סיפור עצוב

הוא נכנס לחיינו בסערה עם "שואה שלנו" הנהדר, המשיך לרגש עם "אחוזות החוף" וגרם לנו לרחף עם "בשבילה גיבורים עפים". המעיין המתגבר של היצירה הנפלאה הסתיים בסוף השבוע בצורה עצובה: הסופר אמיר גוטפרוינד הלך לעולמו בגיל 52 לאחר מאבק במחלת הסרטן — ארבע שנים לאחר שאשתו הראשונה, אם שלושת ילדיו, נפטרה מאותה המחלה.

לאחר שסיים תואר ראשון בטכניון במתמטיקה שימושית שירת גוטפרוינד בחיל האוויר ואף חתם קבע. במהלך שירותו השלים תואר שני בטכניון בחקר ביצועים, ושלושת ספריו הראשונים יצאו לאור כשעוד לבש מדים. הוא השתחרר משירות קבע בצה"ל בגיל 42 בדרגת סגן־אלוף ומאז הקדיש את חייו לכתיבה.

גויטפרוינד הפך לסופר מוכר כבר עם ספרו הראשון, "שואה שלנו", שזיכה אותו בפרס בוכמן ב־2001. ההצלחה המשיכה גם עם צאת ספרו השני, "אחוזות החוף", שעליו זכה בפרס ספיר ב־2003.

בריאיון האחרון שנתן ל"ידיעות אחרונות", חודש לאחר שנודע לו על מחלתו, סיפר לכתבת אמירה לם: "נטע, אשתי, נפטרה בגיל מאוד צעיר. היא הייתה רק בת ‭.38‬ אישה מדהימה, בריאה ויפה, שפתאום, באיזשהו מובן, עלתה בלהבות בשיא פריחתה. בתוך 50 יום מרגע שזה פרץ, היא כבר לא הייתה איתנו, והילדים יתומים מאם. הבן הקטן שלי היה בן 3 כשהיא נפטרה, והגדולה הייתה בת 9 וקצת.

"העובדה שאני חולה סרטן נחתה עליי מלמעלה, כמו סלע.‬ הייתה תקופה ארוכה שרזיתי. איבדתי 13 קילו בשנה. אז הלכתי לבדיקות, ובהתחלה אמרו לי שזה משהו כמו טפיל. כיוון שאני גם צמחוני, אמרו לי: 'תתחיל לאכול בשר'‬. אחר כך התברר שאני חולה בסרטן, משהו אלים במערכת העיכול".‬

קצת אחרי מותה של אשתו הראשונה פגש גוטפרוינד את מיכל, והשניים התחתנו. בשנים האחרונות חיה המשפחה המורחבת — שלושה ילדים של אמיר ושניים של מיכל, בני 7 עד 13 וחצי — במושב יובלים. מעכשיו תגדל מיכל את כולם.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר בזמנו גוטפרוינד: "העולם מלא קשיים, אבל עדיין אפשר תמיד לגרד את חומר האושר מהקירות. לי יש יכולת לאהוב ולשמוח. אני מוכן לתרום את האופי שלי למדע".

אחרי "שואה שלנו" ו"אחוזות החוף" כתב גוטפרוינד את "העולם, קצת אחר כך", "בשבילה גיבורים עפים", "מזל עורב" ו"אגדת ברונו ואדלה". הוא שימש גם תסריטאי בסדרה "בני ערובה", וסרטו של הבמאי אבי נשר "פעם הייתי‭,"‬ שיצא לאקרנים ‭2010־ב‬, נכתב בהשראת "בשבילה גיבורים עפים".‬

"העברנו הרבה זמן אחד אצל השני. היינו משוטטים בגליל וישבנו על סלעים", סיפר אתמול הבמאי אבי נשר. "הכרנו כשהוא התחתן. הם חיו באושר גדול, ואז, כשנודע לנו שאשתו חולה, זה היה מטלטל. ועכשיו הוא נפטר. ידעתי שהוא חולה, אבל לא ידעתי שזה כל כך חמור. הוא לא התלונן. שנא רחמים. הוא היה אדם מרתק ואינטלקטואל גדול".

"מותו הטראגי של אמיר גוטפרוינד הוא אבידה גדולה לספרות העברית", אמרה אתמול הסופרת צרויה שלו. "סופר מחונן כל כך, חד עין וחד לשון, רענן ומפתיע. הוא היה סופר טבעי, מתוחכם ולא מתחכם, מקורי ונכנס אל הלב, חריף ומלא רגש. השכיל לשוות נופך הומוריסטי גם לסיפורים הטראגיים ביותר".

מאיר שלו: "אני מתאבל לא רק עליו ולא רק על הטרגדיה שלו ושל בת זוגו הראשונה ובת זוגו הנוכחית, אלא עלינו, הקוראים, שנלקחו מאיתנו הספרים הבאים שלו. הוא היה בן אדם עם שליטה נהדרת ומיוחדת בשפה העברית, איש מאוד פורה עם חוש הומור יוצא מן הכלל".

הסופרת שהרה בלאו: "זה עצב גדול כי היה בו אוסף תכונות: שכל ישר, פיקחות, הומור ונדיבות. הוא כתב על שואה כמו שלא כתבו עליה לפני כן, עם הרבה הומור ובלי פאתוס".

"לא הכרתי את אמיר אישית", אמר אתמול הסופר א"ב יהושע, "אבל מאוד התחברתי ל'אחוזות החוף' ושמחתי שקיבל עליו את פרס ספיר. הספר כתוב בעדינות ובתבונה רבה".

נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, ספד: "ספריו של אמיר נגעו בעצבים הרגישים של הזיכרון היהודי ושל החוויה הישראלית. פטירתו בטרם עת לא תעמעם את זיכרונו ואת מילותיו האלמותיות".

שר הביטחון, משה (בוגי ) יעלון: "קראתי כמה מספריו, תמיד בנשימה עצורה ובהנאה גדולה, וכתיבתו האישית נגעה לליבי. לעיתים חשתי כי הוא כותב עליי ועל חוויותיי. אני מניח שכך חשו רבים מקוראיו. עולם התרבות והספרות בישראל איבד את אחד מיוצריו הרגישים והמיוחדים".