קולו יחסר
סיפור שנשלח לתחרות שערך אחד העיתונים בראשית שנות ה־90 הפתיע אותי. כל כך שונה, לא מכאן. הייתי שופטת וחשדתי שהוא לא אמיתי, מועתק.
ואז התברר שזה סיפורו של קצין בחיל האוויר בשם אמיר גוטפרוינד, שרק התחיל לכתוב. אמיר קיבל את הפרס באותה התחרות ואחר כך, לבקשתי, הביא לי כתב יד של רומן שכתב. לצערי, לקח לי זמן רב לחזור אליו, והוא כעס. הוא משך את כתב היד מ"הקיבוץ המאוחד", ואני מעריכה שכך איבדה ההוצאה את אמיר לטובת הוצאת "זמורה ביתן".
בהמשך השלמנו ויצא לנו להופיע בארץ ובפריז בפאנל ביריד הספרים הבינלאומי. לאחר מכן מצאנו את עצמנו בערב של גילוי לב על כוס יין. מאוד אהבתי את אמיר, את האישיות הצנועה שלו, את זה שלא עשה מעצמו עניין. גם כשהוא חלה, הוא לא התמסכן, אמר שהוא מתמודד באומץ. הקול שלו, גם כאדם וגם כסופר, כל כך הומני, כל כך שפוי, אנושי, אמפתי. הוא מאוד יחסר, לי אישית ולספרות העברית בכלל.
אמיר היה בן לניצולי שואה, והעיסוק במוות לא היה זר לו. זה נושא שמעניין סופרים רבים, אבל אצל אמיר זה בא ממקום שונה, של מה שנותר אחרי ההרס. זה בא לידי ביטוי במיוחד בספר "שואה שלנו", ואני חושבת שזה גם המנוע לעיסוק שלו בברונו שולץ.
הוא הושפע מדויד גרוסמן. אבל אני חושבת שאמיר היה בעיקר הוא. הוא יכול היה לכתוב ספר כמו "שואה שלנו" וסיפורים שלא ממחוזותינו, כמו אלה שקובצו בספר "אחוזות החוף", אבל גם ספר מעין בלשי כמו "אגדת ברונו ואדלה". הוא היה מאוד מגוון.
בשבילי זאת הייתה זכות להכיר אותו. עם כל הצניעות, אני מרגישה שאולי הפרס הראשון ההוא עודד אותו ליצור. גם בתקופת המחלה דיברנו בטלפון והחלפנו ספרים עם הדגשות.
הוא תמיד סירב לעשות עניין מהמחלה. זה היה מאוד אופייני לו. גם עם מות אשתו הוא התמודד מאוד בגבורה, מצא אהבה חדשה והתחתן שוב. ואז הגיע הסרטן שלו. איזה מזל רע.
