תחנות במדבר

את ימי הגשם בערבה אפשר לספור על כף יד אחת, כך שמי שגר במרכז הארץ וחוצה את הערבה פעם בכמה שנים צריך הרבה מזל כדי לראות את טיפות הגשם הגדולות ממלאות את האדמה הצחיחה ולהריח את האוויר הצלול, שברוב ימות השנה הוא יבש ומאובק. זה אולי נשמע כמו פתיח חיובי למסע של שלושה ימים בערבה, אבל מאחר שיצאתי למסע הזה על אופנוע – זו הייתה חוויה מפוקפקת למדי.

שעתיים וחצי קודם העמסתי את האופנוע בגבעתיים וקשרתי טוב־טוב את התיק למושב האחורי. מניסיון, אף פעם לא כדאי להתעסק עם הרוח ובטח לא עם המים, שמוצאים מיד כל נקודת תורפה. הדרך ארוכה וקשה והגשם יורד בלי הפסקה, אבל אני מרגיש חופשי. כשאתה על אופנוע, בניגוד לאוטו, אתה בסרט שבו אתה משחק תפקיד ראשי. הריחות חודרים, הצבעים חדים, טיפות הגשם פוגשות את השפתיים והאספלט זורם קרוב לרגליים.

קצת אחרי באר־שבע מפסיק הגשם. העננים והשמש משחקים מחבואים. כשאני מגיע למצפה־רמון הכביש הישן מתפתל בחדות למטה, ורגע לפני הוא צורב זיכרון של יופי טהור כשהמכתש נפרס במלא הדרו. ענק, שקט וראשוני. אני כמעט לבד על הכביש, ובפעם הראשונה מתחיל גם ליהנות מהדרך. עוד כמה קילומטרים ואני נכנס אל הערבה.

כשאתה על האופנוע המחשבות זורמות דרכך, כמו הכביש השחור, ואני שואל את עצמי: מי האנשים שבוחרים לגור במדבר? למה הם עושים את זה ומה המחיר שגובה ניתוק שכזה?

החאן בחוות האנטילופות | צילום: אסי חיים

היום הראשון

תחנה ראשונה: נאות סמדר

זה לא קל לעזוב הכל ולהגיע לגור במדבר. אחת הדרכים להתמודד עם מזג האוויר הקשה, הבדידות, הריחוק והשקט היא לעשות את זה בקבוצה. וזה בדיוק מה שעשו חברי קבוצת המייסדים של הקיבוץ הקטן, שהיה עד לא מזמן סגור לעולם והתרכז בעצמו. רק בשנים האחרונות החליטו החברים לפורר את החומה שבנו סביבם ולהיפתח לעולם.

לב המדבר, צוקים. תצפית אל נוף מרהיב | צילום: אסי חיים

"התיירות כאן היא תינוק שלומד ללכת", אומרת דליה גיו שמחכה לי בבית האמנויות – מערכת של חדרים שבמרכזה מגדל צינון המתנשא לגובה של כ־30 מטר ובולט מכל נקודה בסביבה. המים הנופלים ממרומי המגדל מצננים את האוויר שזורם אל הסדנאות דרך מערכת תעלות, ומאפשר פעילות גם בימי הקיץ החמים.

הקיבוץ שהוקם ב־1989 שונה בנוף הקיבוצי ובכלל. המטרה היא לשמש מקום מפגש בין אנשים ואמנות. התושבים מגדלים את התצרוכת שלהם בצורה אורגנית, טלוויזיות הן דבר מוקצה, ובחדר האוכל לא מדברים בזמן הארוחות. לאחרונה החלו לקבל אורחים לסדנאות וסמינרים של בנייה אקולוגית עם לבני בוץ או קוביות קש, הכנת גבינות, לימוד צמחי מרפא או בציר ויין. "זה ידע שאנחנו שמחים לחלוק, וכל התיירות היא סביב הנושא האקולוגי", אומרת דליה, שהגיעה לכאן מנווה צדק כשהבינה שהשכונה התל־אביבית השקטה משנה את פניה. "אנחנו לא מוכרים חדר או מיטה. את זה אפשר לקבל באילת. לכאן מגיעים כדי להתחבר לאדמה ולמדבר".

שמואל רוזה, שאחראי על יקב הבוטיק הקטן בקיבוץ, הגיע מירושלים לפני 25 שנה. 10,000 בקבוקים של יין אורגני הם מייצרים בשנה, וכשליש ממנו הם שותים בעצמם. עם השנים הם גילו שהזן שגדל הכי טוב במדבר הוא דווקא המוסקט המתוק, יין קינוח נפלא שזוכה לשבחים בעולם.

אל הקיבוץ מגיעים רוכבי אופניים, ג'יפאים וקבוצות של יוגיסטים, שעוצרים בדרך ולנים בחדרי האירוח במדרשה שלצד היישוב. אנשי הקיבוץ הם גם מלאכי שביל ישראל. השביליסטים עוצרים בדרך וזוכים לאירוח ללא תשלום, וכמה מהם פשוט התאהבו במקום והחליטו להישאר.

חאן נחל הערבה חצבה. מזכיר את סיני | צילום: אסי חיים

תחנה שנייה: קיבוץ לוטן

למרות הקושי והנסיעה הארוכה, האופנוע התנהג למופת. איכשהו גם הוא הבין שלא כדאי להיתקע באמצע המדבר. בשלב מסוים שמתי לב שהשמש כבר עומדת לשקוע, ועדיין לא אכלתי שום דבר. כשהתחלתי לחפש מקום לאכול הבנתי לראשונה שבשונה משאר האזורים בארץ, האזור הדרומי של הערבה לא מציע הרבה אפשרויות. שלט קטן שהפנה לבית תה בקיבוץ לוטן נראה בהתחלה כמו פאטה־מורגנה. אבל קצת אחרי שנכנסים לקיבוץ, הכביש מוביל למקום חמים וביתי שלצידו חצר תבלינים גדולה עם ריח משכר ואוכל צמחוני וטבעוני נהדר מחומרי גלם טריים שגדלים בגינה. טעמתי מקציצות שעועית מש שהיו טבולות ברוטב אדום חמצמץ ומסלט סלק עם טעם עז ונפלא, וקינחתי, איך לא, בתה ירוק חם וריחני. לצד המסעדה הקטנה יש גם חנות שבה נמכרות יצירות של אמנים מקומיים וחליטות תה שמכינים במקום, והכל מרגיש כמו נווה מדבר קסום באמצע הדרך. את האוכל מכינה סיגלית פין, חברת הקיבוץ שהגיעה במסגרת גרעין נח"ל, התאהבה במקום ונשארה.

גם בלוטן החשיבות של הנושא האקולוגי מורגשת בכל פינה. מתחם ה"אקו־כיף" שליד בית התה מציע סיורים חווייתיים בגן שעשועים ממוחזר, התנסות בבנייה אלטרנטיבית, גינון אורגני ומיחזור. כדי להשלים את החוויה אפשר לעשות טיפול וואטסו - מסאז' בבריכת מים מחוממת ומפנקת.

החושך ירד והשקט של היום מפנה את מקומו לשקט מסוג אחר. השקט הרוחש של הלילה. המדבר חי ונושם וזה הזמן להתכנס בבתים. גם היום שלי מסתיים ואת הלילה אני עושה כמה דקות נסיעה משם, בבית ההארחה בקיבוץ קטורה.

חוות גידול האצות קטורה. פטנט עולמי | צילום: אסי חיים

היום השני

תחנה שלישית: קיבוץ קטורה

הגעתי בחושך ושכחתי להסיט את הווילון, אז אני מתעורר עם אור ראשון והמדבר נגלה מחלון בית ההארחה במלוא עוצמתו. פיסת הדשא הירוקה מחוץ לחדר נבלעת בצבע החום המדברי המסמם, ודי ברור שהיא נשארת ירוקה במאמץ עילאי. חוסר תשומת לב – והמדבר יעלה עליה.

מדברא, צוקים. בקתות ובריכות שכשוך | צילום: אסי חיים

בית ההארחה הוא פשוט ובסיסי, אבל יכול להיות נהדר למשפחות או קבוצות חברים שמחפשות מקום בתקציב יחסית נמוך וכעוגן ליציאה לטיולים. גם כאן אני פוגש אנשים שהחליטו שהקצב האינטנסיבי של החיים במרכז הוא קצת יותר מדי עבורם והמירו אותו בחיים שונים לגמרי.

קטורה הוא קיבוץ קונסרבטיבי־שיתופי. ב־1987 הקימו חבריו את "קרן קולות" לסמינרים שעוסקים בשוויון, ערבות הדדית ופלורליזם. ההצלחה הייתה גדולה, אנשים החלו להגיע ונבנה בית הארחה שנועד לשרת את הסמינרים. את בית ההארחה מנצלים גם מטיילים מזדמנים, אבל עיקר התפוסה היא קבוצות של יהודים מכל העולם. כל אורח זוכה לסיור במשק על ענפיו השונים, שמדגימים איך ערכי הקיבוץ באים לידי ביטוי בחיי היומיום. המודל הכלכלי של הקיבוץ עבר לאחרונה מחקלאות מסורתית — גידולי שדה ורפת — לחקלאות טכנולוגית, ולאורך מאות קילומטרים של צינורות זכוכית שבוהקים על רקע האור המסנוור של המדבר גדלות אצות שמהן מפיקים נוגד חימצון חזק — פטנט עולמי לייצור אצות שבקיבוץ גאים בו מאוד, וגם מכניס לא מעט כסף.

למשפחות שמגיעות מצפה הדגמה של כפר אפריקאי מנותק מרשת, שיכול לעניין מאוד ילדים שלומדים איך אפשר לחיות ללא חשמל באמצעות ניצול אנרגיה ממקורות שונים. וכשמגיעה קבוצה לכמה ימים מאפשרים לה גם לחוות את המדבר בצורה בלתי אמצעית, בסדנאות התבודדות. רבע שעה הליכה מהקיבוץ, והעולם המוכר נעלם. משתתפי הסדנה מתפזרים בשטח כל אחד לבדו, חווים את השקט, הרוח והאבנים, ומתנתקים מול הנוף המדהים של הרי אדום. לקול שופר מתכנסים חזרה עם חיוך על הפנים לארוחה בשטח.

לפניי עוד יום ארוך ואני כבר רוצה לצאת לדרך ולהכיר את דני כהן (45), איש היי־טק שהחליט יחד עם בת זוגו קרן (40) לעזוב את החיים הנוחים בתל־אביב ולהגשים פנטזיה: בניית מלון בוטיק על גבעה שהייתה בעברה מוצב צבאי, מול נוף שקשה לנתק ממנו את העיניים.

אורסולה. נקניקיות גרמניות וכרוב כבוש | צילום: אסי חיים

תחנה רביעית: חוות ערנדל

הדרך מתפתלת אל גבעת ערנדל שעל פסגתה “ערידלה” - מלון בוטיק קטן ששמו עובר מפה לאוזן. שש יחידות יפהפיות, מבודדות ומעוצבות בטוב טעם עם בריכת מים קטנה לצד כל יחידה וחלל מרכזי שבו אוכלים ארוחת בוקר, עם ספרייה גדולה, ספות, ומוזיקה שמשתלבת בנוף המדברי. בסוף התהליך יהיו כאן 11 חדרים וספא מפנק ובר, ואת הכל בונה דני במו ידיו.

השאלה הראשונה שאני שואל היא איך לעזאזל הם הגיעו לכאן בכלל?

"הכרנו את הנקודה מכל מיני שיטוטים במדבר. גרנו בתל־אביב, אני עבדתי כמהנדס 16 שעות ביום, הייתי נרדם על המקלדת תחת אור ניאון, וכשהכרתי את קרן החלטנו שאנחנו רוצים משהו אחר. לשנינו היה פֶטִישׁ למדבר, אבל לא רצינו להיות חקלאים ולא קיבוצניקים ובסוף החלטנו ללכת על הנקודה הזו. לא ברחנו מכלום, אבל בתל־אביב התחושה הייתה שאתה לא נוגע בדבר האמיתי, בחיים עצמם".

חוות ערנדל. המוצב הפך למלון בוטיק | צילום: אסי חיים

אחרי שנתיים של התדיינות החליט ראש המועצה המקומית חבל אילות שזה נחמד לדבר על חווה במדבר מרחוב דובנוב בתל־אביב, אבל כדאי שיבואו "לאכול" קצת זבובים ביולי ולראות אם הם בכלל מסוגלים לעשות את זה. "אז עברנו לקיבוץ יהל ואחרי שנתיים עברנו לפה והתחלנו לעבוד. לא רצינו קבלנים וכל מיני מאכערים, והתחלנו לבנות לבד. זה אמנם יותר מסובך אבל מבחינתנו זו הייתה האפשרות היחידה". בערבה גם נולדו להם שלושה בנים: גלעד (10), איתמר (7) ומיכאל (3).

אני שואל את דני איך מתמודדים עם הבדידות, אבל מבחינתו זה בדיוק ההפך: "בחיים שלי לא הייתי מוקף בכל כך הרבה אנשים כמו שיש כאן. וגם כשהמשפחה מגיעה הם נשארים לכמה ימים, כך שהקשר הפך הרבה יותר משמעותי ועמוק. לילדים יש חברים בקיבוץ יהל ויש חוגים, כך שמהבחינה הזו זה לא כל כך שונה מהמרכז".

מעבר להקמת מלון, דני וקרן מגדלים תמרים וזיתים ומפיקים שמן זית. החיבור לאדמה ולמדבר מורגש בכל פרט, אבל יש גם קשיים לא מעטים. "ההתמודדות הביורוקרטית מתישה וכך גם המרחק ממוקדי התרבות והבילוי, העומס של העבודה, הקושי התזרימי שבהקמת מקום שכזה והאחריות הבלתי פוסקת. יש כאן התמודדות יומיומית שאנחנו מנסים להסתכל עליה פחות כקושי ויותר כעל אתגר, תלוי באיזה רגע אתה תופס אותי. אבל בסופו של דבר, קרן ואני מרגישים שאנחנו חיים את החלום שלנו, ודי בעונג".

המפגש עם דני גורם לי לחשוב על החיים שלי. אני מקנא בו וחושב: אולי זה הדבר הנכון לעשות? אולי גם אני צריך לארוז את המשפחה ולרדת לערבה? אבל כמה זמן באמת אצליח להחזיק בשקט הזה, בניתוק המוחלט? אני משאיר את חוות ערנדל מאחוריי ומפליג בחלומות כשהאופנוע גולש במורד הגבעה.

תחנה חמישית: אורסולה, בר ומסעדה גרמנית

צהריים. הגיע הזמן לחפש מקום לאכול.

בכניסה ליישוב צוקים פתחה אורסולה מסעדת בר עם אוכל שמבוסס על מתכונים שעברו במשפחה שלה בדרום גרמניה, משם הגיעה לישראל לפני שנים. אני מזמין נקניקיות גרמניות עסיסיות עם סלט תפוחי אדמה וכרוב כבוש ושותה בירה מקומית שנקראת כמובן "בירה ערבה". הבירה נהדרת והמקום שוקק חיים. קצת חריג בנוף המקומי. אורסולה מסתובבת בין השולחנות עם חיוך רחב. עבורה המסעדה הזו היא הגשמת חלום ישן, אחרי שניהלה בעבר את בית ספר שדה באילת ועבדה בשיווק ומכירת מוצרי תיירות. את האושר שלה מרגישים היטב באוכל ובאווירה.

תחנה שישית: צוקים

צוקים היא פנינה אמיתית. יישוב קסום שהוקם בזכות חזון של כמה אנשים שעשו מספיק כסף והחליטו שהגיע הזמן לחפש קצת שקט. אחד מהם הוא אריה גלבוע, שניהל חברה מצליחה וחיפש מקום שקט במדבר לגור בו. בצוקים הייתה היאחזות נח"ל שננטשה, וגלבוע החליט שזה המקום בשבילו. אחרי שנלחם בטחנות הרוח של הביורוקרטיה הצליח לגרום לזה לקרות, אבל אפילו הוא לא האמין שהביקוש יהיה כל כך גדול. היום יש רשימת המתנה ארוכה כדי לרכוש כאן חלקת אדמה, והתיירות נמצאת כמעט בתפוסה מלאה כל השנה.

"מי שמגיע לפה לא מחפש לראות חקלאות או להכיר אנשים, אלא להתנתק לגמרי באמצע המדבר", אומר אריה. "במרכז אתה יכול לעשות שמיניות באוויר ולא תצליח להוריד את הווליום. כאן, בשנייה אחת, הכל משתתק והחיים עוברים לממד אחר".

אופציות הלינה בערבה מגוונות. יש חאנים שמתאימים למשפחות בתקציב נמוך, צימרים קצת יותר יקרים למי שמחפשים תנאים יותר טובים, ויש את "מדברא" ו"ארץ ערבה" בצוקים — שיא הפינוק, עם בקתות מאובזרות ומבודדות שמשקיפות על נחל צופר וגורמות ללב להיפתח, לנשימה להתאזן ולגוף להוריד הילוך. אבל כדי לקבל כך את המדבר צריך לשלם לא מעט.

מדברא נפתחה לקהל לפני שלוש שנים, וגם כאן בנו אריה והבן שלו את הכל לבד בעזרת כמה חברים טובים. "ההתחלה הייתה קשה. בלי מים וחשמל. היינו מביאים מים בג'ריקנים ועובדים כל היום, אבל נהנינו מכל רגע", משחזר אריה. כל אחת מהבקתות מבודדת על גבעה, ולצד כמה מהן יש בריכת שכשוך קטנה שעוזרת לצנן את החום.

ליד מדברא הקימו אורן ודפי תופוט את ארץ ערבה. גם הם הגיעו מהמרכז והגשימו חלום שנולד מהאהבה למדבר, האהבה לאוכל טוב והאהבה לארח. הסוויטות המבודדות על קו הוואדי עושות חשק לעזוב הכל, להתיישב מול הנוף ולחשוב שוב על החיים.

תחנה שביעית: עין יהב

אני ממשיך לעין יהב, לפגוש את ינון לוריא. ברחבת המוסך שהקים כאן חונים כמה רכבי טומקאר — רכבי שטח קטנים שהוא מוציא לסיורים בנופי הערבה. אני עולה על אחד הרכבים ויוצא איתו לשטח. הערבה נראית אחרת כשעוזבים את הכביש וחודרים אל עומק המדבר. הטומקאר מדלג על גושי אדמה ומטפס על הגבעות בקלות, והשקיעה מעל האגם הטבעי שנוצר ממי השיטפונות היא כמו סרט של צבעים בגוון אדום, כתום וחום. אנחנו עושים קפה שחור בלב המדבר והשקט חודר פנימה עם כל לגימה. אין צורך לדבר. זה המדבר. הוא בפנים כמו שהוא בחוץ.

הערב יורד ובמדברא מתכוננים לפסטיבל סרטים בערבה, שמתקיים זו השנה הרביעית. היום היה ארוך וחשבתי לוותר וללכת לישון, אבל ינון ממליץ לי ללכת לראות שיש גם תרבות בערבה. אני חוזר לצוקים ולא מצטער. מסך גדול מתחת לחופה של כוכבים, כריות עם כרבוליות שמקבל כל אורח, בירה צוננת ותחושת שייכות למשהו קסום שמחבר את כל מי שמגיע לכאן.

היום השלישי

תחנה שמינית: חוות האנטילופות

אני קם בבוקר ומתחיל לעלות צפונה. בסוף היום אהיה שוב עוד אחד מעוד טור אין־סופי של מכוניות, אופנועים וקטנועים שמזגזגים בין נתיבים, אוטובוסים ומשאיות על נתיבי איילון העמוסים. בדרך אני עוצר בחוות האנטילופות כדי לנשום עוד טיפה מהמדבר. 800 דונם של גן חיות פרטי שבו חיים זה לצד זה אנטילופות, יעלים ומטיילים שמגיעים להתארח בחאן או בבקתות האירוח. ליאת, שמנהלת את המקום, הגיעה לפני שנה וחצי מתל־אביב לנופש של שלושה ימים כדי לעשות את ליל הסדר במדבר, התאהבה במקום ועברה לגור כאן. נכון, גם כאן בסופו של דבר מתקיימת שגרה של חיים, צריך לצאת לעבוד בבוקר, לקחת את הילדים לחוגים, לעשות סידורים וללכת לקניות. זה לא חופש תמידי, כמו שנראה לצופה מהצד. ועדיין, הכל קצת יותר איטי. מרוץ העכברים של החיים המודרניים לא מפסיק, אבל כאן הגלגל קצת יותר גדול ובמקום לרוץ הולכים. גם זה משהו.

תחנה תשיעית ואחרונה: חאן נחל ערבה, חצבה

אני עוצר לקפה אחרון במדבר אצל רמי אבוחצירא (48) בחאן המקסים שנמצא מחוץ למושב חצבה. את המקום הוא הקים לפני כמה שנים כי חיפש מקום שיזכיר לו את סיני, וזה אכן מזכיר. אוהל גדול עם מזרנים ושולחנות קטנים ואוהלי לינה שמפוזרים מסביב. גבעה עם ספסל בודד שמשקיף אל המרחבים. ושקט. הרבה שקט. "אם רוצים ליהנות מהערבה צריך לבוא עכשיו, כשמזג האוויר נעים ולחוות את המדבר בשיאו", הוא אומר.

אני שותה איתו קפה וחושב לעצמי שאולי לעבור לגור כאן זה צעד קצת קיצוני, וצריך הרבה אומץ שאולי חסר לי. אבל לבוא לבקר כאן יותר — זה בטוח יקרה, והפעם הבאה כבר תהיה במכונית, עם כל המשפחה.