמי לוי ניצב גלעד לזכרה של הדר בת ה–21 שנרצחה השבוע בפיגוע דקירה 200 מטר משם נרצחו עזרא, יעקב ושאדי, והמוכר במשתלה הסמוכה משחזר איך נשכב מתחת לדלפק כשכדורי המחבל שרקו מעל ראשו בשבועות האחרונים הפך צומת גוש עציון ממרכז קניות משגשג לזירת טרור קטלנית, וכמעט כל בעלי העסקים היו עדים לפיגועים אבל גם במציאות הקשה הזאת, יהודים וערבים ממשיכים לעבוד זה לצד זה: "אם יוציאו מכאן את הפועלים הפלסטינים, נצטרך לסגור את הבסטה"
מקיוסק הלוטו־טוטו של ברוך נחום נראה צומת גוש עציון כבסיס צבאי מאובטח שטור רכבים חוצה אותו באיטיות. גדרות ברזל גבוהות הוצבו לאורך צידי הדרך, מאחורי הטרמפיאדות שבהן עומדים אזרחים. את הגדרות הביאו לפני שבועיים, לאחר ששני מחבלים הגיעו ברגל אל הצומת וניסו לדקור חיילים. עכשיו אי־אפשר להיכנס לצומת סתם כך, אלא רק בנקודות שמפוקחות על ידי חיילים.
בחזית הטרמפיאדות חוצצות בטונדות בין העומדים לכביש. גם את הבטונדות הציבו כאן לאחר ניסיון פיגוע דריסה. כשבאנו לשם ביום שני השבוע ספרנו ארבעה חיילים בכל טרמפיאדה – ויש אחת בכל צד של הצומת. קסדות על הראש, אפודי קרב, נשק עם מחסנית בהכנס, אצבע על ההדק, שומרים אחד על הגב של השני.
ג'יפ משטרתי ממוגן עמד על הכיכר עצמה שבמרכז הצומת. השוטרים בתוכו הביטו בעצבנות לכל עבר. בצד הדרום־מערבי של הצומת מתנשא פילבוקס, שני חיילים מתצפתים ממנו על התנועה המתקרבת לצומת מדרום ומצפון. בתוך הצומת נעו בקבוצה שישה חיילים שנראו כמו כוח התערבות מיידי. כך זה נראה בשעת בוקר לא מוקדמת כשמעל, על עמודי תאורה וסתם עמודים, ספרנו לא פחות מ־12 מצלמות שמנטרות כל מטר רבוע במקום הזה. נחום, 45, תושב שכונת גילה בירושלים, רואה הכל מהכיסא שלו שמאחורי דלפק המכירות. את פיגוע הדריסה ב־20 באוקטובר הוא ראה כשיצא לשאוף אוויר. "הסתכלתי על הכביש ופתאום בום טראח, טנדר נכנס בטרמפיאדה והרים שני אנשים באוויר. הנהג המחבל יצא עם סכין וישר רצו אליו חיילים וירו בו. פירקו אותו פה ממש מולי. רגע, אני צריך לענות לטלפון. 'הלו, סבאח אל חיר יא מא־עלמי, וואלה אישי...'
מי זה היה?
"קליינט שלי מחברון שקונה ממני פיס. הוא התקשר לשאול אם המספרים שלו בצ'אנס יצאו".
ויצאו?
"איזה יצאו. אבל הנה, תראה איך כולם מפחדים עכשיו, גם הערבים. הבחור הזה הוא קליינט קבוע אצלי, מגיע פעמיים־שלוש בשבוע, אבל עכשיו הוא מפחד לבוא לפה. בגלל המצב כל הערבים חשודים עכשיו. 'ידיים למעלה, תרים חולצה, תוריד מכנסיים'. הם מרגישים מושפלים. רוב הקליינטורה שלי זה ערבים מחברון, בית־לחם והכפרים באזור. הם מזמינים אותי לחאפלות שלהם. לפני הבלגן הייתי בחאפלה ענקית בחלחול. היה על הכיפאק. אבל במצב של היום לא הייתי הולך, כי אי־אפשר לדעת מאיפה זה יבוא לך. ראיתי מכאן כמעט את כל הפיגועים שהיו פה. זה המקום הכי חם היום בארץ. דוקרים אותנו, דורסים, יורים. פלא שלא נכנסים אליי אנשים יותר? פחד אלוהים כאן. הנה, כמה זמן אתם אצלי, יותר משעה? מה מכרתי? כלום!"
סוגר קופה על אפס
לא סתם יאמר לנו מאוחר יותר ראש המועצה האזורית גוש עציון, דוידי פרל, שהצומת הזה הוא מרכז החיים האזורי. כביש 60 חוצה אותו לאורך ומחבר בעצם בין ירושלים לחברון, קריית־ארבע ודרומה בשני הכיוונים. כביש 367 עולה לכאן משפלת יהודה וחותך את הצומת מזרחה, אל ההרודיון, נוקדים ותקוע. כולם עוברים כאן על בסיס יום־יומי, פלסטינים ויהודים. אלא שזה לא רק צומת דרכים אלא גם מרכז מסחרי עם חנויות מזון, בגדים, מוסך, נעליים, משתלה, לב פועם של קניות וגם של מנוחה על קפה ומאפה. וכל אחד מבעלי העסקים כאן היה עד בחודשיים האחרונים לדקירות ודריסות, התחבא מאחורי הדלפק או בעסק של השכן, וכדורים שרקו ליד אוזנו.
ביום ראשון נרצחה כאן בדקירות הדס בוכריס בת ה־21, וערימה קטנה של אבנים היא העדות היחידה לרצח. גל אבנים נוסף בצידי הכביש, מאתיים מטר מכאן, הוא העדות לפיגוע שאירע בצומת שלושה ימים קודם לכן, שבו נרצחו ביריות עזרא שוורץ, יעקב דון ושאדי ערפה. היכן שלא תלך במקום הזה יאמר לך מישהו, "הנה כאן, ממש היכן שאנו עומדים, היה פיגוע".
התחלנו בקונטיינר שאורלי ברון מהיישוב אפרת הפכה לחנות בגדי נשים קטנה ומקסימה. קודם לכן הייתה לה חנות באפרת, שאותה העבירה לירושלים, ומירושלים התקפלה בגלל השכירות הגבוהה. "פתחתי כאן לפני ארבעה חודשים, כי זה מרכז העניינים של הגוש. תראו בעצמכם איזה מקום כייפי. מיקמתי בחוץ שולחן עם ספסל כדי שהבעלים של הקונות יוכלו לחכות בנחת. החנות הפכה מהר מאוד מקום למפגש חברתי עם קפה וכיבוד. חודשיים עבדתי יפה, אבל אז אירע הפיגוע הראשון בצומת ומיד אירגנתי אירוע קבלת שבת בחנות להרמת המורל. היה אחלה, אנשים באו לחזק ולהתחזק, אבל אחר כך היה עוד פיגוע ואחריו עוד אחד ועוד אחד ותנועת הקונים ירדה כמעט לאפס. אני מוכרת היום אולי עשירית ממה שמכרתי עד סוכות. גם ההרגשה מפחידה ולא נעימה. היה פה פיגוע דריסה בדיוק כשעמדתי מחוץ לחנות, ממש שם ממול, תראו כמה זה קרוב. ראיתי את החייל יורה במחבל. מהצד השני של רכב המחבל שכב בחור צעיר שנדרס ורק אחר כך התברר לי שמדובר בחבר טוב של הבן הגדול שלי, ילד שהוא בן בית אצלנו".
את הפיגוע שבו נרצחה השבוע הדר בוכריס ראית?
"אתם לא תאמינו. הייתי בדיוק בתל־אביב, נסעתי להביא סחורה. בסביבות ארבע וחצי הבנים שלי התחילו להתקשר אליי. כשהם מתקשרים, סימן שיש פיגוע בצומת. אמרתי להם שהכל בסדר, שהחנות סגורה ושאני בכלל בתל־אביב. הם בכלל לא מבינים איך אני עובדת כאן. הם כל הזמן אומרים לי, 'את לא נורמלית, את מתכוונת להמשיך לעבוד שם?' ואני עונה, 'ברור, למה שאני אעזוב?' בכל מקרה, אחרי שסיימתי להודיע לכל העולם שאני בסדר, החלטתי ללכת להירגע על כוס קפה בשינקין. איך שאני נכנסת לרחוב אני רואה 50 מטר ממני שתי נערות דתיות ואחת מהן דיברה בטלפון וצעקה, 'רק תגידו לי מה קרה, רק תגידו לי מה קרה'. הן היו ממש חסרות אונים. ניגשתי אליהן, הבאתי להן מים מבית קפה ליד, הושבתי אותן וניסיתי להרגיע. ומה התברר? הבחורה שדיברה ובכתה בטלפון היא אחותה של הבחורה שנרצחה כאן בצומת זמן קצר לפני כן".
אחרי ברון נכנסנו ל"אופני אתגר", חנות האופניים של אלעזר פבר מתקוע. את פיגוע הדריסה שברון ראתה מפתח החנות שלה הוא ראה מגג החנות שאותו בדיוק בנה. "שמעתי את הרכב נכנס באנשים ובבטונדה ואת הירי ואת אורלי צועקת, וקפצתי לתפוס מחסה".
בן 24, נשוי טרי, פתח את החנות לפני שלוש שבועות בלבד. "השקעתי פה עשרות אלפי שקלים", הוא אומר. "ש הרבה רוכבי אופניים בגוש, והייתי בטוח שאיך שאני אפתח, העסק ירוץ וישגשג. הדבר היחידי שלקחתי בחשבון הוא החורף, שהחורף זו עונה פחות טובה בעסק הזה. אבל את מצב הביטחוני ממש לא. בפועל, יום לפני הפתיחה אירע פיגוע דריסה פה ממול, ומאז המצב רק הלך והחמיר. יש ימים שאני יושב כאן ומנסה לשכנע את עצמי שלא עשיתי טעות שפתחתי, ימים שאני סוגר קופה על אפס".
פבר מנסה עכשיו למשוך לקוחות על ידי הורדת מחירים ומבצעים. גם יעקב קימאי, 26, תושב גילה שפתח בצומת חנות נעליים לפני חצי שנה, חתך מחירים בעשרות אחוזים. "ועדיין, אנשים בקושי באים", הוא אומר. "באנו לכאן אחי ואני כי שמענו שהמקום הזה רותח מעבודה. אין אחד שלא עוצר פה לקנות. עבדנו פה אש. לקוח היה נכנס, מחכה 40 דקות שמישהו ייגש אליו. אבל פתאום מצאתי את עצמי רץ בכל פעם להתחבא מתחת לדלפק. חבל לכם על הזמן מה שקורה פה. שיקגו, סכינים, יריות, פחד אלוהים. ואגב, עכשיו זו השעה הכי מסוכנת, רוב הפיגועים היו אחר הצהריים. אני במקומכם לא הייתי מסתובב פה חופשי כאילו זה תל־אביב, אל תהיו שאננים".
אבל נחום מהקיוסק לא מפחד. כשהבן שלו אוהד, 27, שמנהל את המשתלה הצמודה לקיוסק, "משתלת גוש עציון", מספר איך הכדורים שירה המחבל בפיגוע ביום חמישי שעבר שרקו ליד החממה של המשתלה ואיך הוא נשכב מהפחד, הא עצמו מקשיב ומחייך חיוך קטן. "אני נולדתי בחאלב בסוריה ובגיל 20 ברחתי משם עם שני חברים יהודים במבצע שחבר שלי, אבי, תיכנן לבד. מבצע שלא היה מבייש שום ארגון", הוא אומר. "כדי להתגבר על הפחד שתינו כל אחד בקבוקון קטן של עראק. הגענו לאזור הגבול של סוריה וטורקיה בלילה, וטיפסנו ברגל על הר עצום מלא קוצים וסלעים, וכשירדנו ממנו ראינו מולנו ג'יפ של משמר הגבול הסורי. התגנבנו מאחוריו ורצנו חמישה קילומטרים בלי הפסקה כמו נמרים עד הגבול הטורקי ושמה תפס אותנו מארב של חיילים טורקים והשכיבו אותנו על הארץ עם נשקים בראש. אז שאני אפחד?"
איך הגעת לצומת הזה?
"הייתה לי פיצוצייה בקטמון ושמעתי שפה זה מקום מצוין. רוב העבודה כאן זה עם ערבים, וערבית זו שפת האם שלי. זה מקום שלפני חודשיים אם הייתם באים לא הייתי יכול לדבר איתכם שנייה. מה שקורה פה עכשיו זה טירוף של אנשים. זה שרצח את הבחורה היה נראה רגיל. דיברתי עם החברים שלו מבית פג'אר. יש לי קליינטים משם, והם בעצמם לא מבינים את הג'ננה הזו. הם אומרים שהוא היה בחור נורמלי לגמרי. ככה שאי־אפשר לדעת. אם נכנס לפה ערבי אני מקדם אותו בערבית, בסבאח אל־חיר, במרחבא, מסא אל־חיר. יש לי מבטא ערבי והתאמתי את הסלנג שלי לסלנג הפלסטיני, ככה שאם ייכנס מחבל אני אבלבל אותו, אגרום לו לחשוב שאני ערבי והוא לא יעשה לי כלום. אבל עזבו, שמעתי היום שסגרו את הכניסה הרגלית לצומת לערבים, ככה שהלכה העבודה".
אוהד הבן אומר שבכל יום כשהוא בא לכאן מהבית בגילה הוא רועד מפחד. חוץ מלמכור שתילים, עצים וכלי עבודה הוא גם עושה גינות בבתים. "אבל עכשיו גם בזה אין עבודה", הוא אומר, "בגלל שאסור לפועלים פלסטינים להיכנס עד הודעה חדשה ליישובים היהודים בגוש. אני תקוע עכשיו עם שתי עבודות באפרת ולא יכול לעשות אותן כי הפועלים שלי ערבים".
באים בגלל סלמאן
למחרת הרצח של הדר בוכריס הודיע הצבא כי לא יאשר כניסת פלסטינים למתחם הקניות בצומת, גם לא לעובדים. אבל כשבאנו לשם השבוע ראינו שבכל העסקים ממשיכים לעבוד פלסטינים. בסופר רמי לוי עבדו קופאיות ערביות לצד קופאים דתיים וגם הקצבים במחלקת הבשר הם ערבים. שני מאבטחים חמושים עמדו בכניסה ועוד מאבטח חמוש סייר בפנים, בין המדפים.
מנהלת הסניף, רינת סולימני, אומרת שהם מקפידים על דו־קיום. 120 איש עובדים כאן, מתוכם רק 40 יהודים. כל השאר פלסטינים בעלי אישורי עבודה. "אני לא מרגישה מתיחות בסניף. לא בין הלקוחות לעובדים ולא בין העובדים היהודים לערבים. הנה, עכשיו עובדת שלי הראתה לי תמונות מחתונה שהייתה לה במשפחה בבית־לחם".
ללקוחות זה לא מפריע?
"אולי יש כאלה שזה מפריע להם אבל אליי אף אחד לא בא ואמר את זה. מצד שני יש לקוחות שאומרים לנו כל הכבוד, תמשיכו להעסיק ערבים, זה חשוב במיוחד עכשיו. אחת הקופאיות הערביות סיפרה לי שלקוחה מקריית־ארבע אמרה לה שקבוצת תושבים מהאזור מתארגנת כדי לפעול מול הצבא שלא יעסיקו בצומת יותר ערבים אבל חוץ מברמי לוי, 'כי אצלכם נעים לנו והעובדים הערבים נחמדים'. יש לנו עובד בגבינות, בחור פלסטיני בשם סלמאן, שלקוחות אומרים לי בפירוש, 'אנחנו באים לפה בגלל סלמאן'".
אבל אז יצאנו מרמי לוי והקפנו את המתחם עד למבנה חדש שבו אמור להיפתח בשבוע הבא סניף של שופרסל. אם ברמי לוי יותר ממחצית העובדים הם פלסטינים, בסניף החדש של שופרסל יהיו רק שני עובדים ערבים ממזרח ירושלים בעלי תעודות זהות ישראליות. כל השאר יהיו יהודים. מנהל הסניף, רמי קמינסקי, אומר שאין לזה שום קשר למצב הביטחוני. "ההחלטה הזו נובעת מטעמי נוחות בלבד. נוח לי לגייס עובדים תושבי הגוש וקריית־ארבע ולעבוד עם יהודים. זה לא ששופרסל אמרו לי תעסיק רק יהודים. הם לא הגבילו אותי".
למחרת בבוקר חזרנו לצומת ופגשנו את רמי לוי בכבודו ובעצמו, מסתובב עם סלולרי מסוף שנות ה־90. "פנו אליי לקוחות שנשמור על הדו־קיום ונמשיך להעסיק פלסטינים", הוא אומר. "לא ניתן לרוצחים הנתעבים לנצח. המטרה של המחבלים היא שנעזוב פה. זה לא יקרה".
חוץ מהשופרסל החדש, כולם מעסיקים כאן ערבים. במוסך הגוש, לא רחוק מרמי לוי, מעסיקים 30 פועלים פלסטינים. מול המוסך נדקרה אישה ב־28 באוקטובר, אבל סמדר ורבר, מנהלת הגבייה של העסק, אומרת: "יש דיסוננס מוחלט בין האווירה בחוץ לבין האווירה כאן במוסך. יש לנו פועלים פלסטינים שעובדים כאן עשר ו־20 שנה וכולם פה כמו משפחה". נצחייה פרבר, אשתו של בעל המוסך, אלון, אומרת שסידורי הביטחון המחמירים מקשים על הפועלים להגיע לעבודה. "הם אומרים, 'למה חושדים בנו שאנחנו מחבלים? אנחנו עובדים פה כבר הרבה שנים. הם גם מפחדים ללכת פה ברגל. מספרים להם שיורים כאן בכל ערבי בצומת, שמספיק תנועה קטנה לא ברורה כדי לירות בך. אבל זה המצב כרגע וחשוב לנו שהם יעבדו כאן. זה האופי של המקום". מנהל הפחחות, יובל וייסמן מעין צורים שבגוש, מסכם, "אתמול הבנו שלא יאשרו לפועלים להיכנס בזמן הקרוב למתחם ועשינו מאמצים עליונים לשנות את ההחלטה מול כל גורמי הביטחון. עמדנו על הרגליים האחוריות כדי שהם ייכנסו. אם יוציאו מהצומת את הפועלים הפלסטינים אז כל העסקים כאן יסגרו את הבסטה".
פלאפל ואהבה
רגע לפני שנפרדנו התיישב במשרד המוסך בחור צעיר. רועי פיבקו, החבר של הבן הגדול של ברון מהבגדים, נפצע קל בפיגוע הדריסה שאירע בצומת ב־20 באוקטובר. בן 21, עובד כנהג במוסך, שיער פרע של מי שהשתחרר לא מזמן. "יצאתי מהעבודה במוסך בארבע אחר הצהריים", משחזר פיבקו, "וצעדתי לטרמפיאדה בצומת לכיוון אפרת. יש לי תמונה בראש שאנשים צועקים לי ואז אני מרגיש מכה מאוד חזקה מאחור. יותר מזה אני לא זוכר מהאירוע. בבית החולים אמרו לי שחטפתי זעזוע מוח".
הוא השתחרר עוד באותו היום מבית החולים הדסה עין כרם וכעבור שבועיים חזר לעבודה. "עכשיו אני מתמודד עם קצת פוסט־טראומה. רעשים מקפיצים אותי ואני מסתכל הרבה אחורה. חוץ מזה כלום. אני מגיע לפה עם חשש, אבל מגיע. הייתי במוסך בפיגוע הירי ביום חמישי, שמעתי את הצרורות שירה המחבל. אחד הנרצחים, הרב יעקב דון ז"ל, היה המורה שלי בתיכון באפרת. גם ביום ראשון, כשהבחורה נרצחה פה, הייתי ושמעתי הכל. לפני מה שקרה לי לא דאגתי בכלל, לא חשבתי על זה. עכשיו אני מודע יותר למה שקורה כאן".
זה הדבר היחיד שהשתנה? המודעוּת?
"וגם הפסקתי לנסוע בטרמפים ואוטובוסים. תוך יום־יומיים אני מתכוון לקנות רכב".
שעה אחר כך, בתחנת הדלק בית חורון על כביש 443, ספרנו ארבעה חיילים ועוד שני שוטרים צבאיים שהסתובבו משועממים. שני מאבטחים של משרד הביטחון איבטחו עבודות תיקונים של הגדר הסמוכה לכביש. זו תחנת דלק על אם הדרך, כחמישה קילומטרים ממחסום מכבים. כשני קילומטרים מזרחה מכאן, במחסום בית עור המכונה מחסום "בל", נדקר חייל בגבו באוגוסט האחרון. שבוע קודם לכן נדקר כאן בחור צעיר בתחנת הדלק. מאז נרשמו לאורך הכביש אירועים של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה. ביום שני השבוע נרצח בתחנת הדלק החייל זיו מזרחי בן ה־18. הרצח אירע מחוץ למזנון "פלאפל אבי", שניצב מול משאבות הדלק וחנות הנוחות של התחנה.
חנות הנוחות "סופר חוואג'ה" שייכת לקבוצת "חוואג'ה פיולס", שמשרדיה נמצאים בקומה השנייה מעל החנות. זהו מתחם משרדים מפואר שדלת פלדלת עם מצלמה מעליה מסננת את הבאים. העובדים בפנים סירבו לדבר. החברה שייכת למשפחת חוואג'ה מנעלין. בבעלותם תחנות דלק בשטחים ושטחי מסחר. תחום פעילות נוסף של הקבוצה הוא יבוא מלט לשטחים. חברה גדולה, מבוססת, היושבת כאן על אם הדרך, בתחנת דלק שהפכה לזירת פיגועים.
כמעט שעתיים הסתובבנו בתחנה ומעט מאוד עצרו לתדלק. הרוב היו ערבים. אבי מ"פלאפל אבי – אהבה זה כל הסיפור" ביקש שנניח לו וסירב לדבר. בגב התחנה, בחדרון קטנטן, מצאנו את עבד אסמר מרמאללה, שמחזיק כאן מכבסה קטנה. "אתם הראשונים שנכנסים אליי היום", אמר. חזרנו לפלאפל ומצאנו שם את אורן עדיקא מהר גילה. "עצרתי כאן בכוונה כי זה עסק של יהודי שצריך לחזק אותו, בעיקר בתקופה הזו. אז באתי לאכול מנה פלאפל ועל הדרך לתמוך בו".
בעקבות המצב הביטחוני יצאה המועצה האזורית גוש עציון בקמפיין לחיזוק הפעילות הכלכלית באזור, כולל חוברת הטבות וקופוני הנחה לקנייה בעסקים מקומיים. היום (שישי) אמור להתקיים בגוש יריד מכירות שאירגנו מועצות גוש עציון, קריית־ארבע, אפרת והר חברון. פרל, ראש המועצה האזורית גוש עציון, אומר שהאתגר הוא המשך החיים והשגרה, "החברה הישראלית הוכיחה שהיא יודעת להתגייס ולסייע בכל פעם מחדש במקום הקריטי ביותר. כך היה כשבעלי העסקים בשדרות ובעוטף עזה נקלעו לקשיים, ומכל הארץ הגיעו לקנות ולסייע. אני מאמין שכך יהיה גם כעת ומכל הארץ יגיעו אלפים לקנות כאן".
עודד שלום
