המלחמה של שלום

ביום השלישי למלחמת יום כיפור חטף הצנחן איציק שלום שני כדורים, אחד ביד ואחד בראש. את הראשון הוציאו מזרועו, שתנועתה עדיין מוגבלת, אבל בקליע השני סירבו הרופאים לגעת, מחשש לנזק בלתי הפיך. אורלי, שנישאה לו למרות שכולם הפצירו בה להתרחק מפגוע ראש, כבר התרגלה לראות אותו מגרד מאחורי האוזן ושולף רסיס. את שלושת ילדיהם היא גידלה בעצמה, כשבעלה לא מצליח להשתלב בשום עבודה.

לפני שלוש שנים, דווקא אחרי ניתוח להוצאת גידול סרטני ממיתרי הקול, החליט שלום (62) לחולל מהפך בחייו: הוא הפך למעודד הצמוד של פצועי צה"ל קשים. "כשאני פוגש אמא בוכה ליד מיטת בנה, חייל פגוע ראש, אני אומר לה 'למה לבכות? תראי אותי. יש חיים אחרי הפציעה. לקטוע רגליים אני מביא חבר שלי שאיבד את רגליו בתעלה. אני מוציא את הפצועים למסעדות, מארגן אירועים ודואג למלא להם את החיים באופטימיות ושמחה", הוא אומר.

במחלקות השיקום קוראים לו שמחה הולצברג השני, אבל שלום מוחה: "הייתי בן טיפוחיו של שמחה, ואני יודע שאדם כמוהו לא יהיה לעולם. הוא הגיע לפעילות שלו מהרצון לתת, ואני הגעתי אליה בעקבות המציאות שכפתה עליי המלחמה".

צילום: יובל חן

אז איזה תואר אתה מסכים לקבל?

"האח הגדול. אני האח שמשמח, שמדריך, שנותן דוגמה ומוזמן לכל חתונה".

חזר מהמתים

המלחמה תפסה את שלום בשפת הים, חצי שנה לפני השחרור ואחרי 40 צניחות שצבר. הוא גדל בבת־ים, עבד כמציל וראה את עתידו כמורה לספורט. "בשבת בבוקר צילצל הטלפון, והודיעו לאמא שלי שאני חייב לחזור לבסיס.", הוא נזכר. "אחי הקטן רץ לים לקרוא לי, ותוך שתי דקות הייתי על מדים. כבר כשנחתנו בשדה התעופה ברפידים הפציצו אותנו. הרבה צנחנים נהרגו במקום. לרגע חשבתי שמטוסים שלנו יורים עלינו בטעות, לא האמנתי שאלה מטוסי סוחוי מצריים שכבר טסו לנו מעל לראש".

ביום השלישי, במהלך מרדף אחרי אנשי קומנדו מצרים, רס"פ שלום חטף צרור. "חילקו את הפצועים לשתי קבוצות, ובגלל שנפצעתי בראש שמו אותי בצד של ההרוגים. אחד מחבריי הגיע ואמר: 'לא יכול להיות שאיציק המפקד נהרג'. הוא חיפש אותי, ראה שאני עוד קצת נושם, גרר אותי לקבוצת הפצועים והטיסו אותי לאיכילוב. רק למחרת הודיעו לאמא שלי שאני פצוע בינוני, והיא אמרה 'העיקר שהוא לא נפגע בראש'. ואז הביאו אותה למחלקה הנוירוכירורגית".

אחרי כחודשיים, כשחזר להכרה, הוא לא זכר דבר מהפציעה — וגם לא קריאה, אנגלית וחשבון. "כל הדיסקט נמחק", הוא מספר. "הרופאים הוציאו את הקליע מהזרוע, שעבר בחזה ופגע באחת הריאות, אבל בקליע שנתקע לי בראש הם העדיפו לא לגעת. אמרו שזה מסוכן. הם הבטיחו שזה לא יפריע לי לחיות חיים רגילים, וצדקו. מי שרואה אותי ברחוב לא יכול לנחש שאני מסתובב עם קליע בראש".

ואז התברר לו שפרט אחד הוא לא שכח. "יום אחד הגיעה אליי אמא של צנחן שנלחם איתי, ושאלה אם אני יודע מה עלה בגורלו. באותו הרגע חזר לי פלאשבק חזק. רבע שעה לפני שחטפתי את הצרור ראיתי את הראש שלו מונח לצידי, על האדמה. הדיסקית שהייתה על צווארו עפה, לא יכלו לזהות אותו והוא הוגדר כנעדר. נאלצתי לספר לאמא שראיתי במו עיניי איך הוא נהרג, והיא סירבה להאמין. שוב ושוב חזרה אליי, ובכל פעם תיארתי לה מחדש איך ראיתי אותו מתפרק ועף. כבר הייתי מחוק. הפלאשבק חזר אליי ללא הפסקה. בלילות המשכתי לשמוע ולהריח את המלחמה".

מי שסעדה אותו באיכילוב, במשך יותר משנתיים, הייתה אורלי — שכנתו מבת־ים, אותה הכיר בשפת הים חודש לפני המלחמה. "הייתי בת 15, והתאהבתי בכנפיים", היא מספרת בחיוך מבויש. "כל הבנות חלמו לתפוס צנחן. כשאיציק נתן לי את התג שלו הייתי בעננים, אבל הרומן האמיתי התחיל אחרי הפציעה. נסעתי לאיכילוב והייתי בהלם מכמות הפצועים. בהתחלה לא הרשו לי להיכנס אליו, וכשנכנסתי לא הכרתי אותו, כל הראש שלו היה חבוש. רק לפי העיניים הכחולות זיהיתי אותו".

מדי יום היא התפלחה מהתיכון ונסעה בקו 18 מבת־ים לאיכילוב. "הוריי וכל הסובבים הזהירו אותי שאני מכניסה ראש בריא למיטה חולה", היא אומרת. "תיארו לי את התקפי הזעם שמאפיינים פגועי ראש, שאלו איך תצליח ילדה בת 15 במקום שבו גם פסיכולוגים נכשלים. אבל הייתי מאוהבת. מה, אני אעזוב את החבר שלי בעת צרה? האשפוז בנוירוכירורגית היה סיוט: כל יום חייל אחר נפטר, פחדתי שאיציק יהיה הבא בתור. אבל הוא היה בכושר מעולה וזה עזר לו להחלים".

"כושר גופני וכוח רצון", מוסיף שלום. "הייתי צעיר ורציתי לחיות. פשוט להישאר בחיים. שלוש שנים אחרי המלחמה פגשתי את פרופ' ברטל, שהיה מנהל המחלקה, והוא אמר: 'איציק, זה אתה? היית צמח! איך יצאת מזה?' הוגדרתי כנס רפואי. במחלקת השיקום פגשתי חיילים פגועי גפיים שהפכו למשותקים, ונראה היה שמצבם יותר קשה משל פגועי הראש. אבל בטווח הרחוק הם השיגו אותנו. הם למדו להתנהל במציאות החדשה, עם פרוטזות או כיסא גלגלים, בעוד שאני, כמו פגועי ראש אחרים, מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהמלחמה".

הציעו לך טיפול פסיכולוגי?

"ברור, וסירבתי. אני, המאצ'ו הצנחן, אלך לקב"ן? כיום אני אומר לפגועי ראש צעירים לא לחזור על הטעות שלי: אל תתביישו לקבל עזרה נפשית, וגם אחוזי נכות על פגיעה נפשית".

כשמלאו לאורלי 18, הם נישאו. "לא תיכננתי להתחתן כל כך צעירה", היא מודה. "הוריי נסעו לשליחות בחו"ל ורציתי לטוס איתם, אבל הצבא לא הסכים לשחרר אותי. איציק מצידו לא הסכים שאתרחק ממנו – לא לחו"ל ולא לצבא, אז התחתנו וגרנו בדירת הוריי שהתרוקנה".

איציק ניסה להשתלב בחיים, ונכשל. "באוניברסיטה לא הצלחתי להתרכז, כל הזמן יש לי התנתקויות. חטפתי אסטמה בגלל הקליע שעבר דרך הריאה, וגם אפילפסיה בגלל הקליע שבראש. אני בולע 20 כדורים ביום, והיו תקופות שיותר. השיניים העליונות נשרו ולא הצליחו להשתיל לי חדשות, הן כל הזמן נפלו מהלסת, והתברר שרסיס מהקליע שבראש עבר לסינוס. עבדתי על מונית עד שהרישיון שלי נשלל בגלל האפילפסיה, ופה ושם קיבלתי ממשרד הביטחון מכונת גילוח חשמלית, כי לא יכולתי להתגלח עם סכין, או רדיו כדי שלא אשתעמם. כשלא נתנו לי את מה שביקשתי עשיתי שם בלגן. לפעמים הזעיקו משטרה לפנות אותי".

עושה ניסים

את שלושת הילדים — ניר, 37, ריבי, 33, וקארן, 31, נאלצה אורלי לגדל לבד ("טיפלתי בתינוקות, טיפלתי באיציק, רצתי בין העבודה לקופת חולים ובתי הספר, אין לי מושג איך"). בינתיים החמיר מצבו של איציק, שנפל ברחוב בהתקף אפילפטי ושבר קרסול. "הגעתי לאיכילוב, שהיה מלא בפצועי מלחמת לבנון השנייה, והתחלתי להסתובב בין המיטות, להסביר להם איזה זכויות לדרוש. בשיקום, בבית הלוחם, פגשתי רק חבר'ה בגילי, זקנים. שאלתי איפה הצעירים ואמרו לי 'תביא אותם'. אז הבאתי את רויטל עוזרי, בת שירות לאומי שהכרתי בתל השומר, לתפקיד רכזת צעירים, בנינו חדר עם סנוקר וטלוויזיה והוצאנו אותם לנופשים. כיום, חדרי הכושר מלאים בצעירים".

ולך סוף־סוף יש עבודה ומשכורת?

"מה פתאום. הכל בהתנדבות. ממשרד הביטחון אני מקבל תגמול נצרך, על יותר מ־100 אחוזי נכות".

לפני כשלוש שנים אובחן אצלו סרטן במיתרי הקול. אחרי הניתוח הוצמד לשלום מלווה ישראלי, ועם הזמן הצטרפה לביתם צ'אנדה מנפאל. "היא למדה עברית ובכל בוקר היא קוראת לאיציק את העיתון", מספרת אורלי. "היא מסיעה אותו לבתי חולים ולמסעדות שאליהן הוא לוקח את הפצועים. איציק, יחד עם שרה זלצרמן ואניק גרטלר, עושה ניסים. יש פצועים שיוצאים בפעם הראשונה מבית החולים רק בזכותם".

"אני הרבה יותר מבוגר מהם", מחייך איציק, "אבל אני מרגיש את מה שהם מרגישים. בישראל תמיד יהיו חיילים פצועים, אבל החלום שלי הוא שיהיו פחות".

לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שצוין אתמול, יתקיימו השבוע אירועים ופעילויות: מאות פצועי צה"ל יעבירו הרצאות במוסדות החינוך, אלפי תלמידים יבקרו בבתי הלוחם של ארגון נכי צה"ל, וייערכו טקסים ופעילויות במוסדות החינוך וברשויות המקומיות. איציק, מצידו, ימשיך להחזיר להם קצת ברק לעיניים גם ביום יום. •